|
לאישה דתית הכל קשה יותר", קובעת פרופ' מרים פאוסט, הרקטורית החדשה של אוניברסיטת בר אילן, בראיון לפורבס, לרגל הבחירה בה כאחת הנשים המשפיעות בישראל. "אם לנשים חילוניות קשה להתקדם באקדמיה – לאישה דתית על אחת כמה וכמה", היא ממשיכה ומסבירה שההכנות לשבת מתחילות אצלה כבר ביום רביעי. "בניגוד לנשים חילוניות שיכולות ללכת בשבת למסעדה, אני חייבת להכין אוכל בבית. האירוח אצלנו הרבה יותר מאסיבי. יש אצלנו הרבה יותר טקסים ואירועים סביב החגים, מה שלרוב מטיל מעמסה גדולה יותר על נשים".
חרף הקשיים שהיא מתארת, גברה פרופ' פאוסט ברוב קולות על המועמד שהתמודד מולה על תפקיד הרקטור ובתחילת שנת הלימודים הקרובה תהפוך לאחת מהנשים הבודדות בישראל המכהנות בתפקיד.
– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
הדרך לשם לא היתה פשוטה: האתגרים שעמדו בדרך כללו את העובדה שלא עשתה פוסט דוקטורט בחו"ל, את העובדה שהשתלבה מקצועית באקדמיה בגיל מאוחר יחסית (עקב גידול ילדיה) וכן את העובדה שמעטות הן הנשים המשמשות בעמדות בכירות בעולם האקדמי.
עת לחשוב
פאוסט הצליחה להתקדם ולקבל קביעות, הודות לאנרגיה פנימית, מוטיבציה חזקה ותמיכה מהבית. "אמי עזרה לי המון", היא אומרת. "היתה לי מטפלת שעבדה אצלי בבית. בעלי וילדיי שמחים בהישגיי ומפרגנים. בלי זה קשה מאוד להצליח. החיים הדתיים הם משפחתיים וקהילתיים וההשקעה במשפחה נותנת גב חזק ואיזון. אם לא הלך לי בעבודה, אני יודעת שיש לי לאן לחזור. לא כל האגו שלי מושקע בקריירה".
פאוסט, 61, נשואה לעו"ד רפאל פאוסט ואם לארבעה. את התואר הראשון בהפרעות תקשורת למדה באוניברסיטת תל אביב, ואחר כך עבדה במשך כעשור כקלינאית תקשורת בבית החולים שיבא. "בזמן שילדתי ארבעה ילדים גם למדתי פסיכולוגיה קוגניטיבית לתואר שני ושלישי באוניברסיטת בר אילן", היא אומרת. "אבל בגלל נסיבות חיי לא יכולתי לעשות פוסט דוקטורט בחוץ לארץ, אף על פי שקיבלתי מלגה לאוניברסיטה אמריקאית".
צילום: יעל חבוש
פאוסט, שחקרה את מעורבותו של המוח הימני בעיבוד שפה, פנתה למומחית העולמית בתחום, פרופ' קריסטין צ'יארלו מאוניברסיטת סירקוז בארה"ב, והציעה לה לבצע מחקרים משותפים למרות המרחק ביניהן. "נוצרה בינינו כימיה מיידית", היא מספרת. "צ'יארלו היא בת גילי, העבודה המשותפת הזניקה אותי למגרש הבינלאומי, היינו חתומות על מאמרים משותפים, עבדתי אצלה במעבדה וזה העניק לי יתרון עצום. זאת היתה הדרך שלי להתגבר על המכשלה של הפוסט דוקטורט".
את הדוקטורט סיימה בסוף שנות ה־30 לחייה. "את המשרה הראשונה קיבלתי בגיל 40, שנחשב לגיל מאוחר מאוד באקדמיה. באוניברסיטאות, מן הסתם, מעוניינים שחוקר יתרום כמה שיותר שנות מחקר. המרוץ הזה קשה במיוחד לנשים. מהרגע שאת מקבלת משרה של מרצה יש לך ארבע שנים עד לקבלת הקביעות, ובאותן שנים את חייבת להצטיין. בדרך כלל אלה השנים שבהן את אמא צעירה. עבודת המחקר היא עבודה יצירתית שדורשת הסתכלות אחרת על המציאות. בשביל זה צריך פנאי נפשי, שקשה למצוא כשמטפלים בילדים קטנים. אני בן אדם שמאוד אוהב לחשוב, אני כל הזמן חושבת, אבל כשהיו לי ילדים קטנים גיליתי שקשה לי לחשוב, פשוט אין לי זמן לזה".
עזרת נשים
14 שנים לאחר שקיבלה משרה של מרצה זוטרה זכתה פאוסט בפרופסורה. עד מהרה גילתה כי מלבד יכולות אקדמיות יש לה גם כישורי ניהול לא רעים כלל: "אני מאוד אוהבת את המעבדה, אני עוסקת במחקר של מוח ושפה וחוקרת גמישות קוגניטיבית, שזה בצורה פשטנית התגובה של אדם לצירופי שפה שאינם מוכרים לו, בין השאר בקריאת שירה. העבודה מרתקת ומפתיעה, אבל אני גם אוהבת לנהל", היא אומרת, ומוסיפה שקשה לה להתעלם ממה שקורה סביבה. "קשה לי להישאר סגורה בתוך המעבדה שלי, אני אדם שאכפת לו. גיליתי שאני טובה ביחסי אנוש, בקבלת החלטות, ביצירת חזון וביישומו".
איזה חזון את רואה לנגד עינייך באוניברסיטת בר אילן?
"אני רוצה לאפשר לכל חוקר למצות את פוטנציאל ההצטיינות שלו, לאתר חוקרים ויחידות מצוינים ולדחוף אותם קדימה".
בר אילן מעולם לא נכנסה לדירוגי 100 האוניברסיטאות הטובות ביותר, כמו האוניברסיטה העברית, למשל.
"אוניברסיטת בר אילן צעירה יותר מהאוניברסיטה העברית, ובשנים הראשונות היה כאן דגש גדול יותר על מדעי היהדות. גם אני רוצה לטפח מצוינות מחקרית בתחום היהדות, זה מאוד חשוב בעיניי".
זה לא יבוא על חשבון תחומים אחרים?
"החופש האקדמי בבר אילן הוא בלתי מוגבל. לימדתי מוח ושפה ותיאוריות אבולוציוניות בלי שום הגבלה. אמנם אנחנו רוצים שלכל סטודנט שלנו תהיה מסה קריטית של ידע על המורשת היהודית, אבל עובדה היא ש־65% מהסטודנטים שלנו חילונים. היום דתיים לא באים לכאן באופן טבעי, אנחנו אוניברסיטה פלורליסטית".
הראיון המלא מופיע בגיליון יולי-אוגוסט של פורבס ישראל
– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
|
