רוחות של שינוי: הכירו את איל הנפט שמתחיל להשקיע גם בסביבה

פיל אנשוץ עשה את הונו מנפט • עכשיו הוא משנה כיוון ומהמר על הדבר הגדול הבא: חוות טורבינות הרוח היקרה ביותר באמריקה, שתפיק חשמל לכמעט שני מיליון בתים בקליפורניה

לאורך 60 שנות הקריירה שלו, פיל אנשוץ החזיק בשדות נפט, חברות רכבות, רשתות סיבים אופטיים, מכרות טונגסטן, אולמות קולנוע ואפילו יצרן פנקייק. הוא מחזיק בבעלותו את קבוצת הפוטבול L. A. Kings, כמעט שליש מקבוצת ה־NBA, לוס אנג'לס לייקרס, ואת מרכז סטייפלרס, שבו משחקות שתי הקבוצות. הוא מנהל את פסטיבל המוזיקה קוצ'ילה, את ארנה O2 בלונדון, ואת ברודמור, המלון ההיסטורי ו־784 חדריו בקולורדו ספרינגס. הוא מימן את סרטי "נרניה" ואת סיבוב הקאמבק של מייקל ג'קסון, כשכוכב הפופ מת. אנשוץ פשוט אוהב לעשות עסקים מיוחדים – הוא אובססיבי. "אשתי קוראת לזה פסיכוזה", הוא צוחק.

לאנשוץ יש פינה חמה בלב לנפט, שם התחיל, ודלק פוסילי מהווה את הבסיס להון שלו, שמוערך ב־11.5 מיליארד דולר, מה שממקם אותו במקום ה־41 ברשימת 400 עשירי ארה"ב של פורבס. הוא פותח קופסה חדשה של סיגרים מסוג סוויגר סוויטס, ומפרט את רשימת התכונות החיוביות של אלפיים הקמ"ר שאותם חקרה חברת הנפט שלו באגן הניקוז של נהר פאודר בויומינג, שם חפר הצוות שלו את כל הבארות הדרושות כדי להשתכנע שהם יושבים על למעלה ממיליארד חביות. זה יכול להניב רווחים גבוהים יותר מ־2.5 מיליארד הדולר שהכניס ב־2010, כשמכר שדות נפט אחרים. החלק הכי טוב, הוא אומר, הוא האופן שבו השטח שלו משתלב בתוך שטחים של חברות הנפט הגדולות, שירצו אולי לקנות אותו. הוא מחבר את אצבעות יד ימינו עם אלה של ידו השנייה, ומשלב אותן כשחצי סיגר לעוס בידו, כדי להדגים.

הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון


משתלם יותר ויותר

אנשוץ, 79, מעולם לא היה אדם קשוח במיוחד. הוא גבר רזה בגובה 1.75 מטר, לבוש היטב ונשמע כמו השחקן לורן גרין (יותר בטלסטאר גלקטיקה, פחות בוננזה) כשהוא מסביר את ההשקעה הבאה שלו, ואולי האחרונה, בתחום שאינו נפט. מלך הדלקים הפוסילים, פיל אנשוץ, בונה את חוות טורבינות הרוח הגדולה ביותר באמריקה.

יעלה 5 מיליארד דולר להעמיד אלף טורבינות בפרויקט אנרגיית הרוח בצ'וקצ'רי וסיירה מדרה, על חוות Overland Trail שמשתרעת על כ־1,300 קמ"ר ליד רולינס, ויומינג. 3 מיליארד דולר נוספים יידרשו כדי להקים קו מתח ישיר לאורך 1,200 ק"מ, שיעביר את החשמל הזה (שיספיק ל־1.8 מיליון בתים) לרשת החשמל של קליפורניה.

אחרי שהתמהמה עשור ברישוי, הבנייה מתחילה עכשיו. פועלים בנו כבישים באורך 150 ק"מ והכינו 115 נקודות לשלב הראשון של התקנת הטורבינות, שיכולה להתחיל ב־2020 ולהסתיים ב־2025. אנשוץ מממן את 400 מיליון הדולר הראשונים מכיסו, ומחפש שותפים מקרנות הון כדי לסייע בגיוס השאר. רק אל תצפו ממנו לוותר על השליטה. "אני רוצה לראות את זה נבנה", הוא אומר.

טורבינות רוח. כמו באר נפט הפוכה. צילום: Unsplash


האם הוא עושה את זה בשביל לצבוע את המוניטין שלו בירוק? "לא. אנחנו עושים את זה כדי לעשות כסף". למרות זאת, הוא מאמין שעודף פחמן דו חמצני באטמוספירה "זו בעיה", אבל "לא קיצונית כמו שחלק מהאנשים חושבים". הדבר הקיצוני מבחינתו הוא החוק החדש בקליפורניה, שמחייב מעבר לאנרגיה מתחדשת עד 2045. הוא מתכנן להרוויח מזה.

אנשוץ אומר שהחלק הקשה ביותר בעבודה הסתיים. תהליך הרישוי מחק רבע מהטורבינות המתוכננות, באזורים עם הכי הרבה רוח, ולכן יהיו בהם רק 157 טורבינות במקום 325. הפעם היחידה שחשב למכור את הקרקע ולעזוב את כל העניין היתה כשתומכי שימוש בפחם בבית המחוקקים בויומינג הצליחו לחוקק חוק מיסוי על יצירת אנרגיה באמצעות רוח – 0.1 סנט לקוט"ש – החוק הראשון במדינה. גם מספרים קטנים כאלה מצטברים כשהתוכנית היא להפיק 12 מיליארד קוט"ש בשנה.

במובנים מסוימים, ההתמהמהות ברישוי היתה ברכה במסווה. בעשור האחרון השתפרו הטורבינות מבחינת גודל, עוצמה ויעילות. לפי בנק ההשקעות Lazard, העלות הכוללת של ייצור 1 קוט"ש מהרוח, בלי סבסוד, צנח מ־13.5 סנט לפני עשור ל־4.3 סנט עכשיו. ואם תוסיפו לזה את הטבות המס הפדרליות להשקעות באנרגיה מתחדשת (בשווי של 2.8 מיליארד דולר בעשור הראשון), העלויות של אנשוץ אמורות לצנוח ל־3־2 סנט לקוט"ש. שליש מהחשמל בקליפורניה מגיע מאנרגיה מתחדשת, ו־40% מדלק פוסילי. לפי משרד האנרגיה, היא משלמת 3 סנט לקוט"ש של אנרגיה שמופקת מהרוח, 11% מאספקת החשמל שלה. ההימור של אנשוץ לטווח הארוך הוא שהטבות המס יפוגו, ותאריך היעד של קליפורניה, 2045, מתקרב, כך שמחירי החשמל המופק מרוח יעלו.


להציל את נשרים

אנשוץ מכיר מקרוב את עוצמת הרוחות של ויומינג. כשסיים את הלימודים בקולג' בתחילת שנות ה־60, הוא התחיל לעבוד בחברת הקידוח של אביו, Circle A, שהחזיקה בשורה של אסדות קידוח באזורים הרחבים, שטופי הרוחות של צפון וויומינג. לא עבר זמן רב לפני שאנשוץ קנה את החברה מאביו. ב־1967, אחד הצוותים שלו מצא נפט אבל איבד שליטה על הבאר, מה שהוביל לשריפה מחרידה. לוחם האש הנודע רד אדייר, שמתמחה בשריפות בבארות נפט, דרש 100 אלף דולר לכיבוי הלהבות, ואנשוץ, שמצא פתרון זריז, הציל את החברה כשגרם לחברת ההפקות ההווליוודית יוניברסל לשלם לו על זכויות צילום לכיבוי (ההקלטות שצולמו ראה אור בסרטו של ג'ון ויין מ־1968, Hellfighters).

אנשוץ עשה את ההון המשמעותי הראשון שלו ב־1982, כשמכר מחצית משדה נפט בגבול ויומינג־יוטה ל־Mobil Oil תמורת 500 מיליון דולר (1.4 מיליארד דולר במונחים של היום). הוא השקיע את הכסף במכרות ובפסי רכבת, ובנה את הקו הדרום־פסיפי, שאותו מכר ב־1996 ליוניון פסיפיק תמורת 5.4 מיליארד דולר.

כבר אז הוא חשב על רוח. אנשוץ אהב לנסוע ברכבת שלו בקליפורניה, והתרשם מחוות הרוח שנבנו במעברים בסיירה נוואדה. "התחלתי להסתקרן", הוא אומר. "אני הגעתי מעסקי האנרגיה המסורתיים וחשבתי לעצמי, מה זה כל זה?". טורבינות הרוח נראו לאנשוץ כמו כל עסק אחר של משאבים טבעיים – קצת כמו באר נפט הפוכה, ששואבת אנרגיה מהאוויר. באר שלעולם לא תתייבש.

הוא ביקש מביל מילר, אז נשיא חברת הנפט שלו, למצוא לו את המדינה עם הכי הרבה רוח בארה"ב. זאת התגלתה כויומינג, ובמיוחד בקרבת איזור ה־Overland Trail Ranch. לכאן, דרך מעבר ההרים שבו עברו החלוצים בדרכם מערבה, עוברות רוחות עצומות, יציבות, במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש.

אנשוץ ומילר שרטטו תוכניות לחוות רוח עם 1,400 טורבינות לפחות, והניחו שתהליך הרישוי ייארך כארבע שנים. הם האמינו שיסיימו לבנות את החווה עד 2015.

אבל זה לקח קצת יותר זמן. המשרד לניהול קרקעות דרש מחקר מעמיק בנוגע להשפעה הסביבתית של החווה. התקיים משא ומתן עם Audubon Society, שעוסקת בשמירה על עופות ועם מחלקת הציד והדגה של ויומינג, לראות כמה שטח ניתן לשמור למרעה. ארגון שימור השבילים אורגון־קליפורניה דרש שתתאפשר גישה לטביעות הגלגלים שהשאירו עגלות המהגרים החלוצים שעברו שם לפני שנים, ועדיין חקוקות בנוף. ושירות הדגים וחיות הבר של ארה"ב היה מודאג ממספר הנשרים המוזהבים שהטורבינות עשויות להרוג.

אנשוץ שילם לסקר צמחיה, והעסיק מומחים לחקר עופות, שפיתחו רדאר למיפוי תנועת הנשרים באזור. הוא הסכים לשמור כ־450 קמ"ר נקיים מטורבינות, לטובת הנשרים. הוא ביצע התאמות כך שמראה הטורבינות לא יפגע בנוף הנראה משמורת טטון. "מעולם לא ראינו פרויקט בסדר גודל הזה", אומר בריאן לאביט, פקיד בחטיבת האתרים התעשייתיים של ויומינג. "הם נדרשו לקפוץ מעל מכשולים רבים".

נותרו עוד כמה עצמות שלא החליקו בגרון – אנשי השימור ההיסטורי מקווים שאנשוץ יאפשר מתישהו לתיירים ללכת על סימני העגלות שחרוצים את אדמתו.

מהמר על הרוח

כיף לעשות דברים שאנשים אחרים לא מאמינים שהם אפשריים, אומר מילר, וזוכר את צינור הנפט שהוא ואנשוץ בנו מבייקרספילד, קליפורניה, דרך לוס אנג'לס ועד לנמל לונג ביץ'. "אנשים חשבו שאנחנו מטומטמים לגמרי, אבל עשינו את זה", צוחק מילר.

הם נהנו מריגוש דומה כשסיכנו מיליארד דולר כדי להניח עשרות אלפי קילומטרים של סיבים אופטיים בשיתוף חברת התקשורת Qwest בשנות ה־90. "אתה יודע כמה לקוחות גייסתי? אפס", אומר אנשוץ, ומדגים את המספר באצבעות. "אבל ידעתי שהעולם עובר מחיוב של דקות למידע במגה־בייטים".

מבחינתו, הקו שיעביר את החשמל דרך ארבע מדינות, הוא הימור דומה. צריכת חשמל הרוח של אמריקה צפויה לצמוח ב־60% בחמש השנים הבאות, לפי חברת הייעוץ ווד מקנזי. הטורבינות האלו צריכות להיות ממוקמות איפשהו. אם אמריקה מחויבת לצמצום את פליטות הפחמן, הגיוני לרתום את האזורים עם הכי הרבה רוח והכי פחות אנשים. "משטר הרוח גדול בהרבה מהחווה שלנו, ומשתרע על פני כל אגן הניקוז", אומר אנשוץ. "אם לא נוכל להקים אותה פה, לא נוכל להקים אותה בשום מקום".

הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון

צילום תמונה ראשית: GettyImages

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן