Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

קולות הימאים: האם זה מוסרי להעניק זכות בחירה למי שלא חי בישראל?

במשך שנים רבות מדי דוגרת המערכת הפוליטית בישראל על ביצה שלא בקעה: האם לשנות את המצב הקיים ולהעניק לאזרחים ישראלים שהיגרו זכות הצבעה והשתתפות בבחירות לכנסת? לקראת הבחירות העומדות בפתח ועליהן תלוי השלט "גורליות", נדמה שפוליטיקאים רבים מצטערים על גרירת הרגליים והכפפת היוזמה והפיכתה להצעת חוק, לשאלה קטנונית ולא עקרונית: מה ייצא להם מזה.

צילום: thinkstock

דמוקרטיות רבות, ואמריקה בראשן, מאמינות שאזרחות היא התנאי היחיד הדרוש כדי לשמור בקנאות על זכותו של אזרח – ואין זה משנה היכן הוא חי – להשתתף בבחירות בארץ שבדרכונה הוא אוחז. המדינות הללו אינן לפותות בטראומה היסטורית, בחרדת נטישה ובהוצאת דיבה שיטתית של האזרחים שבחרו לחיות מחוץ לארצם.

הן מאמינות שנתינות היא זכות בלתי הפיכה שאינה נמדדת על פי שיקולים פרטיים, והן אינן מדירות את האקספטריוטים שלהן מהתהליך הדמוקרטי.
בנסיבות מוכרות ויגעות שהדיון בהן חבוט עד זוב דם, החליטה ישראל שלא להחליט ולהיצמד למצב הקיים. מחוץ לגבולות המדינה יכולים להצביע רק מי שנמצאים בשליחות רשמית, שאותם ניתן לתייק תחת ההגדרה הכוללנית "קולות הימאים". השליחים הרשמיים הללו יכולים להצביע בנציגויות של ישראל בעולם, ומדובר במספר קטן יחסית של מצביעים. הצבעתם אינה מציבה אתגר גדול מבחינה לוגיסטית, ואין בהצבעתם כדי להשפיע מהותית על תוצאות הבחירות.

שוברי שוויון

במהלך השנים שב הנושא, עלה ונזנח טרם שלובן ממשית. מעלים אותו באופן אינטרסנטי וחד־צדדי מי שמאמינים בעונת בחירות כזאת או אחרת שהם יודעים כיצד יצביעו מאות אלפי הישראלים המתגוררים מחוץ למדינה, ומי תהיה המפלגה שתיהנה מקולותיהם. מדובר בניחוש סתמי ביותר, שכן אין דרך ממשית לבדוק סטטיסטית מהי נטיית לבם הפוליטית של המהגרים. בימי תהליך השלום של שנות ה־90' הייתה ההערכה שהרוב הגדול ייתן את קולו לשמאל. בעידן מלכויות נתניהו השונות הייתה הערכה שהמהגרים יצטרפו לרוב הישראלי ויצביעו לגוש הימין. בפועל קיזז החשש ההדדי של המפלגות הגדולות זה את זה, וסופו של דבר שהדיבורים לא הבשילו להצעת חוק והכנסת לא נדרשה לומר את דברה.

במצב של שוויון הרסני וצמוד מדי בין הגושים בדרך לבחירות השנה, ברור לכולם שאילו היה חוק כזה עובר וכמות מסיבית של מצביעים היו מנצלים את זכותם לקחת חלק בעיצוב פניה של ישראל, היו קולותיהם יכולים לעשות את ההבדל ולהטות את הבחירות לכאן או לשם. אף על פי שקשה לשער כמה מהישראלים החיים בחו"ל היו הולכים לקלפי, אין ספק שככל שהבחירות גורליות ודרמטיות יותר כך היה עולה מספר המצביעים הגולים. במצב שבו הליכוד והעבודה מתקזזות בחרדה הדדית, אמורות היו מפלגות קטנות יותר כמו יש עתיד, הבית היהודי, ישראל ביתנו או מרצ ליזום את הצעת החוק. אבל גם זה לא קורה. או בגלל היעדר ראייה גלובלית או בשל הקטנוניות המשרתת גם את המפלגות הקטנות.

מכיוון שההצעה לא הגיעה מעולם לדיון רציני, לא הייתה הזדמנות לבחון את השאלות העקרוניות שהיא מייצגת. האם יכולה ישראל – כמדינות אחרות – להעניק לאזרחיה הגולים את הזכות המגיעה להם אחרי שעמדו במטלות הישראליות הלגיטימיות, או אולי אין זה מוסרי עבור מי שבחרו שלא לחיות בישראל להשתתף בהחלטה על עתידה של מדינה מבלי שיחיו עם תוצאות הצבעתם. זו דילמה מוסרית לגיטימית והדרך היחידה ללבן אותה היא באמצעות דיון דמוקרטי. בעיה נוספת שיעלו המתנגדים לרעיון היא שהנציגויות הישראליות בעולם, קונסוליות ושגרירויות, אינן ערוכות לוגיסטית, בעיקר מבחינה ביטחונית, לעמוד בנטל הצבעה ערנית, וכי יהיה צורך להקים אגף מיוחד בשב"כ לצורך זה בלבד.

הדיון אבוד לבחירות הקרובות. אבל עם המשך התנועה הערנית של ישראלים מישראל החוצה בשל אובדן תקווה, השלמה עם היעדר פתרון לסכסוך עם הפלסטינים וסיבות כלכליות ואחרות, קשה להשלים עם הנצחת המצב שבו לא מובאת השאלה לשיקול דעתו של הבוחר הישראלי.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן