חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

קרב הנאומים בין נתניהו לאובמה: מהמרהיבים שנראו בין "בעלי ברית"

1. ההימור

בנימין נתניהו זכאי לקרדיט אישי על המלחמה שהוא מנהל נגד ברק אובמה. הוא מביט לאובמה בלבן של העיניים, מטווח אפס, ולא ממצמץ. הוא מנהל דו־קרב עם האיש החזק בעולם, מול כל העולם, ולא סופר אותו. דבר כזה לא היה מעולם בדברי ימי היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב.

"איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון" היה פעם שמו של סרט (מאת היוצר אבי מוגרבי). הסרט הנוכחי של נתניהו הוא "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לתעב את ברק אובמה". מילא לתעב, נתניהו יצא לג'יהאד נגד אובמה. ברמה האישית, מגיע לו צל"ש על האומץ. השאלה היא אם בנוסף לאומץ יש במהלך הזה גם חוכמה. השאלה אם יגיע לו גם קרדיט לאומי נשארת פתוחה. בינתיים הסרט הזה שמביים נתניהו מול עינינו הופך מרתק יותר ויותר ככל שמתקרבים לסופו.

עוד לא ברור אם זה סרט עם סוף טוב או פחות טוב. מאו טסה טונג נשאל פעם אם לדעתו המהפכה הצרפתית הצליחה, וענה ש"מוקדם עדיין לקבוע". להיסטוריה כללים וקצב משלה. בינתיים, המאבק הזה, ראש בראש, בין אובמה לנתניהו, הוא אחד המרהיבים והמרתקים שנראו אי פעם בין שני מנהיגים "בעלי ברית". נתניהו, כמו שאומר היום הנשיא ראובן ריבלין בראיון ל"מעריב" (תמצאו אותו במוסף), נלחם באובמה כשווה מול שווים. את ריבלין זה מדאיג.
נדמה לי שזה צריך להדאיג את כולנו. במשחק הדמים הזה עדיף היה אם היינו הקהל. ניהנה מביצועי השחקנים על המגרש ואחר כך נלך הביתה. הבעיה היא שאנחנו לא הקהל. אנחנו הקבוצה של ביבי, אלה שנגררו לשם אחרי המנהיג, וגורלם ייגזר מתוצאות הקרב.

ההימור של נתניהו עצום. הוא הולך על כל הקופה כשהוא יודע שסיכוייו לגרוף אותה אפסיים. הוא לא לוקח בחשבון את ההשלכות האפשריות, הוא מתעלם מהסיכונים, הוא מתנהג הפוך לגמרי ממה שאנחנו מכירים אצלו. הזהירות, ההססנות והרתיעה מעימותים ומתנועות חדות מדי המאפיינות את נתניהו שנות דור נעלמו לגמרי כשמדובר באובמה, כשמדובר בגרעין האיראני. זה נראה כמו טראנס. האם זה טוב? רע? מוקדם לדעת. מה שבטוח, מפחיד. מאוד מפחיד.
הדעה הרווחת היא, אכן, שנתניהו אותנטי לגמרי במאבק הזה ואפוף תחושת שליחות אמיתית. יש לדעה הזו ביסוס. אבל יש כאן עוד כמה דברים. גם פוליטיקה. נתניהו יודע שמה שהוא עושה מלכד סביבו את העם. הוא הצליח להפוך את אובמה לשק חבטות ולנכס פוליטי. הוא הצליח להפוך את המשוואה הקבועה שלפיה הציבור הישראלי לא יסלח למנהיג שיפגע ביחסים עם ארה"ב. הוא בונה על זה שלרוב רובו של הציבור אין מושג אמיתי בפרטים, אבל יש חשש קמאי מצירוף המילים "גרעין איראני". נתניהו מלבה את הפחדים, מרקיד את השדים מולנו ומציב את עצמו בעמדת האביר האחרון, על הסוס הלבן שניצב, כמעט לבדו, להגן על העם היהודי.

המיצג הזה מעוות. אובמה אמר שלשום, בצדק, שהממשל שלו היה זה שתרם יותר מכל הנשיאים הקודמים לביטחון ישראל. במערכת הביטחון הישראלית יש לא מעט גורמים שסבורים שנתניהו טועה במלחמה שהוא מנהל עד הרגע האחרון, שצריך להפסיק את המאבק האבוד, להכיר במציאות החדשה ולנסות להוון כמה שיותר יתרונות מהמצב החדש. הממשל רוצה מאוד לפצות אותנו, אבל נתניהו לא מוכן להקשיב. הוא משוכנע שהם יפצו אותנו גם אחר כך. זה לא לגמרי בטוח. ויש גם לא מעט מומחים שסבורים שהפרטים שמסר שלשום אובמה על הסכם הגרעין נכונים וכי מדובר ברע במיעוטו.

מקריב את היחסים המיוחדים של ישראל-ארה"ב. בנימין נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

2. הבדיחה על חשבוננו

יש עוד בעיה: נתניהו לא בא לעימות הזה בידיים נקיות. אסור לשכוח שלא מזמן, בקמפיין הנשיאות 2012, פעל נתניהו, במישרין ובעקיפין, למען יריבו של אובמה, מועמד הרפובליקנים מיט רומני. גם דבר כזה מעולם לא היה במקומותינו: ראש ממשלה ישראלי שמנסה להדיח נשיא אמריקאי מכהן. גם אז, פיעמה בנתניהו אותה תחושת שליחות גורלית, היסטורית.

יועצו המדיני ואיש אמונו, רון דרמר, שנולד בארה"ב ונתפס מומחה עליון לעניינים אמריקאיים, אמר לנתניהו באותה תקופה ש"אובמה הוא נשיא של קדנציה אחת". על פי דרמר, כל מה שצריך זה עוד דחיפה קטנה, והנשיא מפסיד את הבחירות והופך לג'ימי קרטר השחור. נתניהו קנה את זה. אדלסון מימן את זה. היחידה שלא שיתפה פעולה היא המציאות. אובמה הביס את המועמד של השלישייה הזו, מיט רומני, בהפרש עצום.

לקח הם למדו? לא. עכשיו, אותו דרמר מכהן כשגריר ישראל בלאס וגאס (בוושינגטון אין לנו שגריר כרגע) ואומר לנתניהו ש"אפשר לנצח בקונגרס. אפשר לעשות את זה". נתניהו קונה גם הפעם. אף על פי שהמחיר יקר בהרבה מהפעם הקודמת. אף על פי שמשמעות ניצחון ישראלי בקונגרס יכולה להיות קטלנית ושלילית בהרבה מהפסד.
נתניהו מנהל מאבק הרואי בסגנון "אדמה חרוכה". הוא לא לוקח שבויים. הוא נאבק על כל גבעה, על כל משלט, אם כי הוא מכיר מקרוב את עוצמת התלות הישראלית בארה"ב, מכיר את מצב מחסני החירום שלו כאן בארץ, מבין שאם ייפתח מחר עימות תלול־מסלול עם חיזבאללה או חמאס הוא ישווע לסיוע ואוניות תחמושת כעבור שבוע, ולא בטוח שיקבל (ע"ע עיכוב משלוח טילי הלפייר בצוק איתן).

נתניהו ממשכן את הנכס הביטחוני הגדול והחשוב ביותר של ישראל (היחסים המיוחדים עם אמריקה) למען מטרה מעורפלת, משיחית, עמומה. ביומיים האלה, שבהם ניצבו אובמה ונתניהו זה מול נאומו של זה, הודיעו עוד שלושה מחוקקים אמריקאים דמוקרטים מרכזיים על תמיכתם בהסכם הגרעין. הסיכויים אזלו כמעט לגמרי, אבל ביבי לא מרפה.

קרב הנאומים בין נתניהו לאובמה הוא אירוע חסר תקדים. כביסה כזו נהגנו כל השנים לכבס בשקט, בתוך החדר. פתאום הכל בשידור חי. ביבי היה ראשון, ונשא נאום שהועבר ברשת האינטרנט לאלפי פעילים יהודים בארה"ב. נתניהו דיבר מתוך שכנוע פנימי עמוק והיה לו, כרגיל, נאום טוב. הנשיא פגש, במקביל, קבוצה של כ־20 מנהיגים יהודים בבית הלבן, אבל התשובה הניצחת לנאום נתניהו ניתנה על ידי אובמה כחצי יממה לאחר מכן. התשובה הזו מהדהדת מאז ותהדהד עוד זמן רב.

ברק אובמה התייצב באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון, מקום שבו נשא ג'ון קנדי לפני 50 שנה נאום היסטורי מכונן, על חשיבות המאמץ הדיפלומטי לפתרון בעיות ביטחוניות (משבר הטילים בקובה, מול בריה"מ). אובמה נתלה בעץ הגבוה הזה כבר בפתיחת דבריו, אבל בהמשך נתן הצגה נדירה, משכנעת, לפעמים בוטה, שכללה אין סוף דקירות ועקיצות לכיוון נתניהו, יחד עם כמה ליטופים. אובמה עבר על טענותיו של נתניהו אחת־אחת ופירק אותן לרסיסים. הוא לא חסך מנתניהו דבר. לא את הצהרותיו הדרמטיות נגד הסכם הביניים עם איראן (שהוכחו כמוטעות לחלוטין), לא את הטפותיו לצאת למלחמה בעיראק כי סדאם חוסיין מפתח נשק גרעיני (הסוף ידוע), ולא את שאר אזהרותיו האלרמיסטיות שאיש כבר לא לוקח ברצינות של ממש ברחבי העולם.

עוצמת טיעוניו של הנשיא טמונה בעובדה שהוא לא ניסה להפוך את ההסכם עם איראן לאידיאלי. הוא הכיר בחולשותיו ובנקודות התורפה שלו, אבל הדגיש, הסביר והדגים שאין שום אופציה אחרת ושההסכם שהושג הוא החלופה הטובה ביותר. אובמה הצהיר שוב, בפעם המי־יודע־כמה, שלא יניח לאיראן להשיג נשק גרעיני וזו תהיה עמדתו של כל נשיא אמריקאי שיבוא אחריו.

שניהם, גם אובמה וגם נתניהו, הדגישו כי המחלוקת ביניהם אינה על רקע אישי. שניהם לא אמרו אמת. הטינה האישית בין שני אלה מרקיעת שחקים ושוברת בכל יום את השיא שהושג בקודמו. היא פרצה לרגע אחד, כבהיסח הדעת, כשאובמה ממש חיקה את טיעוני נתניהו, באותו בריטון מוכר. פתאום נפלט לו חיקוי שנראה כאילו נלקח מ"ארץ נהדרת". "זה הסכם רע. צריך הסכם טוב יותר", אמר אובמה בשבתו כביבי, לקול צחוקו של הקהל. הבעיה היא, שהבדיחה הזו הייתה על חשבוננו. הרגע הקצרצר והמוזר הזה החצין, להרף עין, את עוצמת השטנה בין השניים.

אצל נתניהו, אגב, מדברים על אובמה בזלזול גדול בהרבה, תוך עשיית שימוש נרחב בשמו האמצעי (חוסיין). כך הם נוסעים, השניים, כשני קטרים מאומצים על אותה מסילת רכבת, זה מול זה. אין צורך להמתין להתנגשות, כי היא כבר אירעה. אנחנו בתוכה. קטר גדול מול קטר קטן, שמשוכנע שהוא קטר גדול. שום דבר טוב לא יכול לצאת לנו מזה. גם אם ננצח, זה יהיה ניצחון פירוס.

