שינויים פוליטיים: משאל העם הבריטי כבר גרם לסדקים באיחוד האירופי

המסקנה הראשונה היא שסוגיית החברות באיחוד האירופי מהווה קו שבר פוליטי, שמאיים לסדר מחדש את הגבולות הפוליטיים במדינה. בצד המתנגדים לאיחוד האירופי התייצבו רוב הממשלה השמרנית וההנהגות הפוליטיות בלייבור ובליברלים-דמוקרטיים. לכאורה, אם היה מתאם גבוה בין האליטות ובין הבוחרים של כל מפלגה, היינו אמורים לצפות כיצד התביעה ליציאה מהאיחוד נדחית על הסף בפער גבוה לטובת המצדדים בהישארות באיחוד האירופי.

במערכת הפוליטית המסורתית של בריטניה, עיקר הוויכוח הוא בסוגיית עוצמת הקשר בין בריטניה לאיחוד האירופי – השמרנים תומכים בקשר רופף יותר תוך הדגשת הזהות הלאומית בתוך האיחוד לעומת תמיכה פחות מסויגת מצד הלייבור והליברלים. ברחוב הבריטי לעומת זאת, הוויכוח האמיתי הוא בין תומכי ההישארות ובין תומכי העזיבה, כאשר ההסכם בין ראש הממשלה קמרון לאיחוד האירופי, שמבקש לחזק את הריבונות הבריטית בתוך האיחוד האירופי, נתפס בקרב מצדדי העזיבה כשימוש באקמול במלחמה במחלה כרונית.

אחד הסקרים האחרונים שנערכו בבריטניה לקראת המשאל פילח את העמדות של הנשאלים לפי הצבעתם בבחירות הכלליות בבריטניה. 90% מבוחרי UKIP, המפלגה שהיציאה מהאיחוד הוא דגלה, תמכו ב"ברקסיט", לעומת 3% מתנגדים. אין בכך הפתעה. אולם גם 56% מבוחרי מפלגת השלטון תומכים בו, לעומת 35% מתנגדים, בשונה מהעמדה הרשמית של המפלגה. 29% ממצביעי הלייבור ו-24% ממצביעי המפלגה הליברלית-דמוקרטית משלימים את התמונה. באותו סקר, שנערך ב-19 ביוני על ידי חברת YouGov, התוצאה הכללית הייתה 44%-42% לטובת היציאה מהאיחוד.

הפער הגדול ביותר בין עמדת המצביעים ובין עמדת הנהגת המפלגה הוא כמובן במפלגת השלטון. ראש הממשלה קמרון לקח הימור פוליטי עצום בעמדה שהביע במהלך המשאל, כשהאמין שההסכם שהשיג עם האיחוד האירופי יספיק כדי לרתום את בוחריו לטובת ההישארות. כעת, ללא קשר לתוצאות הבחירות, יש להניח שהמפלגה השמרנית עומדת בפני זעזועים פנימיים שלא יפסחו על הצמרת שלה.

במידה מסוימת המאבק בין הבוחרים לממסד המפלגתי מזכיר את מערכת הבחירות בארה"ב – הרפובליקאים בחרו בדונלד טראמפ, המקור לאיבת האליטה המפלגתית, ובקרב הדמוקרטים לא היה חסר הרבה כדי שברני סנדרס, אדם שרחוק מאוד בעמדותיו מהמיינסטרים הדמוקרטי, יהיה המועמד מטעמם.

בחינה של הסקרים מהתקופה האחרונה מעלה שהתמיכה הציבורית ביציאה מהאיחוד האירופי תפסה מומנטום ככל שמועד ההצבעה התקרב והמגמה הזו השתנתה לאחר רצח חברת הפרלמנט הצעירה ג'ו קוקס מהלייבור, כשהרוצח מכריז כי עשה זאת לאור תמיכתה בהישארות באיחוד האירופי. האם אפקט ג'ו קוקס יישאר בעל השפעה גם ב-23 ביוני? זאת תהיה השאלה שתעמוד לאורך יום המשאל.

הפוליטיקה האירופאית עוברת למאבק על זהות ומסורת לאומית | צילום: fotolia

אפקט דומינו

ביבשת עצמה מביטים באיים הבריטיים ברגשות מעורבים. מתנגדי האיחוד האירופי רואים במתרחש בבריטניה סמל למה שניתן להשיג אצלם. בכל מדינה המנגנון עשוי להיות שונה מעט בהתאם לחוקה ולהסדר עם האיחוד האירופי, אולם העובדה שהמערכה בבריטניה נגד האיחוד הגיעה לשלבים כה מתקדמים נוסכת תקווה בקרב חברות אחרות באיחוד שניתן להשיג את הפרישה המיוחלת.

גם תומכי האיחוד חייבים להסיק את המסקנות המתבקשות. אחד האירועים שהניעו את התהליך, ההרסני מבחינתם, הוא מדיניות ההגירה הסופר-ליברלית והדרישה האירופית מבריטניה להעביר יותר מ-2 מיליארד יורו ב-2014, בנוסף על ההעברות הקבועות, בשל בחינה חשבונאית מחודשת. המדינות העשירות באיחוד, אלו שהאיחוד לא יכול להתקיים בלעדיהן, חשות מנוצלות לא פעם. למרות היתרונות הברורים שיש לתעשיות שלהן בחשיפה לשוק הענקי של האיחוד, התחושה היא שאזרחיהן עובדים קשה יותר כדי לממן מדינות "עצלניות" יותר. הגירה מסיבית של פועלים מהמדינות העניות יותר באיחוד, שכוללת תופעות רבות של ניצול מערכת הרווחה, והעברות הכספים המסיביות לכיסוי חובות וכדומה במקום לעידוד הצמיחה למשל, מעצימות את תחושת ההתמרמרות. מי שחושב שרק הבריטים משתעשעים בעזיבה טועה. הדנים למשל, פעלו עד כה כל כמה שנים לשיפור ההסכם שלהם עם האיחוד האירופי. אולם כעת, לאחר טבילת האש הבריטית, הם עשויים לפעול באותו כיוון.

אם בריטניה תחליט לבסוף על עזיבת האיחוד, הרי שבצפון בריטניה יושבים כמה מיליוני בני אדם ממוצא אתני-לאומי משותף, שהרגשות שלהם נעים בין נבגדות לבין תסכול. 2 מיליון סקוטים הצביעו בספטמבר 2014 נגד היפרדות מבריטניה לעומת 1.6 מיליון שרצו להיות עצמאים. אחד הטיעונים החזקים להישארות בבריטניה, שהושמעו בין היתר גם על ידי ראש הממשלה קמרון, היה שאם תבחר סקוטלנד להיפרד מבריטניה, אז היא גם תיאלץ להיפרד מהאיחוד האירופי על מנעמיו, משום שהיא תיחשב כמדינה עצמאית וצירופה לאיחוד יהיה טעון תמיכת כל שאר החברות באירופה. האיום עשה את שלו, וגם אם לא היה הגורם היחיד שהיטה את הכף, אין ספק שאלמלא האיום שריחף מעל הבוחרים התוצאות היו צמודות הרבה יותר.

באיחוד האירופי יש מדינות נוספות שבתוכן מיעוטים לאומיים עם שאיפות עצמאות, ולסוגיית החברות באיחוד האירופי או אי-החברות עשויה להיות השלכה על המאמצים שלהן להשיג עצמאות. מהקטלאנים והבאסקים בספרד, דרך הקורסיקאים בצרפת ועד תנועות בדלניות בצפון איטליה, סוגיית אי החברות באיחוד, בדיוק כמו סוגיית החברות באיחוד, מאיימת על עצם המרקם החברתי-לאומי במדינות השונות.

במתרחש בבריטניה צופים מהצד גם ביבשות אחרות. דרום אמריקה פועלת כבר שנים לאחד את מסגרות איחוד המכסים הקיימות לאיחוד של כל המדינות בדרום אמריקה תחת ארגון גג אחד, יונאסו"ר. באפריקה פועל כבר זמן רב האיחוד האפריקני, ובשני המקרים המטרה הייתה להדק את היחסים בין החברות ולקיים מדיניות משותפת במגוון רחב של נושאים ולא רק בתחום הכלכלה. העובדה שבאיחוד האירופי מתגלעים הקרעים, במקום שפעם נחשב למודל מוצלח וכמעט אוטופי של איחוד על-מדינתי, עשויה להשפיע על הדרך שבה יבחרו ללכת.

אם תבחר בריטניה לצאת מהאיחוד האירופי כבר עכשיו, או אם תבחר לדחות לפי שעה את השאיפה הזאת, האיחוד האירופי ייאלץ לאמץ רפורמות עמוקות מאוד והסתכלות חדשה על המודל האירופי הקיים. קשה להאמין שגוף כה מסורבל, שתלוי בהחלטות גורליות בהסכמה גורפת של כל 28 החברות, יצליח לאמץ בצורה יעילה את המסקנות והשינויים. אבל דבר אחד ברור – הפוליטיקה האירופית משתנה לנגד עינינו ונוטשת את המבנה המסורתי של מאבק בין מפלגה שמרנית למפלגה סוציאל דמוקרטית. כשהמאבק הוא על זהות לאומית ועל מסורות לאומיות, השאלות הופכות לקוטביות יותר מאשר סוגיות הנוגעות למערכת המסים הרצויה או למדיניות הרווחה.