קורבנות כחלון: המתקפה על שר התקשורת לשעבר חוטאת לעובדות

איש יחסי הציבור רני רהב יצא בסוף השבוע שעבר, באיחור מסוים, על שר התקשורת לשעבר, משה כחלון. במכתב שבו קרא ליועץ המשפטי לממשלה למנות ועדת חקירה כדי "לבדוק את המתרחש בבורסה", האשים רהב את כחלון ב"חיסול תעשיית הסלולר בישראל", ב"הברחת המשקיעים הזרים" ובכך ש"גרם לגירעון ענק בתקציב המדינה, משום שמיליוני שקלים שהם תקבולים ממס חברות ומע"מ של חברות הסלולר ירדו במאות אחוזים".

כמה עובדות סותרות את הכרוז של רהב. רווחי חברות הסלולר ירדו אומנם בעשרות אחוזים בעקבות השינויים בענף, אך אף אחת מהן לא "חוסלה" או התקרבה לחיסול. למען האמת, רווחיהן המשותפים של החברות צפויים לעמוד השנה על כמיליארד שקל, ואם לזה קורא רהב "חיסול התעשייה", אפשר לאחל לו ולעצמנו חיסול כזה.

המשקיעים הזרים הדירו את רגליהם משוק המניות ומחלק מענפי משק, אבל דווקא תעשיית הסלולר זכתה בסוף השנה שעברה למשקיע זר חדש־ישן: חיים סבן, שרכש את השליטה בפרטנר. משקיעים זרים אחראים גם למרבית ההשקעה בחברות הסלולר החדשות הוט מובייל וגולן טלקום. למעשה, ניתן לומר שמשקיעים זרים השתלטו על מרבית חברות הסלולר בישראל, ולכן אפשר לפטור את השר לשעבר כחלון גם מהאשמה זו. 

רהב גם טועה בקישור בין ירידת הכנסות חברות הסלולר לגירעון הממשלתי. לא מדובר כמובן ב"מיליונים". הגירעון מסתכם בכ־20 מיליארד שקלים, ואובדן ההכנסות מהסלולר הוא טיפה בים. במונחים של מס חברות, גרמה ההתכווצות בענף לירידה של כ־250־300 מיליון שקל בשנה. אובדן ההכנסות ממע"מ גדול פי כמה, אבל קשה לדבר על נזק שנגרם: מרבית האוכלוסייה צורכת לפחות %100 מהכנסתה, וכסף שנחסך על חשבון הסלולר ימצא את דרכו לסופרמרקט או לחנות הבגדים הסמוכה. המע"מ ימשיך לרדת לטמיון, כלומר: לקופת המדינה.

רהב לא לבד. גם נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי ובסלקום, תולה בכחלון ובמדיניותו את האשם בקריסת חברת האחזקות שבשליטתו: "לא צפיתי את הרפורמה הלא מידתית בשוק הסלולר, שאולי הייתה מוצדקת אבל הייתה צריכה להיות הדרגתית יותר… דבר שגרם לפגיעה מאוד קשה בסלקום, ובעקבותיה לכל קבוצת אי.די.בי". בתחילת השבוע הצטרף נפגע־כחלון נוסף, אילן בן דב, למבקרי השר לשעבר. באסיפת בעלי איגרות החוב של סקיילקס הצביע בן דב על אובדן הכנסות המדינה מענף הסלולר כסיבה להעלאת המסים, והעריך שכ־10,000 עובדים ייפלטו ממקום עבודתם. "אין מקום לחמש חברות סלולר בשוק", קבע בן דב, שעדיין מחזיק ב־16% ממניות פרטנר דרך סקיילקס.

"אין מקום ל-5 חברות סלולר בשוק". אילן בן דב | צילום: יוסי זליגר

סוף החגיגה

קשה שלא להזדהות עם כאבם של דנקנר ובן דב. קל יותר להבין ללבם של אלפי עובדים שכבר פוטרו או עזבו את התעשייה, ושל משקיעים שמניות חברות הסלולר היו חלק משמעותי מתיק השקעותיהם. בשנה שעברה חדלו סלקום ופרטנר לחלק דיבידנדים. לאי.די.בי הייתה זו מכת מוות, שכן חברת ההשקעות הענקית נסמכה על הדיבידנדים, בהיקף של כ־550 מיליון שקל בשנה, כדי לשלם את הריבית על הלוואות העתק שלקחה, בעיקר מקרנות פנסיה ומגופים מוסדיים. 

אבל לא בטוח שכחלון הוא ה"אשם" בצרות הענף, שהן גם הבשורות הטובות ל־7 מיליון לקוחות הסלולר. שלוש מהלומות הנחית כחלון על הענף במהלך כהונתו: המהלומה הראשונה נחתה בתחילת 2011, כאשר החליט משרד התקשורת להפחית את דמי הקישוריות ב־74%. "דמי הקישוריות" הם המחיר שגובה חברת סלולר תמורת שיחה הנכנסת ללקוח שלה מרשת אחרת. מבנה המערכת מאפשר לחברות לקבוע באופן שרירותי כמעט את התעריף – שגורם לקפיצה במחיר השיחה ברגע שהיא עוברת מרשת אחרת. העדר התחרות על מחיר הקישוריות אפשר לחברות הסלולר לקבוע עבור השירות מחירים גבוהים ולגרוף מאות מיליוני שקלים מרווחי היתר האלה.

בישראל ובמרבית המדינות נוהגים השלטונות להתערב כדי למנוע הגזמה בתעריפי הקישוריות. התהליך נעשה בדרך כלל בהדרגה, והוא מתבסס על תעריפים המחושבים על ידי חברות ייעוץ המתמחות בתמחור השירותים. שר התקשורת בנימין בן אליעזר החל בתהליך הפחתת דמי הקישוריות עוד בתחילת העשור הקודם. הפחתה משמעותית של כ־50% ביצע השר אהוד אולמרט ב־2004. 

הטיפול בדמי הקישוריות הוקפא מסיבות לא ברורות בתקופת כהונתו של השר אריאל אטיאס, ולכן נאלץ כחלון להפחית בתורו את דמי הקישוריות בשיעור קיצוני יחסית, שהגיע ל־70%. ההפחתה הכתה בהכנסות הסלולר ב־2011, והחברות איבדו רווחים בסכום כולל של כמיליארד שקלים. היה זה צלצול השכמה שבעקבותיה החלו כל החברות במהלכי ייעול.

בתקופתו הטיפול בדמי הקישוריות הוקפא. אריאל אטיאס | צילום: מרק ישראל סלם

אבל המהלך החשוב ביותר של כחלון היה ביטול "תקופת ההתחייבות", שהייתה הברקה שיווקית מדהימה של החברות: לקוחות שרצו לשלם מחיר סביר (במונחים של אותה תקופה) נאלצו להתחייב לתקופת שירות של שלוש שנים לפחות. מי שניסה להתחכם ולא להתחייב ל־3 שנים נדרש לשלם מחיר כמעט כפול על כל דקת שיחה, ובכך הוצאה האופציה הזאת מהחשבון.

לקוחות שניסו להתנתק לפני תום תקופת ההתחייבות נדרשו לשלם "קנסות יציאה" של אלפי שקלים. צמצום מרחב הבחירה של הלקוח והעדר האפשרות הסבירה לעבור מחברה לחברה, אפשרו לחברות הסלולר לשמור על רמת מחירים גבוהה. אבל הן לא הסתפקו בכך. כדי למנוע התמרמרות של קוחות הן עשו הכל כדי לטשטש את תחושת המחיר: הן בנו חבילות שירותים מורכבות ומסובכות, ערבבו היטב את מחיר השיחות ושירותי הגלישה עם מחירי המכשירים שנרכשו באשראי ובמבצעים של זיכוי כנגד זמן אוויר, וכשאיש אינו יודע כמה באמת הוא משלם עבור דקת שיחה, וכל אחד משלם מחיר אחר, קטנים הסיכויים למחאה צרכנית.

כחלון ואנשי משרדו יצאו למאבק בתופעה באמצעות תקנות וחקיקה, וכן בעזרה פעילה של חברי ועדת הכלכלה של הכנסת. ראשית בוטלו "קנסות היציאה" ובסוף 2011 נאסר על החברות לחייב לקוחות לשלוש שנים. החלטות אלו פתחו את התחרות החדשה בענף, עוד לפני כניסתם של המפעילים החדשים לתמונה.

במקרה זה היה כחלון צדיק שעשה מלאכתם של אחרים: מי שהיה אחראי למנוע את סגירת הענף לתחרות באמצעות חיוב לתקופת שירות הייתה הרשות להגבלים עסקיים, האמונה על פיתוח התחרות במשק. אולם בשנים הקריטיות נקלעה הרשות למשבר ניהולי קשה, וירדה במידה רבה ממפת הרגולציה על עסקים גדולים. כחלון ייזכר כמי שהכניס מתחרים חדשים לענף. הוא אכן פעל לעודד את כניסתם של המתחרים החדשים ושיפר את תנאי כניסתם לשוק, אך מתברר שגם פוליטיקאים מצליחים זקוקים לפעמים למזל.

צדיק שעשה מלאכתם של אחרים. כחלון | צילום: מרק ישראל סלם

ואז הגיע דרהי

סמוך לכניסתו של כחלון לתפקיד הושלמה כניסתם של המפעילים הווירטואליים – יוזמה שהחל בה קודמו אטיאס, אולם למפעילים אלה לא הייתה השפעה גדולה על השוק: הם הציעו ללקוחותיהם שירותי סלולר הניתנים על ידי החברות הוותיקות, בעלות הרשתות. מפעילים וירטואליים פועלים בשולי השוק, ומתמחים במגזרים ובנישות מיוחדות. 

כניסתם של המתחרים הגדולים החדשים, מירס (הוט מובייל) וגולן טלקום, נפלה לידי כחלון כמעט במקרה: מירס הייתה חברת תקשורת קטנה יחסית ששיווקה שירותים לעסקים ולמוסדות ושירותי חירום והצלה. בעלי מירס, מוטורולה האמריקאית, סירבו להפוך אותה לחברת סלולר. מירס לא רכשה תדרים הנדרשים לשירותים בשוק "האזרחי", ומוטורולה דחתה הצעות למכור את החברה ליזמים שביקשו להיכנס לשוק. מבחינת משרד התקשורת, הכל חיכה למירס או לחברה אחרת שתיכנס ותגביר את התחרות הרדומה. לרשות המשרד עמדה חבילת תדרים המתאימה למפעיל החדש, שצריך היה רק לבוא ולקחת, אפילו תמורת מחיר סמלי. אבל איש לא רצה לבוא. החדירה לשוק נראתה קשה ויקרה, והתמורה שציפתה למי שיצליח בכך, נתח של כ־1.5 מיליון מנויים, לא נראתה מפתה.

אבל אז קרו שני דברים שלמשרד התקשורת לא הייתה כל שליטה עליהם. איש העסקים פטריק דרהי רכש את השליטה בהוט והחל לקדם במרץ את מעמדה בשוק התקשורת. בסוף 2009 החליטה מוטורולה להיפטר ממירס. דרהי היה הקונה הטבעי והנחוש ביותר: הוא ביקש להפוך את הוט לחברת תקשורת כוללת, ומירס נועדה להיות הזרוע הסלולרית שלה. כך קרה שהאות להרחבת התחרות בענף הסלולר לא ניתן בלשכת שר התקשורת ברחוב יפו בירושלים, אלא בבית הנהלת מוטורולה בעיר שאמבורג באילינוי.

במהלך המגעים החשאיים בין דרהי והמשרד התגלו שתי הפתעות נעימות: למשרד התקשורת היו תדרים שיספיקו לשתי חברות סלולריות נוספות; וארבע קבוצות נוספות לפחות התעניינו לפתע באפשרות להיכנס לשוק הישראלי. משרד התקשורת תכנן מכרז מתוחכם, שידרבן את הזוכים בחבילות התדרים למהר ולפרוס רשת תוך תחרות אגרסיבית. התשלום תמורת התדרים הוכרז כפיקדון, שיוחזר לזוכים רק אם יעמדו באבני דרך לפריסה מהירה ולהשתלטות על נתח שוק של 7% לפחות.

ההמשך ידוע: גולן טלקום והוט מובייל (מירס במיתוג מעודכן) פרצו לענף עם אסטרטגיה של מחירי רצפה וניהול דל עלויות. הלקוחות התלהבו מהמחיר, אבל בחלק מהמקרים התאכזבו מרמת השירות. החברות החדשות כבשו עד כה נתח שוק של כ־900 אלף מנויים. התחרות גרמה להפחתה של כ־70% בחשבון הממוצע של הלקוח הפרטי, ושווי החברות צנח בהתאם. החברות החדשות הפתיעו בעמידותן לתחרות, הוותיקות הוכיחו שאפשר להתייעל, לספק שירות איכותי ועדיין להרוויח לגמרי לא רע. 

אבל השוק טרם התייצב במצב הצבירה החדש שלו. יש המעריכים שהתחרות תיחלש עם הזמן, כפי שקורה לרוב במקרים כאלה, והמחירים יעלו מעט, גבוה מהרמה הנוכחית ועדיין נמוך מהמחירים ששררו ערב כניסת החברות החדשות. אחרים מעריכים שלפחות אחת החברות החדשות תיעלם מהשוק, אולי על ידי התמזגות עם אחת האחרות. ובשבועות האחרונים בבורסה, בניגוד מוחלט לטענותיו של רהב, מניות התקשורת הן הלהיט התורן, עם עליה ממוצעת של %10 בחודש האחרון.