קריאת השכמה לאובמה: כך מגשים סיסי את חלומו המדיני של מובארק

בירת מצרים היא עיר צפופה, עמוסה ומבולגנת. המושג אבטחה הוא אינו ברור מאליו ברחובות העיר, אך כאשר מתקרבים אל אתר רגיש, כמו משרד הפנים נתקלים בגדרות מתכת, מחסומי בטון וגדרות תיל. על מנת להגיע לדלת המשרד יש לעבור בהצלחה דרך אנשי ביטחון במדים, נגמ"שים ובדיקות רבות ומגוונות.

בעיר מיניה, שבצפון מצרים, אחד מהשופטים חילק 683 גזרי דין מוות כנגד מפגינים בתיק אחד בלבד. הרחוב שמוביל לבית המשפט נחסם על ידי נגמ"שים ושפע של חיילים חמושים. בית המאסר בו מוחזק הנשיא המודח, מוחמד אל-מורסי מוקף בטנקים רבים.
הצבא המצרי השתלט לחלוטין על המדינה והעלה את מנהיגו, סיסי לנשיאות. סיסי הולך בעקבותיהם של מנהיגים עריצים כמו אנואר סאדאת, חוסני אל מובראק וגאמאל עבד אל נאצר. הצבא הפך כת רווחית עבור חבריו, התלונן קאלד באדווי, אחד מעורכי הדין של מורסי. "אנחנו זקוקים לכוחות מזוינים מקצועיים ולא לשכירי חרב המובילים לשחיתות". הצבא התיר את הדחתו של מובראק בהפגנות הרחוב משום שהוא תכנן להפוך את הממשל הצבאי לשושלת משפחתית, עם בנו כיורשו.

למורסי לא היה שום סיכוי להצליח. הוא הציג נטיות רודניות ועדתיות ועשה טעויות פוליטיות בשפע ושיחק לידיהם של מתנגדיו. יתר על כן, הוא לעולם לא שלט בבירוקרטיה או במשטרה המצרית, מה שהוכח היטב כאשר המשטרה סירבה להגן על מטה האחים המוסלמים מאלימות האספסוף. והנקודה החשובה ביותר היא שהצבא מעולם לא קיבל את מורסי כמנהיג ועודד את ההפגנות הרבות כנגדו שהצדיקו בסופו של דבר את עליית כוחו של הצבא.

לא היה לו סיכוי. מורסי | צילום: רויטרס

אם מורסי והאחים המוסלמים היו מובסים בבחירות הם היו מודחים בדרכי שלום. אך ההפיכה בשלטון הפכה את אנשי התנועה לקורבנות זועמים שהשתלטו על אזורים במצרים וסילקו כ-85 אלף מפגינים, ביניהם גם נשים וילדים. הממשל הצבאי הגיב במתקפה של רצח בכוונה תחילה.

בדו"ח החדש המגדיר את ההתנהלות ככזו המתנהלת על פי התוכנית: טבח רא'בה וההרג ההמוני של המפגינים במצרים. מתחילת ההפיכה השתמש הצבא בכוח קטלני וללא חשש ממספר האבדות בנפש ההולך וגואה. כיומיים לאחר ההפיכה החל הצבא להשתמש באש חיה כנגד המפגינים ברחוב.

המשטר הצבאי פרס חיילים, נגמ"שים, דחפורים, שוטרים וצלפים סביב הכפר ראב'ה – כאשר המטרה הראשית הייתה להרוג. ב-12 שעות כ-1000 אנשים נטבחו. קנת רות, מנכ"ל HRW אמרה" "בכיכה ראב'ה כוחות הביטחון המצריים ביצעו את אחד ממעשי ההרג הגדולים ביותר שהתבצעו בהיסטוריה ביום אחד". מבין ההרוגים הרבים היו גם כמה עיתונאים מערביים. בחודש שעבר כתבת בוושינגטון פוסט כתבה אודות הרצח של בעלה, צלם בערוץ סקיי ניוז הבריטי, שנהרג כתוצאה מירי של צלף השייך לכוחותיו של סיסי.

הממשלה הצדיקה את מעשיה בטיעון כי הם הכרחיים על מנת להחזיר את החיים בקהיר למצב נורמלי. אך גם לאחר ש'ניקו' את האזור המשיכו כוחות המשטר להרוג מפגינים, לא חמושים יש לציין, בטענות שווא של תוקפנות מצידם. יתר על כן, המשטר פעל כנגד ליברלים ומבקרים אחרים, ביניהם המנהיגים הצעירים של המהפכה כנגד מובארק. לדוגמאף אחמד מאהר, מייסד תנועת הנוער אפריל 6, מרצה מאסר של 3 שנים כתוצאה מהביקורת שהעביר על החוק החדש שנחקק כנגד מחאות ציבוריות.

גאמאל אל-עיד, פעיל זכויות אדם ברשת הערבית אמר כי הודעת המשטר הייתה "הגיע הזמן לשתוק. יש רק ברירה אחת, או לתמוך בצבא או להיות בכלא". באהי אל-דין חסאן, ראש המכון ללימודי זכויות אדם בקהיר, טען כי "השליטה הצבאית נוראית יותר מהמשטר הישן".

למעשה, הצבא השלים את ההשתלטות שלו על המדינה, כאשר סיסי בראשו במקום מובארק. הממשלה מינתה את הפקידים הצבאיים כמושלי מחוזות, החייתה את המשטרה החשאית והנהיגה הגבלות חמורות על היכולת לבקר את המשטר, הכוללות פריסה של שכירי חרב נגד מבקרי המשטר.

על פי הספירה של הממשלה, נעצרו 22 אלף אנשים ורבים מהם עונו. משפטים המוניים נערכו על סמך ראיות זניחות ועורכי דין נעצרו כשהלכו לפגוש את לקוחותיהם. מאות מפגינים נידונו למוות ורבים אחרים קיבלו עונשי מאסר ממושכים, ביניהם נערות צעירות.
ההערכות החיצוניות אחידות בשליליותן. דוד קרמר, נשיא קבוצת Freedom House הכריז כי "מצב זכויות האדם החמיר בהשוואה למשטרו של חוסני מובראק". לאחר ההפיכה חלה הרעה משמעותית כמעט בכל התחומים: זכויות פוליטיות, פלורליזם פוליטי והשתתפות, חופש ביטוי, זכויות אסוציאטיביות ושלטון החוק ולכן שינה הארגון את הגדרת החופש במצרים מחלקית, ללא קיימת.

גם התקשורת במצרים הוגדרה כאינה חופשית על ידי הקבוצה שהסבירה "שאחרי הדחתו של מורסי העיתונאות עסקה בצנזורה עצמית גדלה כתוצאה מההפחדה, המעצר השרירותי והרג העיתונאים שנתפסו כתומכי מורסי והאחים האיסלאמיים".

אך אין זה סביר כי הדיכוי של סיסי במצרים יספק יציבות. בתי הכלא של מובראק עזרו להפוך את פעיל האחים המוסלמיפ איימן אל-זאווירי למנהיג אל קאעידה – דיכוי האיסלאמיסטים במצרים היה שלב חיוני בהופעת הג'האדיזם העכשווי. האיסלאמיסטים הפכו לאלימים יותר.

אותו הניסיון צפוי לחזור על עצמו גם כיום. פיגועי הטרור נמצאים בעלייה ולוחמי הגיהאד החוזרים מעיראק וסוריה עלולים להפוך את משטרו של סיסי למטרה הבאה. פוטנציאל הטרור אף מתפשט מהאיסלאמסיטים בלבד אל עבר סטודנטים שרואים באלימות כדרך המילוט היחידה מהמשטר העריצי.

אין בכוחה של ארה"ב לעשות הרבה על מנת לשנות את האירועים בקהיר. אך ממשל אובמה נכשל באופן עקבי בכל מה שקשור במצרים – גיבוי מובארק על אף מחאות העם, תמיכה במורסי לאחר בחירותו, ההתנגדות להפיכה הצבאית ולאחר מכן מתן ברכה למשטר הצבאי על תכנונו לשחזור הדמוקרטיה. בין הפשלות של מזכיר המדינה, ג'ון קרי ניתן למנות את הסירוב לקרוא להפיכה הצבאית בשמה, שחזור סיוע חוץ וקשקוש כלשהו על מחויבותו של סיסי כלפי הדמוקרטיה.

הפשלות של קרי | צילום: רויטרס

וושינגטון הצהירה מפעם לפעם על האכזבה מההתעללות הבלתי פוסקת בקהיר, אך לא עשתה דבר על מנת לגבות ביקורת זו. חלום המהפכה במצרים נמוג בזמן שהמשטר הצבאי של סיסי משחזר את מבנה הדיכוי של מובראק. ארה"ב צריכה לעבוד מול קהיר בנושאים בעלי עניין משותף אך מעבר לכך עליה לשמור על מרק משמעותי ממשטרו של סיסי. באופן ספציפי, על הממשל האמריקאי להפסיק את השימוש בסיוע חוץ כדרך לשחד את הגנרלים במצרים. לא צריך לשלם להם בכדי שישמרו על השקט או על שום דבר אחר.

בכל מקרה, השפעת הממשל בוושינגטון תישאר מוגבלת וסיסי ימשיך לעשות כל מה שהוא מאמין שנחוץ על מנת לשמר את כוחו. מנקודת המבט הנוכחית נדמה שמצרים תישאר חסרת חירות ויציבות וכדאי לאובמה לקחת צעד אחורה ממשבר שאין בכוחו לפתור ולא להעמיד פנים כי הוא שולט במצב.