|
האם ישראל ניצבת בפני תום עידן הפלואור? מומחים ופעילי סביבה שמעורבים כבר שנים במאבק נגד הוספת הפלואור למי הברז, מרגישים שאנחנו קרובים לשם מאי פעם: עוד דחיפה קטנה, קצת רוח גבית לשרת הבריאות החדשה יעל גרמן, והפור ייפול. שורה ארוכה של שרי בריאות לפניה לא השתכנעו, אבל גרמן, בהתאם לסלוגן הקליט של מפלגתה, הרי "באה לשנות".
מדובר בוויכוח מר שאין בו אמת מדעית מוחלטת, וככל שחוסר הוודאות גובר כך מומחים משני הצדדים מטפסים על סולמות גבוהים יותר. משרד הבריאות מחייב את הרשויות המקומיות בישראל להוסיף פלואור למי השתייה כדי להגן על שיני הילדים מפני עששת. זו מטרה ראוייה, רק שכמו שטוענים המתנגדים, היא משולה לחיסול יתוש עם תותח. אם רוצים לשמור על שיני הילדים, צריך לתת לילדים פלואור. יש מדינות שעושות את זה באמצעות טיפות, אחרות מחדירות אותו למוצרי מזון ייעודיים לילדים. בישראל נותנים את הפלואור לכולם – כלומר לכל מי ששותה מי ברז. על פי ההיגיון הזה, אפשר להוסיף למים גם תרופות למניעת מחלות לב או סרטן.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
ישראל ואירלנד הן המדינות האחרונות במערב שבהן ההפלרה היא חובה. יש בישראל ראשי ערים שמתקוממים נגד ההנחיות של משרד הבריאות. שניים מהם, יוסי שבו מנס ציונה ואלי אבוטבול מזכרון יעקב, דיברו על כך השבוע בכתבה המעניינת של קטי דור בערוץ 1.
אבל אין להם ברירה. ועדת עדין המליצה כבר באמצע העשור הקודם לבטל את חובת ההפלרה, אבל משרד הבריאות לא יישם את ההמלצה. האמת היא שמבחינת ניהול המדינה ביטול חובת ההפלרה הוא מהלך בעייתי: מדובר בהחלטה מהותית הנוגעת לבריאות הציבור, ומי שצריך לקבל אותה זה משרד הבריאות ולא ראש עיר. לכן משרד הבריאות צריך להכריע: מפלירים, או לא. ומבחינת סך הטיעונים שמונחים על כף המאזניים, הגיע העת למצוא דרך מתוחכמת יותר להגן על שיני הילדים.
הפלואור מוסף למים באמצעות חומצה פלורוסיליצית – תוצר לוואי (שלא לומר פסולת) של תהליכים תעשייתיים. בעבר החומצה נרכשה מכי"ל, אבל אחרי שנרקמה סביב העיסקה הזו תיאוריית קונספירציה כאילו האחים עופר משתמשים במדינה כדי להיפטר מרעלים תעשייתיים, הם החליטו להפסיק למכור למדינה את הפלואור. שמם הטוב היה חשוב להם יותר מהכנסה זניחה (במונחים של התאגיד) של כמה מליוני שקלים בשנה. בלית ברירה, בשנים האחרונות המדינה רוכשת את החומצה בספרד. אז קונספירציה אין כאן, אבל קונספציה בהחלט יש.
צילום אילוסטרציה: IngImage / ASAP
במשרד הבריאות רואים בהפלרת המים צעד חברתי ממדרגה הראשונה: מי הברז משווקים לאוכלוסייה במחיר אפסי ומגיעים לכל בית בישראל, ואילו טיפולי שיניים יקרים מאוד ובעשירונים התחתונים יש רבים שלא יכולים להרשות לעצמם ביקור אצל רופא. הכוונה טובה, האמצעי בעייתי. מכלל השימוש שנעשה במי ברז בישראל, השתייה מהווה נתח אפסי. אדם בעל צימאות מפותח ששותה 2 ליטר מי ברז ביום מגיע לכ-60 ליטר בחודש. הצריכה הממוצעת לנפש במשק בית עומדת על כ-4,000 ליטר בחודש. 99.9% מהמים משמשים לרחצה, כביסה, הדחת שירותים, שטיפת כילים והשקייה – מקומות שבהם הפלואור מיותר לחלוטין. הפלואור זורם עם המים גם לגידולים החקלאיים ולקרקע. אנחנו מציפים את המדינה בפלואור שהיא לא זקוקה לו, בתקופה שבה יותר ויותר מחקרים מעידים על הנזקים הנובעים מהצטברות של כימיקלים שמגיעים דרך מערכות הביוב אל השדות ומי התהום.
במשרד הבריאות טוענים במהלך השנים שאין הוכחות לנזקים שהפלואור גורם, וכי גם אם יש נזקים מסויימים – התועלות גוברות עליהם. ההנחה הזו, במקרה הטוב, מוטלת בספק. בתנאי אי וודאות, עקרון הזהירות צריך להכריע נגד השימוש המאסיבי והגורף שנעשה כרגע בפלואור. בעשור הקודם, יעל גרמן, אז על תקן ראשת עיריית הרצליה, היתה שותפה לעתירה נגד משרד הבריאות בדרישה שיסיר את חובת ההפלרה. עכשיו היא משרד הבריאות בכבודה ובעצמה. ספק אם השתנה מאז משהו מהותי שאמור למנוע ממנה ליישם את השקפתה.
[email protected]
טורים נוספים של הכותב:
פסק הדין המודרני – אין ארוחות רעילות חינם
מדוע חוששים העיתונאים מ"שר האוצר לפיד"?
לסגור את המשרד להגנת הסביבה? נו, באמת
|
