|
רק לפני כמה שנים, כולם היו מקליקים. היום, כולם גוללים. טוויטר, פינטרסט, פייסבוק, והחל מהשבוע גם אינסטגרם ומדיום – דומה שכולם עולים על עגלת הגלילה הבלתי נגמרת. מה יש בדפוס העיצוב הקסום הזה שצרכנים וחברות אינטרנט כה רבות משתמשים בו? לפני זמן לא רב, נאלצו המשתמשים לטיון מחדש עמודים כדי להתקדם מיחידת תוכן אחת לבאה אחריה. למעצבים אינטרנטיים יעצו תמיד נגד יצירת אתרים עם אינפורמציה שמופיעה "מתחת לקפל", קו האופקי של העמוד אשר מתחת למוצג על המסך. כשהסמרטפונים והטאבלטים השתלטו על השטח, נראה היה כי ה"סווייפ" (מסך המחליף את קודמו) הופך לסטנדרט. אבל כל זה השתנה. היום המעצבים דוחים את ההקלקה ובוחרים בגלילה בגלל סיבה אחת פשוטה – היא עובדת. החיפוש שאינו נגמר הגלילה האינסופית היא התשובה של עיצוב האינטרקציה לנטייתנו לחיפוש מתמיד אחר חידושים. יש בהחלט סיבות טכניות לעליית הנוכחות המוגברת של הגלילה. עלייתו של התוכן הדינאמי, כמו קומנט חדש שנכנס לפִיד, הצריכה פיתרון טוב יותר מעימוד שנבנה לתוכן סטאטי. אבל כדי להבין באמת למה הגלילה עובדת כ"כ טוב יש לצאת למסע קצר במעמקי התודעה – ואחורה בזמן. המוחות שלנו התפתחו לאורך אלפי השנים למכונות חיזוי מדהימות, המעוצבות לעזור לנו להפיק היגיון מתוך סביבתנו. המין שלנו הרוויח מיכולתנו לבצע החלטות טובות בהתבסס על מה שאנחנו יודעים וסביר שיקרה בעתיד, ולפיכך, להשאיר אותנו בחיים מספיק זמן כדי להעמיד צאצאים ולפזר את הגנים שלנו. כדי לקיים תחזיות נכונות, המוח ניגש לזכרונות, המאפשרים לנו להסיק מה הולך לקרות בתהליך כמעט מידי של זיהוי דפוסי. היכולת ללמוד היא פשוט התניית המוח לזהות סיבה ו-(___). ציפיתם למצוא את המילה "תוצאה"? כן, משום שמוכחם למד ששתי מילים אלו נוטות לבוא ביחד. התניה זו בדיוק יוצרת את קיצורי הדרך וההרגלים הקוגנטיביים, שמאפשרים לנו לעבד כמויות עצומות של מידע בבת אחת. המוחות שלנו מזיזים דפוסים שגרתיים אל עבר איחסון ארוך-טווח כך שתשומת ליבנו תוכל להיות מוקדשת ללמידת דברים חדשים. ומה מחזיק את תשומת ליבנו הכי טוב? מה שחדש. מה שלוכד, מבדר ומלהיב אותנו – תמיד יכיל את אלמנט ההפתעה. המוח שלנו תמיד מנסה לחזות עוד את מה שיקרה, ומערכת הדופמין שלנו נכנסת להילוך גבוה כשאנחנו ממתינים לגלות אם הקבוצה שלנו הבקיעה גול, מה תהייה התוצאה של הקוביה שנזרקה, או איך תסתיים עלילת הסרט. כמו מכונת מזל ששחררו לה את הידית, הגלילה האינסופית נותנת למשתמשים גישה מהירה ל'פרסים' משתנים. מעניין שמוחנו אינו מחווט בכדי לחפש תענוג בלב. למעשה, הרבה ממה שמניע אותנו מגיע מההקלה על כאבי ההתאווּת. רמות הדופמין עולות בחדות כשאנחנו ממש על סף קבלת תגמול, ונוחתות אחרי שאנחנו מקבלים אותו. כדי לגרום לנו לבצע בערך כל דבר, האבולוציה משתמשת בהצפת כימיקל זה על מנת להשרות ציפייה, מוטיבציה, ולבסוף גם הקלה על כאב. איכשהו, אנחנו קוראים לכל הסחרחרה הזאת "כיף". ברגע שתתחיל מעטות השיטות האחרות להצגת מידע שהפיקו את אותה הסקרנות לראות מה הדבר הבא כמו הגלילה. כמו קפה ושוקולד, הגלילה האינסופית נצמדת היטב ספציפית לדפוס עיצוב אחר שהשימוש בו הולך וגובר – מתכונת הגריד הבנאִי שהתפרסמה בזכות פינטרסט. הסגנון הזה, צוטט אחד המומחים בתחום לאחרונה, "מאלץ את העין לעבור בזיג-זג על התוכן, ומאט את הגלילה אך דוחס יותר דיומיים למסך נתון בנקודה נתונה מכל אפשרות אחרת". נסו שלא לגלול. פינטרסט (צילום מסך) מסך האש של תוכן מפתה מאיץ את המשתמשים, מפתה אותם לגלול, בעוד הגריד מאט אותם, משמר את תשומת ליבם וממתן את הצמא לעוד ועוד גירוי. המתח החזותי מהפנט וממכר; לא מאמינים? נסו ללכת לעמוד הבית של פינטרסט ולא לחוש דחף לגלול אפילו פעם אחת. זה כמו לפתוח גליל של פרינגלס דיגיטלי. לסלולר ובחזרה הגלילה האינסופית הרוויחה הן מהממשקים הסלולריים והן מאלה האינטרנטיים, כשהמעצבים נאחזים בהזדמנות ליצור חוויה קבועה לאורך שתי הגירסאות של מוצריהם. מרגע שמשתמשים לומדים איך להשתמש במוצר, הם יוצרים הרגלים הקשורים לציפיותיהם בדבר אופן פעולת השירות. כאן העיצוב הופך לייתרון תחרותי, כשהמשתמשים מוצאים קושי בהחלפה למוצר מתחרה כי ה"תחושה משונה", אפילו אם מבחינה פונקציונלית אין הבדל בתפקודים של שני המוצרים. לאחרונה, הזנב מכשכש בכלב, והמגבלות של החוויה הסלולרית משפיעה על עיצוב האתרים אליהם אנו ניגשים גם ממסכים גדולים יותר. יצירת ממשק אופטימלי לסלולר ונשיאתן של החלטות הממשק הזה לרשת הן הגיוניות בהתחשב בכך שהסלולר הופך לדרך המרכזית דרכה מתבצעת הגישה לאינטרנט. היא אומנם לא מושלמת עבור כל תרחיש אפשרי, אך השימוש היעיל שלה על מסך הסמרטפון, יכולתה להטעין תוכן דינאמי ותכונותיה הממכרות – כל אלה מבטיחים כי הגלילה לא הולכת לזוז בקרוב, וכולנו נבצע ממנה עוד ועוד. |
