Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

שלמה וישינסקי: הורים שכולים לא יכולים להתערב בניהול המדינה

להגיד שאמנים שלא שירתו בצבא לא יכולים לשיר ביום הזכרון נראה לי כמו מעשה פאשיסטי. יום הזיכרון הוא של כולנו, גם של מי שלא שירת בצבא. אנחנו רואים עצמנו ...
שלמה וישינסקי, און לייף

להגיד שאמנים שלא שירתו בצבא לא יכולים לשיר ביום הזכרון נראה לי כמו מעשה פאשיסטי. יום הזיכרון הוא של כולנו, גם של מי שלא שירת בצבא. אנחנו רואים עצמנו כעם דמוקרטי, ואני אמנם לא מסכים עם מה שאלי בן-שם, ראש ארגון יד לבנים, אמר, אבל לכל אחד מותר להגיד את שעל ליבו, ואין לי רצון להילחם בהורים שכולים. אלי בן שם הוא איש יקר שעושה את כל מה שהוא עושה בהתנדבות ובלי לקבל שקל, ואנחנו נישאר חברים טובים. אבל הוא לא מדבר בשמי.

יש דברים שאני לא מוכן להגיד בשם בני
זה עצוב לומר, אבל היום, אם זורקים גוגואים באוויר, אחד מהם בטוח ייפול על משפחה שכולה. למרבה הצער, זה כבר לא מועדון סגור, וגם ההורים השכולים חלוקים בדעותיהם. הפעם, אני בצד של ההורים שחושבים אחרת (ואגב, גם לא כל מה שאני חושב, זה חשוב).
כי לא כל מה שהורים שכולים אומרים – צריך להתפרסם. ואם מחר אני אגיד שאני לא מוכן שאמנים ישראלים יופיעו מעבר לשטחי הקו הירוק ואצרף אליי עוד הורים שכולים? מה יקרה אז?

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

אם היו לנו זכויות יתר, אני הייתי מקבל זכות להצביע פעמיים בבחירות האחרונות, פעם אחת בשבילי ופעם אחת בשביל הבן שלי. אבל אין לנו זכויות נוספות, ואני מצביע לבד, והשמאל איבד קול.

עברי לידר מופיע עבור צה”ל ומתנדב רבות (וגם אם לא היה), הוא מזדהה עם הורים שכולים ורוצה להופיע ביום הזכרון, אז אני אגיד לו לא לעשות את זה? זו הדרך שלו להשתתף. באותה מידה אפשר לשאול אם מישהו בודק האם כל הרבנים שקוראים קדיש על הנופלים עשו צבא. אנחנו צריכים להיזהר מלרדוף ולהצביע על אנשים ש”לא עשו” ואני לא רוצה לקחת חלק בקבוצה כזו.

שלמה וישינסקי | צילום: ויקיפדיה

הקמתי את תנועת “שוויון בנטל” ואני מאמין שכולם צריכים לשרת, גם הערבים, אבל עזבתי את התנועה כי האנשים בתנועה ודעותיהם הפכו קיצונים מדי עבורי. אני חושב שכולם צריכים לתרום למדינה, אבל לא כל אדם יכול וצריך להחזיק נשק ביד. אפשר להתנדב בהרבה מקומות, ואם הצבא שיחרר מישהו, זו בעיה של הצבא, לא שלי. אני לא פותח תיקים רפואיים, כי בסוף יתברר שאנשים מסוימים, כמו אביב גפן לדוגמא, טוב שהצבא לא לקח אותם. והם בתמורה, מחזירים למדינה בצורה אחרת.

השירות של בני היה בנבחרת מובחרת, ואיומה

חשוב לי מאוד שיידעו שהורים שכולים לא פתחו במלחמה נגד זמרים שלא שירתו. יש דברים חשובים הרבה יותר שפוגעים בנו כהורים שכולים, והאחריות היא של הממשלה. לדוגמא – בני, ליאור, שירת בהתנדבות, ביחידה מובחרת ואיומה. הוא עבר קרבות מדי יום, והוא ידע שהוא אולי לא יחזור משם, והוא גם אמר לי את זה. וכל יום שדיברתי איתו בטלפון הייתי נושם לרווחה. כי מציר פילדלפי לא תמיד חוזרים. ויום אחד הוא באמת נפל. אבל הוא אמר לי, ואני מצטט “אני פה כדי שאוטובוסים לא יתפוצצו בתל-אביב. חייל, תפקידו לשמור על האזרחים”.

והבן שלי, שנפל בקרב, וביחידות בהן שירת נחשב לגיבור גדול, לא קיבל שום ציון, ושום אות מופת. ולעומת זאת, כשהאוטובוס נשרף בכרמל ואנשים מתו, כולם נקברו לצד הבן שלי בבית הקברות הצבאי, ואפילו קיבלו את אות המופת. כי בצה”ל עד שמקבלים צל”ש יש בירוקרטיה ארוכה ומסובכת, ולפעמים, אם מדובר בתפקיד שאסור לפירסום, זה גם לא קורה לעולם. ופה, שר הפנים פשוט נתן להם. וזה הרגיז אותי.

אנחנו עצובים תמיד, אז מה זה משנה מתי יום הזיכרון?

אני מגיע כל יום שישי לבית העלמין ויושב ומדבר עם הבן שלי שעתיים. כל מי שאיבד מישהו, יכול לספר שלנו יום זיכרון כל יום, אבל ביום הזיכרון עצמו, יש משהו נורא יפה בבית העלמין בקריית שאול. הוא הופך לקרנבל: אלפי אנשים מגיעים לבקר את האהובים שלהם, ואני מגיע כדי לקבל את פני החברים של ליאור. אבל אני רואה גם הרבה מאוד הורים שכולים מבוגרים, שכבר קשה להגיע, ובאים רק כדי שהקבר של הבן שלהם לא יעמוד שומם ביום הזיכרון.

עולים עכשיו הרבה קולות שמבקשים להפריד בין יום הזיכרון ויום העצמאות, ואני לא חושב שזה נכון. עוד בתור ילד חשבתי שיש משהו קדוש ביום הזיכרון והחיבור שלו ליום העצמאות. ולמה לשנות מסורת? בשביל מה החיילים נפלו אם לא כדי שתהיה לנו עצמאות?

הרי כמשפחות שכולות, תמיד נהיה עצובים, גם אם יום הזיכרון יזוז ליום אחר בשנה ולא צריך ואחרי 65 שנה לבוא ולשנות סדרי עולם. גם בסוגיה הזו ההורים השכולים חלוקים, ואנחנו לא שוכחים מדי יום ביומו.

ועוד מילה אחת לסיום, אני מאוד גאה בצה”ל, הוא הסיבה שאני ישן בשקט בלילה. לא בגלל המדיניות של הממשלה. צה”ל הוא הצבא היחיד בעולם שהוא שמאלני יותר מהממשלה. ביום שלישי האחרון, חבר טוב שלי, האלוף אלעזר שטרן, אמר שאם זורקים על חיילים ביצים או אבנים, זה לא כזה נורא אם הם פשוט ילכו אחורה במקום לירות על ילדים. איזה ביצים יש לו. הוא ריגש אותי עד דמעות כשהוא אמר את זה. ובתי דנה, שהלכה למחסום ווטש, אמרה לי “אבא, החיילים הישראלים מתנהגים כמו בני-אדם. הם בסיטואציה בלתי אפשרית, והם מסכנים שהם בכלל נקלעו לשם, אבל הם מתנהגים יפה”. בגלל זה אני ישן בשקט בלילה. בגלל הצבא שלנו.

לכתבה המקורית

כתבות נוספות מאון לייף:

האם השכול הוא מחיר ראוי לקיום המדינה?

מרגרט תאצ’ר: מותה מסמל את מותן של האפשרויות