Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

שטוח זה הכי עמוק: למה הקומיקס של רוי ליכטנשטיין רציני

"האם הוא האומן הכי גרוע בארה"ב?", שאל מגזין 'לייף' בכותרת של כתבה שלו על רוי ליכטנשטיין בגיליון ינואר 1964, ליד תמונתו בה הוא מוקף בציורי הקומיקס האיקוניים שלו. ליכטנשטיין כבר הפך אז למטרה מועדפת עבור התקשורת המיינסטרימית, שלעגה לו באופן קבוע בשביל לקעקע את צורת האומנות הזאת, שלגלגה עליה בעצמה. אפילו כותבים שהיו אוהדים יותר כלפי זרם הפופ-ארט הכירו בו יותר כ'סאטיריקן' מאשר כאומן 'רציני'. בגיליון ספטמבר 1969 של ה'ווג', המבקר דיוויד סילבסטר כינה אותו "ליטנכשטיין האירוני", והחמיא לו על היכולת "להתבדח על מה שהכי אכפת לנו ממנו". אך כפי שמראה הרטרוספקטיבה המקיפה במכון האומנות של שיקאגו, אירוניה  היא ההיבט הכי פחות חתרני של עבודתו: הפרויקט של ליכטנשטיין היה לא פחות מעקירת קרביו של הציור עצמו, במטרה להופכו בר-קיימא שוב.

ליכטנשטיין חשף את כוונותיו הרציניות כבר בציורי הקומיקס הראשונים שלו; בעבודות אלו משנות ה-60 המוקדמות הוא פירק את הדמויות המודפסות שהיוו את מקורן. הוא התייחס למיקי מאוס ודונלד דאק כצורות וצבעים אבסטרקטיים,  והתעלם במכוון מהדמויות שהצורות האלו אמורות היו לייצג. ע"י אותה בחירה מופגנת לתאר סובייקטים דו-ממדיים בפני עצמם, הוא פסע בדרך שפרץ ג'ספר ג'ונס עשור קודם לכן, כשהראה בצורה מתוחכמת כי השטיחות הנודעת של האקספרסיוניזם המופשט יכולה, באופן פרדוקסאלי, לעלות בקנה אחד עם הריאליזם בנסיבות מסוימות. הדגלים של ג'ונס הציגו פגישת מחזור של מסורות עתיקות ומודרניות בציור; ליכטנשטיין ברר מבין ההשלכות.

בעצם ריאליסטי. אחת העבודות המפורסמות של ליכטנשטיין | צילום: רויטרס

ליכטנשטיין צייר קומיקס כאילו תהליך ההדפסה היה שקוף לחלוטין. הוא צייר סובייקטים במשטחים דו-ממדיים, כשהוא חודר באומץ למעבה העמדת הפנים השטוחה של תקשורת ההמונים. ובכל זאת, תהא זו טעות להחליף את השובבות – בקלילות:  עבור ליכטנשטיין, השטיחות של הקומיקס הייתה עניין צורני בפני עצמו. בראיון לבי.בי.סי ב- 1966, הוא אמר לדיוויד סילבסטר שההשפעה הכי גדולה עליו הייתה של תנועת הקוביזם. זה אולי מפתיע בתחילה, אך בהחלט מהדהד בעבודתו בשיקוף עמוק יותר: בדיוק כפי שהחומר האסתטי של הקוביזם הסתמך על תפיסתנו המפוצלת את העולם שסביבנו, הדימויים בציוריו של ליכטנשטיין נגזרו מהייצוג הלקוי, החסר, של העולם על הדף המודפס. הוא גם הפנה את תשומת ליבו של סילבסטר ל"אלמנט המשחק שבקוביזם", מה שעוזר להסביר כיצד חקר יצירתית את השפה החזותית של הקומיקס לאורך הקריירה שלו כולה. כמו הקפיצה מן האנאליטי אל הסינתטי בקוביזם של פיקאסו ושות' חצי מאה לפני כן, כל שלב בקריירה של ליכטנשטיין הגביר ובלבל את מה שבא לפניו: ב- 1965 הוא צייר גרסת סרט-מצויר שטוחה לחלוטין של משיכת-מכחול אקספרסיוניסטית מופשטת. ב- 1981, הוא הפך אותה לפסל ברונזה עומד.

לא פחות מאקספרסיוניזם. מבקרים מביטים באחת מעבודתיו של ליכטנשטיין המשתמשת בנקודות ה"בנדיי" כאמצעי צורני | צילום: רויטרס

אפשר לראות לאיזה מרחק קידם ליכטנשטיין את הציור רק מהתבוננות בעבודותיו המעלות עבודות אחרות וקודמות. כשמחזר דימויים מוכרים של קלוד מונה ואנרי מאטיס בנוסח קומיקסי מובהק, הוא לא רק הצביע על המידה שבה עבודות איקוניות אלו הפכו לתקציר של תרבות הפופ עבור ה'אומנות', וכי נקודות ה'בנדיי' הגסות והשטוחות של הקומיקס המודפס עשויות להיות מעוררות לא פחות ממשיכת מכחול אקספרסיוניסטית, ואף רעננות יותר. בדומה לאופן בו התנ"ך רוענן בתקופתו של שייקספיר בתרגומו מלטינית לניבים האנגליים, ליכטנשטיין אימץ את האמצעים הנפוצים והמוכרים של הייצור המכאני כדי להחיות, בעצם, ציור פיגורטיבי עתיק יומין.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן