|
לא בטוח על מה כל המהומה: אז חוות רוח הורגות עופות דורסים. זה לא שכאילו אנחנו כל הזמן הורגים חיות יפהפיות שנמצאות בסכנת הכחדה. נכון, כאן מדובר בעופות מוגנים בחוק פדרלי אשר מהווים גם את האייקון של הדמוקרטיה האמריקאית. אבל למי הרי צריך להיות אכפת אם כספי משלם המיסים משמשים כדי להרוג כמה אייקונים?
הצביעות היא שמקוממת כאן. הממשל מעמיד לדין חברות נפט שציפורים טובעות במתקני הנפט שלהן, וקונס חברות שירותים ציבוריים כשציפורים מתחשמלות על קווי החשמל שלהן. אבל כולם הרי שונאים את חברות הנפט, אז בטח אפשר לסלוח למשרד הפנים על שלעולם אינו קונס או מעמיד לדין חברה לאנרגיית רוח שהורגת שוב ושוב עופות דורסים. ולמשלמי המיסים אפשר לסלוח על שהם מסבסדים אותן לצלילי מנגינה של מיליארד דולר בשנה.
לפי אומדן שהתפרסם בחודש מרץ בכתב העת של ארגון שמירת הטבע (Wildlife Society Bulletin), מתות בארה"ב בכל שנה כמעט 600 אלף ציפורים בגלל חוות רוח, כולל יותר מ-80 אלף עופות דורסים כמו נצים, בזים ועיטים. מספר גדול אף יותר של עטלפים מתים כשריאותיהם קורסות בגלל הלחץ שנוצר מאחורי הלהבים המסתובבים, הנעים במהירות של 270 קמ"ש.
דובר תעשיית אנרגיית הרוח הגיב כי "אנחנו הורגים פחות ממה שהמכוניות הורגות". אכן, מילים כדורבנות.
חוות רוח בארה"ב | צילום: רויטרס
עבודה שפורסמה בבטאון לחקר עופות דורסים (Journal of Raptor Research) נגעה בנקודה רגישה לאחר שדווח כי מתקנים של אנרגיית רוח הרגו לפחות 67 עיטים זהובים ולבני ראש בחמש השנים האחרונות. היות שהחברות מדווחות על מקרי המוות של העיטים מרצונן החופשי, המדענים אומרים שהאומדן שלהם זהיר מאוד כלפי מטה.
גרוע אף יותר, המחקר לא כלל את חוות הרוח הגדולה באלטמונט פס בקליפורניה, שהורגת יותר מ-60 עיטים בשנה. נוסף על כך, חוות הרוח בוויומינג, הגדולה ביותר בארה"ב, שבנייתה אושרה לאחרונה, צפויה להרוג לבדה כ-50 עיטים בכל שנה.
"לא מדובר כאן באירוע מבודד המוגבל למקום אחד…זה עניין נפוץ למדי", אומר בריאן מילסאפ, מתאם העופות הדורסים הלאומי של שירות הדגים וחיות הבר של ארה"ב (U.S. Fish and Wildlife Service), ואחד מכותבי המחקר.
השפעת חוות הרוח על אובדן סביבת המחיה הטבעית ועל קטיעת שטחי מחיה והאזור הנרחב של כבישים המשרתים את החוות כמעט אינם נידונים. טביעת הרגל הפיזית של מערכות אנושיות היא אחד מהמדדים הבסיסיים לנזק סביבתי: אנו משתמשים בה כדי להעריך את השפעתם של כבישים, קווי צנרת, נמלי תעופה ומרכזי קניות. בעוד שאנו מתרכזים כיום בעיקר בטביעת הרגל הפחמנית הנמוכה שמותירה אנרגיית הרוח, אנו צריכים גם להעריך את טביעת הרגל הפיזית העצומה שלה.
עיט קרח, אחד הסובלים העיקריים מתחנות הרוח | צילום: מתוך ויקיפדיה
טביעת הרגל הטיפוסית המיוחסת לטורבינת רוח של 1 מגה-ואט היא דונם אחד. אולם זה לא כולל את הריווח הדרוש בין טורבינות רוח, בגודל של 10-5 קוטרים של טורבינה. לעיתים קרובות נטען כי שטח נוסף זה יכול לשמש לחקלאות; אולם בכל הנוגע למערכות אקולוגיות אוויריות המיושבות על ידי ציפורים, לא רק שהשטח הזה אינו ניתן לשימוש, הוא גם קטלני.
כדי להפיק מיליארד קוט"ש בשנה נחוצים בערך 155 קמ"ר של קרקע מכוסה בטורבינות רוח, אבל מבחינת הציפורים, השטח המושפע מכך הוא של יותר מ-1,000 קמ"ר. לעומת זאת, תחנות כוח הפועלות בגז מצריכות פחות מ-8 קמ"ר של קרקע – ותחנה גרעינית מצריכה קצת יותר מ-2 קמ"ר – כדי להפיק את אותה כמות אנרגיה. וזה כולל את הקרקע הדרושה לכרייה ולקידוח. לא מדובר בהבדל של מה בכך; טביעת הרגל הפיזית הגדולה מייצגת ככל הנראה את הנקודה החלשה ביותר של אנרגיית רוח. לכל מקור אנרגיה הרי יש חיסרון.
אולי כמה קנסות והעמדות לדין ידרבנו את תעשיית אנרגיית הרוח להתייחס לנושא יותר ברצינות, ולטפל בנקודת התורפה שלה. תעשיית הרוח ממש לא צריכה לקבל יד חופשית רק משום שהיא תורמת להפחתת פליטת הפחמן. אנרגיות הידרואלקטרית וגרעינית תורמות לאין שיעור יותר להפחתת הפליטה והן לא מקבלות אישור לעשות כרצונן.
למרבה המזל, אגודת אודובון הוציאה קווים מנחים לגבי מיקום נכון של חוות רוח ולהפחתת הרג הציפורים, וגם מוסדות השלטון של המדינות מתחילים אט-אט לפעול. מצד שני, הבית הלבן שוקל להתיר ליצרני הרוח להרוג מספר קבוע של עיטים במהלך 30 השנים הבאות, כתוצאה מלחץ הלוביסטים של אנרגיית הרוח. לרוע מזלם של העיטים, היתר זה אינו מותנה בבדיקה סביבתית, היות שמדובר רק בשינוי מינהלי.
בריטיש פטרוליום נקנסה בסך 100 מיליון דולר בעוון נזק לציפורים | צילום: רויטרס
BP (בריטיש פטרוליום) נקנסה ב-100 מיליון דולר בעוון נזק לציפורים נודדות במהלך אסון זיהום הנפט במפרץ ב-2010, ופסיפיקורפ שילמה 10 מיליון דולר ב-2009 על חישמול עיטים בקווי הכוח והתחנות שלה. אקסון מובייל הודתה בהרג ציפורים, ושילמה 600 אלף דולר למדינת קולורדו.
זה עתה הוענקה הקלת מס בשווי 12 מיליארד דולר לתעשיית הרוח. התייחסות יוצאת דופן זו לאחת מהתעשיות מחלישה באופן ניכר את יכולתה של הממשלה לאכוף את החוק, והיא הופכת לנושא לדיונים בתוך משרד הפנים עצמו.
"שירות הדגים וחיות הבר של ארה"ב אינו מעניק יחס כזה לתעשיית שירותי החשמל או לתעשיות אחרות", כתב בספטמבר 2011 קווין קריץ, ביולוג ממשלתי לחיות הבר באזור הרי הרוקי. "תעשיות אחרות ירצו שידונו אותן לפי אותו סטנדרט".
משרד הפנים האמריקאי דוחה שוב ושוב את דברי המומחים בכל הקשור לתעשיית הרוח. תעשיית הרוח הפכה בפועל לחלק מהוועדה שכתבה וערכה את הקווים המנחים, ובמידה רבה קיבלה את כל מה שרצתה, כולל שלילת הסמכות שניתנה לאוכפי החוק בשטח להגיש תביעות באמצעות התובע הפדרלי. ממש כמו ענקיות הנפט.
זה הרי לא הכסף. הקנסות האלה זניחים. זה הרעיון שאסור להזניח מערכת אחת של עקרונות סביבתיים לטובת האחרת. פריסה נרחבת של חוות רוח היא נושא חדש יחסית, והמחקר וההערכות בנושא רק מתחילים. ניצול תזזיתי של הטבות המס הניתנות על בנייה של חוות רוח בטרם ייעלמו – אינו סיבה טובה לפגוע במערכת האקולוגית המיוחדת הזו.
|