3. משימה בלתי אפשרית

לא, ארה"ב לא ניהלה את המשבר עם איראן בצורה נבונה. אם אצטרך לנהל פעם מו"מ גורלי, ג'ון קרי לא יהיה זה שאשלח לייצג אותי. העמדה האמריקאית הייתה נאיבית, רופסת, מבוססת על תפיסת עולם ליברלית, הומנית, מפייסת, שמנותקת לחלוטין מזהותו של היריב הניצב ממול, איראן השיעית הפונדמנטליסטית של האייתוללות. האמריקאים לא הדגימו או שכנעו שיש להם אופציה צבאית אמיתית, הם לא התנהגו כמעצמה, הם גילו לכל מי שרצה לדעת שהם חייבים להגיע להסכם, שאין להם שום אופציה חוץ מהסכם, שהם חוששים מהאפשרות שהמו"מ יתפוצץ ושיש להם בעיקר מה להפסיד.

התוצאה הייתה יכולה, לפיכך, להיות טובה יותר. השאלה היא, האם התוצאה שהושגה היא אכן כה גרועה? שוב, את זה נוכל לדעת רק בעתיד. אובמה נתן שלשום פרזנטציה משכנעת. תפיסת עולמו אופטימיסטית וחיובית, הפוכה לגמרי מתפיסת עולמו הפסימית, אלרמיסטית ורואת השחורות של נתניהו. אובמה מנופף כעת בטיעון המנצח שלו: אם ההסכם יקרוס, האופציה היחידה היא מלחמה. ארה"ב, הוא אומר, תיאלץ לתקוף את מתקני הגרעין של איראן, זה יוביל למלחמה נוראית במזרח התיכון, ישראל תשלם את המחיר, והכי גרוע, התקיפה האמריקאית תרחיק את איראן מהגרעין הרבה פחות מכפי שמרחיק אותה ההסכם.

אובמה לא מבין (או שאולי דווקא כן) שהטיעון הזה רק מחזק את נתניהו וחלק מתומכיו הרפובליקנים. אובמה לא מבין (או שכן?) שזה בדיוק מה שנתניהו רוצה. מלחמה. מ־ל־ח־מ־ה. אגב, גם רוב הישראלים זורמים עם זה, לפחות לפי הסקרים בארץ. אובמה מזהיר שישראל תשלם את המחיר במתקפת טילים על תל אביב, אבל נדמה לי שנתניהו מוכן לשלם את המחיר הזה. תפיסת העולם שלו, ראיית השחור־לבן והפיכת איראן לחזות כל האיומים עלי אדמות גררו את נתניהו למקום שממנו אפשר לראות רק דרך אחת. נתניהו מת לסבך את אמריקה במלחמה עם איראן. יעלה לנו ביוקר? יעלה כמה שיעלה.

האם הוא צודק? אי אפשר לדעת. אסור לשכוח מה שכבר הזכרתי כאן כמה פעמים בעבר: הוא אמר דברים דומים, באותה רהיטות משכנעת, בהופעה בפני הקונגרס לפני יותר מעשור, כשניסה לשכנע את אמריקה להיכנס למלחמה בעיראק. גם שם היה איום גרעיני, גם שם זה היה חזות הכל. שם, זה הצליח. טרגדיה.

הסיבה שאובמה מאיים באותה מלחמת גוג ומגוג היא פנימית. עם כל הכבוד לנתניהו, החזית שבה נלחם עכשיו ברק אובמה היא הקונגרס האמריקאי. הוא נלחם על הסנטורים וחברי בית הנבחרים הדמוקרטים. על ה"בייס" שלו. האנשים האלה, למרבה הצער, לא אוהבים מלחמה ולא רוצים מלחמה. היו להם מספיק מלחמות (אפגניסטן, עיראק) בעשור הקודם, שזולגות עד עכשיו. ולכן, כשאובמה אומר "הסכם או מלחמה", הוא בעצם נועל את הדמוקרטים מאחוריו. ביבי יכול לקפוץ לו.
נתניהו ניסה לתקוע טריז בין הנשיא למחוקקי המפלגה שלו, בשנת בחירות. משימה בלתי אפשרית בעליל. אובמה עוקר עכשיו את הטריז הזה, ותוקע אותו בין העיניים של נתניהו. "מי שמספר שאפשר לרדת מהעסקה עם איראן ולהמשיך את הסנקציות מוכר לכם פנטזיות", אמר אובמה שלשום, "מי שחושב שהקשחת הסנקציות תגרום לאיראן לסגת ולהיכנע, או שאינו מבין דבר על החברה האיראנית, או שמנסה לרמות את העם האמריקאי", הוסיף. בכל המקרים, התכוון לנתניהו.

היו לו, לאובמה, כמה אמירות בעייתיות ביום רביעי. המרכזית שבהן הייתה הכרזתו שישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנגדת להסכם. כל השאר תומכות. ובכן, לא מדויק. אולי אפילו לא נכון. מצרים, סעודיה, כוויית, ירדן, אולי אפילו טורקיה, לא מתלהבות מההסכם הזה. בחדרי חדרים, ובמגעים חשאיים עם מדינות־עמיתות באזור (כמו ישראל, למשל), שופכים הסעודים ואחרים קיתונות של רותחין על ההסכם הזה. הביקורת הישראלית נשמעת לידם כמו מחמאות מלטפות.

העניין הוא, שכלפי חוץ נותנים הסעודים וכל השאר רוח גבית מסוימת לאובמה. שומרים על כללי נימוס, לא חורגים מהשורה. הגרסה של נתניהו: ישראל היא המדינה האמיצה היחידה שאומרת בגלוי את דעתה. הגרסה האחרת: ישראל היא המדינה חסרת האחריות היחידה ששוכבת על הגדר בשביל כולם, ותשלם את המחיר. שוב, כמו לאורך כל הטור הזה, רק בעתיד נדע מי כאן צדק. אני נוטה להאמין שההימור הנוכחי של נתניהו ייכשל בדיוק כמו קודמו, שהפוביה האיראנית של נתניהו התנפחה לממדים מפלצתיים ומוגזמים, שהמחיר שישראל משלמת על ריסוק היחסים בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה יהיה גדול בהרבה מהתשומות שתייצר לעצמה, אם בכלל.

במשך שנות דור, ההרתעה הישראלית שאבה את מרבית עוצמתה מהידיעה, לאורכו ורוחבו של העולם כולו, שבירושלים מחזיקים את המפתח לוושינגטון. שהברית בין ישראל לארה"ב בלתי ניתנת לערעור. שהדרך ללבו של המנהיג האמריקאי עוברת במסדרונות השלטון הישראליים. העימות הנוכחי מכרית ומאיין את כל ההנחות הללו. ישראל ניצבת לבדה מול ארה"ב. עוד מעט, כשנגמור להתפעל, נמצא את עצמנו מול השברים. אם אובמה ינצח בקונגרס, כפי שצפוי, תאבד ישראל את הרתעתה. אפילו הלובי העוצמתי איפא"ק יתגלה ככזה שאפשר להילחם בו בהצלחה.

אגב איפא"ק, לקראת הקמפיין הזה שכר הלובי את שירותיו של איש הסקרים והיועץ האסטרטגי מרק מלמן, המוכר לנו הישראלים מעבודתו הצמודה עם יאיר לפיד. מלמן הוא הגורו האסטרטגי של לפיד וקשה להניח שהיה חותם עם איפא"ק בלי אישורו של לפיד. יחד עם זאת, לפיד שומר לאורך השבועות האחרונים על קו ברור (בניגוד להרצוג): הוא מסביר את טיעוניה של ישראל נגד ההסכם עם איראן ברמה העניינית, אבל מבקר לא פחות את התנהלותו של נתניהו ואת העובדה שהוא ממשכן הכל למען סחורה מפוקפקת שאף אחד לא יודע אם היא בכלל קיימת במחסנים.

נלחם בקונגרס האמריקאי. נשיא ארה"ב ברק אובמה | צילום: פליקר הבית הלבן

4. על הקצה

מצב הרוח הלוחמני של נתניהו מתחיל בחזית מול אובמה, אבל לא מסתיים שם. מצב רוחו של נתניהו לוחמני במיוחד מאז הרכיב את ממשלתו הרביעית. לפעמים נדמה שהוא "על הקצה". הוא נמרץ, נרגז, חסר סבלנות, הולם על השולחן, לא עושה חשבון, לא חושש. מדיח את יו"ר רשות החשמל מעכשיו לעכשיו, רק כי התנגדה למדיניות הגז שלו (ויובל שטייניץ האומלל מנקה אחריו). המשנה ליועמ"ש, שמנסה להגיד משהו על חוקיות המעשה, חוטף צעקות רמות מראש הממשלה, משולבות בדפיקות נרגזות על השולחן. משתלט מחדש על רשות השידור, שכבר התחילה להריח עצמאות וחופש עיתונאי (כשאופיר אקוניס מנקה אחריו). מסתובב במסדרונות השלטון כבן אלמוות.

האמת היא, שהטבלה אינה משקרת והיא תומכת בגרסתו. הוא הוספד, נקבר בעודו חי ויצא מהקבר, לועג לכל מספידיו. התזה שלו ניצחה. כרגע אין לנתניהו אלטרנטיבה, הוא יודע את זה, אבל הוא לא רגוע. הוא אף פעם לא יהיה רגוע. בשיחות סגורות הוא מונה ארבעה שקשרו קשר להדיחו: יאיר לפיד, משה כחלון, אביגדור ליברמן וגדעון סער. מהארבעה, רק כחלון יושב איתו בקואליציה. הם דווקא מסתדרים מצוין, בינתיים. דגש על הבינתיים. כחלון יודע שכל זה ישתנה אם תגיע הצלחה. זה לא מפריע לו להמשיך לנסות לחתור להצלחה. אם תגיע, הוא כבר יתמודד.

ליברמן ולפיד נותנים פייט מספסלי האופוזיציה. כל אחד בסגנונו. סער בחוץ, נהנה מכל רגע וצובר רגעים משפחתיים לשעת הצורך. כרגע אין לו תוכניות. לנתניהו זה לא משנה. הוא חייב תמיד מזימה חיצונית נגדו, שתפיח רוח במפרשי הפרנויה. ניצחונו המפתיע והסוחף בבחירות, נגד כל הסיכויים וההערכות, ניפח את הביטחון העצמי שלו עד כדי זחיחות מסוכנת. תחושת אני ואפסי עוד, הכל מותר, הכל אפשרי. הפעם הקודמת שבה לקה נתניהו במצב הרוח הזה הייתה אחרי הניצחון הראשון שלו ב־1996. אז זה נגמר לא ממש טוב. נקווה שהפעם ייגמר אחרת.

ישנה עוד אפשרות: למרות השקט התקשורתי (מה הפלא, הוא הרי משתלט על התקשורת בהדרגה) סביב החקירה המשטרתית בענייני מעון ראש הממשלה, בשטח החקירה מתקדמת. החומרים המצטברים במשטרה לא פשוטים. כל מה שצריך לברר זה מדוע הוזמן החשמלאי אבי פחימה למעון הפרטי בקיסריה כמעט כל סופשבוע? יכול להיות שבכל סופשבוע היה מקרה חירום חשמלי? עד כדי כך, שעזרא סיידוף לא שם לב שאחד מסופי השבוע הפיקטיביים האלה נפל על יום כיפור?

וזה רק אחד הקצוות הבעייתיים של חוטים מחושמלים שנאספים בחקירה הזו. עכשיו, כל מה שצריך זה למשוך את החוטים ולעשות עבודה משטרתית אמיתית, בהנחיה נכונה ורוח מפקד מלמעלה. כל אלה מצרכים נדירים במקומותינו. יכול להיות שאלה הסיבות האמיתיות שטורדות את שלוותו של ראש הממשלה?

זה קשור גם להתנגדותו של נתניהו ליוזמתה (החשובה והנכונה) של שרת המשפטים איילת שקד לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשניים: יועץ משפטי לממשלה, ותובע כללי. אגב, כך נהוג במרבית מדינות המערב. נתניהו נגד. למה הוא נגד? כי הוא יודע עד כמה קריטי היועמ"ש מבחינתו. הוא משקיע אנרגיה גדולה במאמץ לשלוט על תהליך מינוי היועמ"ש הבא, וגם על תהליך מינוי המפכ"ל (גלעד ארדן אמור להודיע על המפכ"ל הבא בימים הקרובים). אם תפקיד היועמ"ש יפוצל, יאבד נתניהו שליטה על התובע הכללי של המדינה, זה שאמור להורות על חקירות (גם נגדו), זה שממנו יוצאת רוח המפקד שכבר הביאה להליכתם של מנהיגים בישראל. נתניהו לא ייתן לזה לקרות. נדמה לי ששקד תיתקל בקרוב בקיר ברזל.
התקציב שעבר השבוע אינו תקציב רע. יש בו בשורות. יש בו ברית חדשה, כנראה זמנית, בין משה כחלון לאריה מכלוף דרעי. ברית המדוכאים, שהביאה להוזלה המשמעותית בתעריפי התחבורה הציבורית ועוד מעט גם החשמל והמים לשכבות החלשות. הברית הזו התנפצה השבוע לאמיר לוי, ראש אגף התקציבים, על הראש, והסיגה אותו לתוך קסרקטיני האוצר. כחלון, במצב רוח דומה לזה של נתניהו, התעמר בקרנית פלוג שמנסה לחבל ברפורמת הבנקים שלו, וזה רק הפרומו לקראת הצפוי ביניהם בשבועות הקרובים.

גם נפתלי בנט יכול להיות מרוצה. בפעם הראשונה הוא מעורב במאבקים למען הציבור הכללי, ולא על איזשהו גג לא חוקי בבית אל. בנט יוצא עם מתווה אמיתי להקטנת הצפיפות בכיתות, עם סייעת נוספת בגני הילדים ועם תוכנית לאומית להצלת לימודי המתמטיקה. נדמה לי שאם יהיה לו מספיק זמן, הוא יעמוד ביעדים שהציב לעצמו. מספר בוגרי מתמטיקה 5 יחידות בתיכונים שלנו ירד תוך עשור מ־13 אלף במחזור לכ־8,500. מדובר בקטסטרופה בקנה מידה לאומי. בנט הציג מטרה: להכפיל את המספר הזה ל־17 אלף בשנים הקרובות. צריך להתפלל שיצליח.

5. מלכות זדון

ברגעים שבהם נסגר הטור הזה, אתמול אחר הצהריים, אירע עוד פיגוע דריסה באיזור שילה שבבנימין. שלושה פצועים ישראלים, אחד במצב קשה. לקח לראש הממשלה כמה דקות לצאת בהצהרה אופיינית: "אלה שגינו טרור נגד פלסטינים, שותקים כשהוא נגד יהודים". כשאני שואל את עצמי מאיפה מגיע גל הקללות, הנאצות והגידופים ברשתות החברתיות בכל פעם שמישהו (כמו הנשיא ריבלין, נניח) מעז להביע זעזוע משריפתה של משפחת דוואבשה, אני צריך לענות לעצמי תשובה פשוטה: מנתניהו. הוא זה שמתווה את הדרך הזו, מייצר את הקשר הזה, מייצר את ההתניה המטופשת הזו.

מה הקשר? אודה ולא אבוש: מותה של אדל ביטון הפעוטה שנפגעה מאבני טרוריסטים פלסטינים העציב אותי אלפי מונים יותר ממותו של עלי דוואבשה. אדל היא בת עמי. דוואבשה לא. תינוקות עמי קודמים וקרובים הרבה יותר ללבי. האם כל מי שחושב שלהצית משפחה עם ילדים בשנתה הוא מעשה מפלצתי יצטרך עכשיו להוכיח את עצמו בכל פעם שיהיה טרור נגד יהודים ולמהר לגנות אותו בכל כוחו? מאיפה הגענו למשוואה האידיוטית הזו? מה השלב הבא? הצהרת נאמנות למדינה מצד כל השמאלנים? זו הסתה.

אותי מדאיג הטרור היהודי יותר מהטרור הערבי, מסיבה פשוטה: בטרור הערבי אנחנו יודעים להילחם. כשהערבים פוגעים בנו, אנחנו פוגעים בהם, אם יש צורך הורגים אותם (אני מתפלל שהמחבל הדורס מאתמול אכן נהרג. אחרת, יש עוד סכנה שנתניהו ישחרר אותו בעסקת השבויים הבאה). כשהטרור בא מתוכנו, אנחנו אובדי עצות. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לנו זה שנהפוך להיות דומים להם. אנחנו לא פראי אדם, לא נפגע בכוונה בילדים, לא נצית משפחות של אזרחים. אנחנו אמורים להיות אחרים. מה שהטרוריסטים על הגבעות עושים לנו זה מעמידים מולנו מראה ומנסים לעוות את הדמות שמשתקפת בה. חוץ מזה שהם רואים במדינת ישראל הריבונית כפירה בעיקר, "מלכות זדון", שיש להכרית מן הארץ.

חברי קלמן ליבסקינד התבכיין השבוע בשם מגזר הכיפות הסרוגות והדתיים הלאומיים כולם בטור ארוך ומנומק, תחת הכותרת "לא נשתוק עוד". הלו, קלמן, תירגע. אף אחד לא האשים אותך או את חבריך בשום דבר. זו הטבלה, שאינה משקרת. כששורות הימין הקיצוני, ההזוי מתמלאות בכל כך הרבה טרוריסטים, כשמספר הרוצחים היהודים ממשיך לטפס בעקביות, וכולם חובשי כיפה, סימן שמשהו לא טוב נובט בערוגות מסוימות. לטמון את הראש בחול לא יועיל. צריך לטפל בערוגות האלה. אין כאן ניסיון להכתים ציבור שלם. יש כאן ניסיון לזהות את הבעיה ולטפל בה.

אסיים בציטוט מדברים שנישאו השבוע: "בשבוע החולף עננים שחורים התקדרו מעל ראשינו, ומדינת ישראל היטלטלה באירועים אשר אם לא נילחם בהם עד חורמה, נמצא את יסודות הבית מתערערים והמפעל הציוני עלול לאבד את זכותו המוסרית והערכית. זו מלחמה על הזהות שלנו ועל מי שאנחנו, ואסור שנפסיד בה ונעניק למיעוט קיצוני וחסר מעצורים להכתיב לנו את סדר היום… לא נוכל להרשות פגיעה בשלטון החוק והטלת רפש בסמכות השיפוטית העליונה, או בכל סמכות רשמית של מדינת ישראל… לא נאפשר פגיעה באחר משום שהוא אחר, ולא נסבול מעשי טרור כפי שבוצעו בכפר דומא ובמצעד הגאווה בירושלים, אשר הובילו לרציחתם של תינוק ונערה. אלה הימים שבהם על הרוב השפוי במדינת ישראל לא לשתוק, אלא להתאחד ולהיאבק ביד קשה בגורמים הקנאיים מתוכנו אשר איבדו כל רסן, ומאיימים על יכולתנו לקיים כאן חברת מופת ולחנך את הדורות הבאים לאורם של ערכי המוסר היהודיים".

את הדברים הללו, קלמן, אמר השבוע שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. שמאלן הוא לא. חבר, תומך ופטרון של ההתיישבות ביהודה ושומרון הוא כן. או לפחות היה. עכשיו, בפי חלק מסוים מאנשי הגבעות, הוא כבר בוגד. כמו הנשיא ריבלין. אותי, זה מפחיד.

לכתבה במעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן