חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

שובו של הזאב מוול סטריט: המשקיע האגדי ואחד ממייסדי פרוייקט תגלית חוזר לעניינים לאחר עשור

"מה שמחבר אותי לישראל זה לא דבר מוחשי, אלא רוחני, רגשי. בצעירותי איבדתי את האמונה באלוהים, וישראל הפכה עבורי לתחליף בכל הנוגע לשאלה מה זה אומר להיות יהודי". את המילים הללו, שכוונו אל שורשיהם היהודיים של הקהל הצעיר שמולו, נשא בחודש שעבר מייקל שטיינהארט בפני כ-3,000 משתתפי "תגלית" במסגרת ה"מגה איוונט", האירוע השנתי של התכנית, שהתקיים בבנייני האומה. שטיינהארט, אורח הכבוד באירוע, מוצג באירועים הללו כפילנתרופ מייסד שהקים במלוא חזונו את הפרויקט השאפתני בזמן ששאר העולם היה בטוח שהוא משוגע.

ועם זאת, לא בטוח שהקהל הצעיר, חדור הורמונים ואדרנלין, מודע לעובדה כי הסב החביב שעמד מולם על הבמה הוא מי שבמהלך שלושת העשורים שבהם הפכה וול סטריט לענקית פיננסית עולמית, נודע כסוחר הגדול בעולם. במספרים זה נראה כך: מ-1967 ועד 1995 הניבה קרן הגידור פורצת הדרך שלו תשואה שנתית ממוצעת של 24.5% למשקיעיה, אפילו לאחר ששטיינהארט שלשל לכיסו 20% מהרווחים. במילים אחרות: 10,000 דולר שהושקעו אצלו ב-1967 היו שווים 4.8 מיליון דולר ביום שבו סגר את הקרן שלו. רק לשם השוואה, השקעה דומה במדד S&P היתה מסתכמת ב-190 אלף דולר.

אולם בהיבט מרכזי אחד שטיינהארט כשל. במסחר, הרי, הכל עניין של תזמון. שטיינהארט פרש בשנות ה-50 לחייו, בדיוק כשתעשיית קרנות הגידור שאותה סייע להקים הפכה למכונת יצירת הכסף העוצמתית ביותר שהומצאה אי-פעם. אם היה ממשיך בדרכו, סביר מאוד להניח שהיה הופך לאחד האנשים העשירים בעולם ומוזכר בנשימה אחת עם טיפוסים כמו ג'ורג' סורוס (20 מיליארד דולר) וסטיב כהן (9.4 מיליארד דולר). "חשבתי שבוודאי יש דבר-מה הגון יותר, אצילי יותר, לעשות עם החיים, מאשר להפוך אנשים עשירים לעשירים יותר", אומר שטיינהארט. "זה לא חטא להפוך אנשים עשירים לעשירים יותר, אבל זה גם לא בדיוק הדבר ששולח אותך היישר לגן עדן".

כששטיינהארט, 74, מתאר ברוגע את חייו הרחק מוול סטריט – עשייה הנוגעת בפוליטיקה (הוא היה מהתומכים המוקדמים של ביל קלינטון), בערכי התרבות היהודית (למרות היותו אתאיסט, הוא תומך נלהב במטרות יהודיות, מה שהוביל אותו לייסד בין היתר את פרויקט "תגלית"), בבעלי חיים (האחוזות הכפריות שלו משכנות את אחד מגני החיות הפרטיים הגדולים בעולם) ואפילו בסוג של תות שדה צרפתי, ה-fraise du bois, שאשתו ג'ודי ניסתה פעם לגדל באופן מסחרי – קשה ליישב זאת עם המוניטין המקצועי מימי השיא שלו, של "צווחן" קצר רוח.

את אהבת הסיכון וחושיו החדים הוא חב לאביו, מהמר כפייתי ועבריין ידוע. שטיינהארט | צילום: רויטרס

מצד שני, כשהוא יושב במשרדו במנהטן, הוא משדר מסר אחר, שכדאי לוול סטריט לשים אליו לב: הוא חזר. ובמקום לשחק לפי החוקים שהוא עצמו סייע לקבוע, הוא שובר אותם ומציב עצמו כסנגור של המשקיע הקטן. ועל הדרך עושה לעצמו הון חדש.

החלוץ של וול סטריט

שטיינהארט הוא יו"ר מועצת המנהלים של וויזדום טרי אינווסטמנטס (Wisdom Tree Investments), ועם נתח של 14.7% בשווי של כ-330 מיליון דולר, הוא גם בעל המניות היחיד הגדול ביותר בחברת ה-ETF (תעודות סל) שייסד ג'ונו סטיינברג, בנו של פושט-החברות המנוח סול סטיינברג, שהתפרסם בכישלון שנחל בסוף הקריירה שלו.

לאחר שבנה את תחום קרנות הגידור (הקרן שלו היתה אחת מתריסר הקרנות הראשונות בעולם, כיום קיימות כ-8,000), סבור שטיינהארט כי לתעודות הסל פוטנציאל זהה לחולל מהפכה, בעוד משקיעים מהציבור (וכמה מנהלים מנוסים כמותו) קוצרים את הרווחים. תעודות סל גובות בדרך כלל דמי ניהול נמוכים יותר ויש להן יתרונות מיסוי, בהשוואה לקרנות נאמנות מסורתיות. הן גם שקופות לחלוטין: משקיע תעודת סל בעל הפרעה כפייתית יכול לבדוק את אחזקותיו על בסיס יומי, במקום בכל רבעון, כפי שנהוג ברוב קרנות הנאמנות. שילוב הקסם הזה – זול יותר, פחות מסים ושקיפות גדולה (ולעתים קרובות עבור אותה השקעת בסיס) – פירושו שעם הזמן תעודות הסל יעקפו את תעשיית קרנות הנאמנות, המנהלת נכסים בהיקף של 12.1 טריליון דולר.

וויזדום טרי, שתחת ניהולה 35 מיליארד דולר, מחזיקה רק ב-2.1% משוק תעודות הסל, שהיקפו 1.7 טריליון דולר (נכסים), אולם מדובר בעלייה בהשוואה לפחות מ-1% ב-2010, והיא מכרסמת בהתמדה בבלקרוק ובסטייט סטריט, שמחזיקות יחד בנתח של 61.9% מהשוק. החברה משתמשת בתיאוריית השקעות אקדמית כדי ליצור תעודות סל שמטרתן להשיג באופן עקבי ביצועים עודפים על ביצועי השוק, גם אם מדובר רק בנקודה או שתיים. הדבר רחוק מאוד מהביצועים מרסקי המדד S&P של מייקל שטיינהארט, אולם זה זמין לכולם, לא רק לקומץ נבחר.

שטיינהארט מעיד על מייסד החברה סטיינברג כי "הוא המנהל הגדול ביותר בעולם ניהול הכספים במהלך השנים האחרונות". אמירה נוקבת בהתחשב בעובדה שסטיינברג לא הצליח לסיים את לימודי התואר הראשון בוורטון בשנות ה-80 (על אף העובדה ששמו של אביו חרות על גבי אחד הבניינים), ומעולם לא הופקד בידיו לפני כן ניהול משמעותי של כספים.

וויזדום טרי גם מנהלת את תעודת הסל ה-pure play (שמתמקדת בתחום אחד) הציבורית היחידה. מאז תחילת השנה שעברה עלתה מנייתה ב-171.9%, לעומת עלייה של 35.6% במדד נאסד"ק. בהתחשב בביצועים הללו, סטיינברג עשוי להיות מנהל הכספים הטוב ביותר של השנה החולפת – הוא הפך את שטיינהארט להצלחה גדולה. שטיינהארט כבר אינו אחת הדמויות האגדיות לשעבר מתחום קרנות הגידור. הוא מצוי במקום שבו יוכל להיות בחיל החלוץ של שתי מגמות השקעה מהפכניות – שהן במקרה גם מנוגדות זו לזו.

היו זמנים באמריקה

מלבד שלדון אדלסון, נחשב שטיינהארט לנדבן היהודי החילוני הגדול ביותר. מאז פרישתו מניהול קרנות הגידור בוול סטריט בשנות ה-90, התרכז באספנות של חפצי אמנות (ביניהם חפצי יודאיקה רבים שאותם מכר לאחרונה), ובפילנתרופיה.

שטיינהארט, שתרם עד היום כ-125 מיליון דולר למטרות יהודיות, יזם והקים ב-1999 יחד עם צ'רלס ברונפמן ונדבנים יהודים נוספים את פרויקט "תגלית", המביא מדי שנה צעירים יהודים מרחבי העולם לביקור בישראל. מאז הוא משקיע בפרויקט כ-2 מיליון דולר בשנה. בעבר אף היה נוהג להעניק ירח דבש במתנה בביתו באיים הקריביים לזוגות שהכירו והתחתנו בעקבות הביקור. בשנים האחרונות החל לתמוך גם ב"תגלית אקסל", שבמסגרתה צעירים יהודים מבריקים במיוחד מגיעים ארצה לשלושה חודשים של סיורים בחברות הייטק ופיננסים.

מעורבותו הגדולה בעסקים בישראל החלה ב-1997, אז רכש נתח ממניות בנק הפועלים כחלק מקבוצת אריסון, שכללה גם את תד אריסון, שמעון טופור, משפחת דנקנר וצ'רלס שוסטרמן (בעלה המנוח של לין שוסטרמן, שהיה שותף גם הוא בהקמת "תגלית"). כמו כן היה בעל השליטה בבנק הספנות (שמוזג עם בנק הפועלים ב-2003), אך ב-2006 חיסל את עסקיו בישראל ומכר את מניותיו בבנק הפועלים לשרי אריסון.

אחרי שלדון: שטיינהארט הוא הפילנתרופ השני בחשיבותו ליהדות הציונית | צילום: אתר תגלית

הוא מתגורר בניו יורק, אך מקפיד לבקר בישראל פעמיים-שלוש בשנה. בביקוריו הוא מתאכסן בדירתו שבירושלים – בית ערבי שנבנה בשנות ה-30 של המאה הקודמת והיה שייך בעבר לפילוסוף הנודע מרטין בובר. אשתו ג'ודי היא יו"ר המכון לאמנות יפה של אוניברסיטת ניו יורק ויו"ר ארגון הידידים האמריקאים של מוזיאון ישראל.

שטיינהארט מרבה לבקר את החינוך הרפורמי והקונסרבטיבי בתפוצות, שמעודד בעיניו התבוללות ובגינו רק 15% מהתרומות של יהודים עשירים מיועדות למטרות יהודיות. גם מישראל הוא לא חוסך ביקורת – בראיונות עבר אמר כי במובנים מסוימים "קל בהרבה להיות ציוני במנהטן, מאשר בתל אביב", וכי הפוליטיקאים המקומיים "נוראיים, ואנשי העסקים באיכות בינונית". הוא היה אחד מהתורמים לקמפיין הבחירות של מפלגת "יש עתיד", מה שלא הפריע לו למתוח ביקורת בריאיון להארץ בשנה שעברה על יושב ראש המפלגה: "אם לפיד הוא שר אוצר, אני צריך להיות שר הבלט. הידע שלו בעניינים פיננסיים הוא כמו הידע שלי במחול".

שטיינהארט, שנחשב למשקיע מבריק בעל אינסטינקט טבעי לזיהוי הזדמנויות רווח, חייב ככל הנראה את אהבת הסיכון ואת חושיו החדים לאביו – סול שטיינהארט, מהמר כפייתי ועבריין ניו יורקי ידוע, שהיה חבר קרוב של כמה מראשי המאפיה האמריקאית, בהם מאיר לנסקי, וינסנט אלו ("ג'ימי עיניים כחולות") ואלברט אנסטסיה. אביו, שהורשע בקנייה ובמכירה של תכשיטים גנובים, היה המשקיע הראשון שלו. הוא נהג להעביר לו מעטפות מלאות במזומנים להשקעה בוול סטריט והתניע את קריירת ההשקעות המרהיבה.

עלייתו ונפילתו

בקריירה הראשונה והנודעת שלו הצליח שטיינהארט לעשות כסף אפילו במהלך השוק הדובי הנורא של 1974-1973. אולם מה שמשך את תשומת הלב היו התשואות יוצאות הדופן שהציגה הקרן שלו, ללא כל קשר לאקלים ההשקעות. "הוא אגדה ומנהל כספים נהדר", אומר מיליארדר קרנות הגידור ג'וליאן רוברטסון.

"עבורי, ניהול קרנות גידור היה אמנות. זה משהו שהרגשתי שאני עושה בצורה יוצאת דופן, ורוב העולם לא. אבל להם לא היה אכפת כמו שלי היה", אומר שטיינהארט. "אם היה לי יום גרוע, שבוע גרוע, שנה גרועה – זה היה מכניס אותי לדיכאון".

שטיינהארט (מימין) עם נתניהו ומנכ"ל תגלית גידי מארק | צילום: תגלית

שטיינהארט היה סוחר אגרסיבי המסתמך על חושיו, ורבים ראו בו את הבוס הגרוע ביותר בוול סטריט. עובדיו השתמשו בביטויים כמו 'ילדים מוכים', 'ניצול נפשי לרעה', 'אלימות אקראית' ו'הפרעת זעם', כדי לתאר את העבודה בפירמה שלו, כך הוא מספר באוטוביוגרפיה שלו, No Bull: My Life In and Out of Markets.

כבר בתחילת הדרך נלחשו שמועות בפינות המתורבתות יותר ובעלות הביצועים הנמוכים יותר בוול סטריט, שלפיהן חברות קרנות גידור כמו זו של שטיינהארט מעגלות פינות. לא היתה דרך אחרת להסביר את ההישגים שלהן. אולם קרנות הגידור נחשבו כמופע צדדי קטן המיועד למשקיעים "מוסמכים", ולרשות ני"ע האמריקאית היו עדיפויות שקדמו להגנה על אנשים עשירים מפני ניצול בידי עשירים אחרים.

אלא שבתחילת שנות ה-90 הכל השתנה. קרנות הגידור המקוריות – מוצפות בכסף מוסדי שהגיע בכמויות עצומות במהלך שנות ה-80 – הפכו ענקיות, ומנהליהן, המגה-עשירים, צמחו להיות הבריונים של וול סטריט. שטיינהארט, שהחל עם סכום של 7.7 מיליון דולר תחת ניהולו ב-1967, ניהל כעת 5 מיליארד דולר, וביצע עוד ועוד הימורים מאקרו-כלכליים מסיביים בשוקי האג"ח.

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון חודש פברואר של מגזין פורבס ישראל

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן