| ההסכם שהושג עם יוון הוא הסכם טוב עבור המנהיגים הפוליטים האירופיים, והוא עשוי להיות טוב גם עבור חלק מאזרחי יוון. עבור היתר, ההסכם לא ישנה הרבה מעבר לכך שהם יאלצו לשלם את המחיר של הימנעות ממשבר כלכלי עתידי.
המנהיגים האירופים נזקקו לדרך להציל את כבודם. לפני שלוש שנים הם פחות או יותר הצילו מקריסה את הבנקים שהלוו ליוון. הם קיבלו תספורת של 50% ומכרו למדינות גוש היורו ולקרן המטבע הבינלאומית אגרות חוב גרועות תמורת מזומנים. לכן, הקונים היו יכולים למצוא עצמם במצב מאוד לא נעים אם יוון היתה פושטת לחלוטין את הרגל. טוב בהרבה מבחינתם, לחתום על הסכם שנותן את הרושם שהושג פתרון. "נותן את הרשום", מכיוון שכלל לא ברור האם יוון תוכל לעמוד בלוח הזמנים החדש לתשלום החובות.
חלק מהדרישות המבניות, כמו ליברליזציה של שוק העבודה והפרטה של נכסים, יכולים לעזור לכלכלה היוונית. אך השינויים בשוק העבודה שצפויים להיתקל במכשולים פנימיים רבים וגם המיסים שיועלו, לא יעזרו לצמיחה הכלכלית. יש גם חבילת סיוע של 30 מיליארד יורו, אבל לסכום הזה תהיה השפעה קטנה בלבד על הכלכלה. הפנסיונרים יפגעו מצד אחד, אך מצד שני, אם הבנקים יחזרו לפעול, כל האזרחים ירוויחו מכך.
יוון. המנהיגים הרוויחו | צילום: thinkstock
אך מעבר לפתרונות המידיים, למרבה הצער, ההסכם אינו פותר את הבעיה היוונית – היותה פרודוקטיבית פחות ממדינות אירופאיות אחרות (במונחים של פריון לשעת עבודה). הוא גם לא יפתור את העובדה שהכלכלה היוונית סובלת מחוסר תחרותיות מובנה ומחוסר אפשרות להתייעלות בשל הסכמים סוציאליים כובלים.
בסופו של דבר, הכלכלה החולה של יוון היא משהו שעל היוונים לפתור בעצמם. העסקה אליה הגיעה, נותנת לה את מרחב הנשימה על מנת לנקוט בצעדים הנדרשים כדי לעשות זאת. האם זה אכן יעשה? סביר להניח שלא. יוון ככל הנראה תעשה מספיק על מנת לעמוד בתנאי ההסכם, אך ספק אם יבוצע מהלך עמוק יותר. ההסכם גם מעודד התנהלות דומה לזו שהיתה בעבר: הבנקים ידעו שכאשר הם יהיו בצרה, הם יקבלו סיוע שיחלץ אותם, ואילו כאשר ישגשגו, הם יקצרו את הרווחים.
עבור ארה"ב אגב, יוון לא מהווה בעיה גדולה. היצוא האמריקאי ליוון מסתכם בכרבע אחוז בלבד מהיצוא לאיחוד האירופי, והיצוא הכולל לאיחוד מסתכם בכ-2% מהתמ"ג האמריקאי, כך שקשה לומר שלארה"ב יש הרבה מה להפסיד במקרה של קריסה יוונית.
|
|
