צרפת של אחרי ה-13 בנובמבר: אומה שונה מאשר לפני "יום שישי הנורא"

איש מבוגר ששערו האפיר גרר אתמול פסנתר על גלגלים לסביבת מועדון הבטקלאן, שהיה הזירה לטבח הגדול ביותר במהלך ליל השישי הנורא שעבר על פריז. האיש התיישב וניגן את ״אימאג'ין״ של ג'ון לנון, ואחר כך ארז את הפסנתר ועזב את המקום בשתיקה. אילו היה לו קהל גדול אפשר היה להאשים אותו בהפרת העוצר ומצב החירום שעליו הכריז הנשיא פרנסואה הולנד.

עוצר בפריז. זה לא קרה מאז מלחמת העולם השנייה, פרט לאירועים נקודתיים במהלך מלחמת אלג'יריה. מגדל אייפל ללא מבקרים. תיירים בודדים בשאנז־אליזה רחבת הידיים. רחוב האוסמן, על בתי המסחר הגדולים שלו, שומם. בתי הקולנוע סגורים והשווקים הציוריים של שבת לא נפתחו. הפריזאים והפריזאיות מיהרו למאפיות הפתוחות כדי לרכוש בהבעה קודרת את הבגט. בכיכר הרפובליקה החלו אלמונים להניח פרחים ולהדליק נרות, כמו אחרי הפיגוע במערכת "שרלי-הבדו" בינואר. רק כמה מאות מטרים מבדילים בין הבטקלאן למקום שבו הייתה אז מערכת "שרלי". "אפילו לא הצלחתם להפחיד אותנו", אומרת כרזה גדולה בכיכר.


לדלפק הקבלה של בית החולים פיטייה סלפטרייר, מעברו השני של נהר הסיין, מגיע איש עייף עם זיפי זקן בן יומו. בידיו צילום של בתו, גאל. "היא הלכה לקונצרט של ‘נשרי המוות' בבטקלאן ולא יצרה מאז קשר. הלכתי למכון הפתולוגי אבל שמה לא היה ברשימה", הוא אומר בעייפות ובתקווה. עכשיו הוא מסתובב בכל בתי החולים שבהם פוזרו הפצועים. בדלפק סמוך משתרך תור ארוך של מתנדבים לתרום דם בעקבות קריאה בטוויטר. "זה המעט שאני יכול לעשות כדי להפגין הזדהות", אומר פרנסואה, שהגיע מפרבר דרומי של פריז ומתאכזב מאד כשנציגת בנק הדם ניגשת לממתינים ומבקשת מהם לדחות את תרומתם משום שבינתיים הושלמה המכסה בגלל ההיענות הלא צפויה.

לא רבים הגיעו לכיכר הרפובליקה. הפעם לא צפויה הפגנת מיליונים כמו זו של 11 בינואר, בגלל העוצר ומצב החירום שיימשך. במורד בולבאר וולטייר ניצבות שורות של חיילים בנשק שלוף, חלק מהתגבורת של 1,500 החיילים שהנשיא הולנד החליט על שיגורם לחיזוק הביטחון בפריז.

בליל שישי, כשנודע על מתקפת הטרור חסרת התקדים וקווי המטרו נותקו, לקח לי הרבה זמן למצוא נהג מונית אמיץ שייקח אותי קרוב ככל האפשר לבטקלאן, שם הוחזקו 1,500 צעירות וצעירים, וגם צעירים פחות, בידי מחבלים שהגיעו לשם בסיומו של מסע רצח מטורף במסעדות ובברים של אזור הרפובליק. טורים של מכוניות שיטור ואמבולנסים כבר ניצבו שם, ואנשי היחידה למלחמה בטרור התכוננו לפרוץ לבניין. הם השעינו סולמות על הקיר כדי להגיע ישירות לקומה השנייה, שם נמצאו המחבלים. אך הם לא הגיעו בזמן עם הסולמות כדי לעזור לכמה עשרות מן הצופים שהצליחו לברוח מן האולם בדלת צדדית וניסו לצאת גם דרך החלונות, לאחר שלפתע הומטר עליהם ירי מנשק אוטומטי, בשיאו של הקונצרט. חלקם גררו אתם חבר או חברה פצועה.

איש גבוה פצוע ברגלו דידה בגבורה לעבר הפינה המוגנת. יואל, צעיר חובש כיפה, יליד לונדון שגר בשכנות, ראה הכל והצטרף אלי ליד מחסום המשטרה. "הפעם זה לא נגד יהודים", הוא מודה, "יש לי גם חברים מוסלמים, אבל הפעם אני חושב ברצינות לעלות לישראל, אף על פי שגם שם לא שקט".

מניחים זרים לזכר הקורבנות. פריז | צילום: Maya-Anaïs Yataghène

פריצת היחידה ללוחמה בטרור לתיאטרון הבטקלאן נערכה בשני חלקים וחלק גדול מהקהל הלכוד נותר שם בליל שלשום במשך שלוש שעות. בפריצה הראשונה פונו צופים שהצליחו להימלט מאחורי הקלעים, למרתפים או לגג והועברו לחצרות סמוכות ולבתים סמוכים. בשנייה, שארכה חצי שעה, נהרגו המחבלים. שניים הספיקו להפעיל את חגורות הנפץ שלהם, אחד נורה בטרם הספיק.

כשאני ניצב מעבר לשדרה, מול האור הצהוב המהבהב של המועדון ושוטרים עצבניים מורים לי מדי פעם להתרחק, שמעתי את הירי והפיצוצים. אך הזעזוע האמיתי החל אחר כך, כשהחלו לצאת החוצה ניצולים מזועזעים. סמואל, גבר כבן 40 ממוצא יהודי שהגיע למופע מחוץ לפריז לא ידע איך יגיע הביתה. הוא סיפר ששירותי ההצלה נראו לו מבולבלים והגשת העזרה התנהלה בעצלתיים. "חשבנו בהתחלה שמדובר בחזיזים, אבל אז ראינו ששלושה צעירים לבושי שחור יורים מקלצ'ניקוב. נשכבנו על הארץ, אבל הם המשיכו לירות באנשים מקרוב. נצמדתי לגופה של הרוג לידי כדי שיחשבו אני מת. אחר כך הצלחתי לצאת כשפרצו פנימה". פרדריק, ניצול אחר, ראה את המחבלים מקרוב, "הם היו רגועים, מחושבים ושריר לא נע בפניהם. הם נראו כממלאים שליחות, גם אם מדובר בשליחות מטורפת". "אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה הרוגים", אומרת סנדרין, צעירה בשנות ה־20, "דרכתי על גופות וברחתי לבית השימוש. אחד המחבלים שהיה לידי, צעיר בגילי עם זקנקן, ירה בי אבל פגע לי ברגל והצלחתי להינצל. ידידה שלי ברחה דרך הבמה והם הצליחו לירות בחבר שלה. הוא פצוע קשה. קודם לכן הם צעקו: "זה בגלל הנשיא שלכם הולנד, שנלחם בסוריה".

קרן ומישל מגיעים מיוזעים מרחוב שרון הסמוך. הג'ינס של מישל קרוע. "היינו ליד המקדונלדס ואז הופיע מולנו לפתע צעיר שחרחר עם מבט מטורף. הוא ירה לעברנו והחטיא, אולי עשרה אנשים נפלו סביבנו, רצנו כמו משוגעים בלי להסתכל אחורה". הניצולים שרצו בכך הוכנסו לאוטובוסים, חלקם עטופים בחלוקי מגן צהובים. הנשיא הולנד הגיע בלוויית ראש הממשלה ולס וראש העיר אן הידלגו, שיבח את צוותי החילוץ והעזרה הראשונה והבטיח: "נהיה חסרי רחמים".

את הגופות החלו לפנות במשאיות רק אתמול בבוקר. על המדרכה השתדלו לנגב את כתמי הדם שנותרו במקומות שבהם טיפלו צוותי העזרה הראשונה טיפול ראשון בפצועים שחולצו. אתמול גם חזרו למקום ניצולים שאיבדו במנוסתם נעל או ארנק.

בנאום לאומה אמר הנשיא הולנד כי צרפת במלחמה, הצביע על דאעש כאחראי, הבטיח שהפעולה נגד הטרור "שאורגן מבחוץ עם סיוע מבפנים" תימשך והכריז על אבל לאומי של שלושה ימים. הוא הבטיח לכנס את הקונגרס, שני בתי הנבחרים בוורסאי – אירוע נדיר שנערך רק בתקופות חירום. מתחרהו, הנשיא לשעבר סרקוזי, הסכים לתמוך בממשל, אך תבע שצרפת שאחרי האירוע תהיה שונה מזו שלפניו בנושאי ההגירה והחקיקה בנושא זכויות האזרח.

כך או כך, אומרים מומחים, צרפת שאחרי ה־13 בנובמבר אכן תהיה שונה. המתקפה הזאת, בהיקפה ובמספר הקורבנות, מתאימה יותר לפיגועים בעיראק או בביירות. זאת מלבד העובדה שהמתקפה לא כוונה נגד ציבור מוגדר אלא הפעם באמת נגד צרפת כולה. התוקפים הראו כי עבורם פריז היא כמו ביירות.

כשיזוהו הקרבנות, לא יהיה מנוס מתחושת חרדה, למרות השלטים בכיכר הרפובליק. ואז יעלו לדיון עמוק יותר השאלות. כיצד תשפיע המתקפה על האסטרטגיה של צרפת בסוריה, למשל. האם היא תוותר על דרישתה להדחתו המיידית של אסד ותתקרב לרוסיה ולאיראן? והאם הדמוקרטיה הרפובליקנית תעמוד גם במבחן הנוכחי? פריז תצטרך להוכיח שהיא לא ביירות.

לכתבה במעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן