בקיץ 2011, כשדפני ליף ושות' נטעו בשדרות רוטשילד אוהל, ואחר כך עוד אוהל אחד ועוד מאה, התגובה האוטומטית של אנשי האוצר בפרט והממשלה בכלל היתה "שיילכו לגור בפריפריה ויפסיקו ליילל על מחירי הדירות בתל אביב". החודש הודיע שר השיכון החדש, אורי אריאל, ש"מי שאין לו כסף לא יכול גם לבקש לגור במרכז וגם ליילל". האם לזה התכוון נפתלי בנט כשאמר "משהו חדש מתחיל"? לי זה נשמע יותר כמו דז'ה וו.
קשה לכעוס על אריאל. הוא לא איש מושחת ולא אליו מתכוונים כשמדברים על קשרים מפוקפקים בין הון לשלטון. לצורך הדיון אפשר גם להתעלם מהרקורד המתנחלי המובהק שלו, ולהניח שכשהוא מדבר על מגורים מחוץ למרכז הוא מתכוון לנגב ולגליל ולא דווקא לגבעות איתמר ד'. האמירה שלו לא מרגיזה – היא בעיקר מאכזבת, משום שהיא מסגירה אי הבנה של התחום שאותו הוא עתיד לנהל בשנים הקרובות.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
ברחבי העולם המפותח יש כיום הסכמה גורפת שהעתיד שייך לגושים האורבניים הגדולים: הם צריכים להיות צפופים, לשרת אוכלוסייה בעלת חתך גילאי וכלכלי מגוון, להציע תחבורה ציבורית יעילה ואפשרות לנוע ממקום למקום באופניים או ברגל, להיות מרכזים אנושיים תוססים שמציעים תעסוקה, תרבות וחינוך ברמה גבוהה.
אם הצעירים ואלה שידם אינה משגת ישמעו בעצתו של שר השיכון ויעברו לפריפריה, ערי גוש דן ותל אביב בראשן יהפכו לריכוזים מנוונים ואחידים של אוכלוסייה מזדקנת ועשירה. תל אביב זקוקה לצעירים, לסטודנטים, לאמנים ולמשפחות שעושות אותה למה שהיא: למעשה, היא זקוקה לכל אלה לא פחות משהם זקוקים לה. תפקידו של השלטון המרכזי, תוך שיתוף פעולה עם השלטון המקומי, לעשות הכל כדי לאפשר למגוון העירוני התוסס הזה להתקיים; במקום זה הוא בוחר – קדנציה אחר קדנציה – לבוז לו ולהתייחס אליו כאל לוקסוס.
אריאל. עדיף שהצעירים לא ישמעו בקולו | צילום: יח"צ
כל כך קל לומר "תעברו לפריפריה": אנחנו בעידן של סיסמאות, וזו סיסמה קליטה ולכאורה גם משכנעת. אבל האם לכל אותם רבבות ומאות אלפים שמתקשים לשלם שכר דירה בתל אביב ממתינה בפריפריה עבודה? הרי תל אביב היא עיר של מהגרים, רבים מאלה שמתגוררים בה הגיעו אליה אחרי השירות הצבאי מהקיבוץ ומהמושב, מקרית גת ועפולה, מירושלים ומעכו. הם הגיעו מפני שלמקום שממנו באו לא היה מה להציע להם. הם הגיעו, במקרים רבים, בחיפוש אחר עבודה. אז המגורים אולי יותר יקרים, אבל לפחות יש פרנסה.
חבל שאורי אריאל בחר לפתוח את הקדנציה באימוץ התרבות השלטונית שאפיינה כל כך הרבה ממשלות ישראליות לפני זו הנוכחית: תרבות שמתמחה בהעברת האחריות לאזרחים. ובאמת, למה לגור בתל אביב אם אפשר ברחובות או באשקלון? הנה סיבה אחת: תחבורה.
במדינה מתוקנת, שלוקחת אחריות על התחבורה הציבורית ומאפשרת לאזרחיה להגיע במהירות, ביעילות ובמחיר סביר מערי הלווין אל המרכז העסקי והמסחרי שבו נמצאות רוב המשרות, אין שום בעיה לגור במרחק 20, 30 ו-40 קילומטר ממקום העבודה או הלימודים. בישראל זו אופציה התאבדותית שבסופו של יום גם הכדאיות הכלכלית שלה מוטלת בספק גדול. מי שמגיע ברכב פרטי נידון לבלות שעות מדי יום בפקקים ולהוציא סכומי עתק על דלק, ומי שנוסע ברכבת מגלה שאת מה שחסך בדיור הוא העביר לקופתה של רכבת ישראל. מי שמתגורר ברחובות, למשל, ונוסע מדי יום לעבודה בתל אביב באמצעות רכבת ואוטובוס, מגיע להוצאה של קרוב לאלף שקל בחודש על תחבורה; אם מדובר בזוג – אלפיים. כבר יותר זול לגור ברוטשילד וללכת לעבודה ברגל.
פרויקט "תל אופן" בתל אביב. זול יותר מתחבורה ציבורית | צילום: שרון מרוז, R&B media
אי אפשר להתייחס לגוש מטרופוליני שבו מתגוררים כ-2 מיליון תושבים כאל שכונת עושר למיוחסים בלבד. תל אביב, גבעתיים וחולון הן לא סביון או כפר שמריהו – יישובים קטנים ואקסקלוסיביים לאלפיון העליון – ולהתגורר בהן זו לא התפנקות שרק יחידי סגולה אמורים להיות מסוגלים להרשות לעצמם. גם הדירות ביישובי פריפריה מרוחקים, אגב, התייקרו בעשור האחרון בעשרות אחוזים, ובמקומות מסויימים אף הוכפלו ויותר. מחירי הדיור הם בעיה לאומית; אי אפשר לצפות מאורי אריאל שיפתור אותה בתוך יומיים, אבל בהחלט אפשר היה לצפות ממנו שימתין קצת יותר מיומיים לפני שהוא מתנער ממנה ומניח אותה לפתחם של האזרחים.
[email protected]
טורים קודמים של הכותב:
ביום שבו חופי ישראל יהפכו למרק של נפט
מדוע חוששים העיתונאים מ"שר האוצר לפיד"?
לסגור את המשרד להגנת הסביבה? נו, באמת
|
|