שמישהו יעדכן את המוסד שהעולם השתנה

לא יודע מה אתכם, אני בעד המוסד. אני מחזיק אצבעות ללוחמי המוסד באשר הם. אני מתפלל שכל מבצעי המוסד יצליחו ושכמה שיותר אנשים או גורמים שמנסים להשמיד את מדינת ישראל או לפגוע באזרחיה ייעלמו, וממש לא מעניין אותי איך. אני ישראלי, ציוני ועיתונאי, בסדר הזה (ומה עם יהודי? כן, אני יהודי חילוני גאה, שלא קושר את הדת לענייני חולין. מקומה של הדת בבית הכנסת ובלב).

תיאורטית, אם יהיה לי ביד סיפור אדיר, כותרת בינלאומית מרעישה שתהפוך אותי לעיתונאי מפורסם בן לילה, אך באותה הזדמנות תטרפד מבצע של המוסד לפגוע, נניח, בתוכנית הגרעין האיראנית, אוותר עליו בחפץ לב ואירדם כשחיוך מרוח על שפתי. אגב, גם לא אנסה להלבין את הסיפור הזה דרך עיתונאי זר, בשיתוף פעולה אפל שיאפשר לי אחר כך להיות הראשון שמפרסם את מה שפורסם ב"פרסומים זרים". אני חושב שלמדינת ישראל יש עדיין לא מעט סודות שצריך לשמור עליהם. אני יודע שרוב רובם של המבצעים מסמרי השיער שעשו שליחיה העלומים של המדינה הזו לא נודעו ולא ייוודעו לעולם, וטוב שכך.

לא, אני לא חושב שכל דבר צריך להפוך ל"דיון ציבורי". יש דברים שהשתיקה יפה להם. יש סודות שצריך לקחת לקבר. ולא, זה לא הופך אותך למדינה אפלה, או לדיקטטורה. מה שבנימין נתניהו עושה לתקשורת הישראלית חמור בהרבה. המרדף אחרי מעוזיה האחרונים של התקשורת החופשית מסכן את הדמוקרטיה שלנו הרבה יותר מהניסיון לשמור על מבצעים של המוסד בסוד. העובדה שמבצע של המוסד השתבש, שמישהו פטפט, או בגד, ומחדל קשה בשירות בתי הסוהר איפשר לו להתאבד בכלא, היא עובדה מצערת, אבל זה חלק מהחיים. צריך לבדוק את הנסיבות בדיקה נוקבת בדלתיים סגורות, רחוק ככל האפשר מהעין הציבורית.

לא, זה לא דומה לפרשת קו 300, שם ביצעו שליחיה של המדינה עבירות פליליות חמורות ביותר ואחר כך ניסו לשקר, להכפיש ולתפור תיקים לקצין חף מפשע. בהנחה שבן זיגייר אכן התאבד (ולא נרצח), אז מה שהיה לנו כאן זו תקלה מבצעית. צריך לתקן בשקט ולהמשיך הלאה. ההיסטוריונים בעתיד הרחוק יתעניינו פחות בסוכן שהתאבד, ויותר בגרעין האיראני.

בואו ניקח רגע דוגמה מהגדולה שבידידותינו, סמל הדמוקרטיה, זכויות האדם וחופש הדיבור, הלא היא ארה"ב. ברק אובמה הוא ליברל, לוחם זכויות אדם, נאור. הוא הצהיר בקמפיין הבחירות הראשון שלו שעם כניסתו לבית הלבן יסגור את הכלא הידוע לשמצה שמחזיקים האמריקאים במפרץ גוואנטנמו. בכלא הזה, שלא נמצא תחת שיפוט החוקה האמריקאית, הם מנסים לפצח את עצירי אל-קאעידה הקשוחים ומפעילים "אמצעי חקירה" שנויים במחלוקת.

תמונתו של בן זיגייר מתוך התחקיר של רשת ABC האוסטרלית

ובכן, אובמה כבר סיים את הקדנציה הראשונה שלו ונבחר לשנייה. גוואנטנמו עדיין פתוח. אובמה הבין שבעידן הטרור הגלובלי, כשכל כך הרבה אנשים שואפים לייצר כל כך הרבה הרג ופיגועים, לפעמים צריך להפשיל שרוולים ולטבול את הידיים בביוב האנושי. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן. המרדף האמריקאי אחרי אוסמה בן-לאדן הוכיח את זה. מול הרוע האולטימטיבי אי אפשר להילחם עם ארסנל של זכויות אדם וערכים נאורים. נקודה. ואם האמריקאים הגיעו למסקנה הזו, על אחת כמה וכמה אנחנו, שתלויים כאן על חוט השערה בין מאה ומשהו מיליון אנשים שמתעבים אותנו.

למרות שאנחנו בעידן האינטרנט, יש עדיין מקום לשמור על סודותיה של המדינה, וגם להפעיל כשצריך את הצנזורה הצבאית, למרות שהאפקטיביות שלה תקפה רק כאן. לעיתונאים הישראלים יש נגישות גבוהה בהרבה לסודותיה של המדינה מאשר לעיתונות הזרה ואני לא חש נעלב כשמתברר לי שדווקא עיתונאי זר פרסם איזה סוד ישראלי כמוס, ולא אני.

ישראל היא המדינה היחידה שממשיכה להיאבק על עצם קיומה ועל הלגיטימיות שלה בעולם שהופך מסוכן יותר בכל רגע, והדבר היחיד שחשוב לי יותר מזכות הציבור לדעת, חופש המידע והדמוקרטיה, הוא עצם הקיום שלנו כאן במדינה, שהוקמה על אפרם של ששת המיליונים. ולכן אני נוהג להתקוטט עם הצנזורה הצבאית לא מעט, אבל בסופו של יום אני מסכים שכשידיעה מסוימת מייצרת סכנה ממשית לביטחון המדינה, לחיי אדם או ליחסי החוץ החיוניים של המדינה, עדיף שהיא לא תתפרסם.

2. החמורים ברחו

ועכשיו, אחרי ההקדמה המסורבלת הזו, לעצם העניין: מישהו חייב לעדכן את החברים במוסד שהעולם השתנה. אנחנו עוקבים בהתפעלות אחר הדיווחים על יחידות הסייבר המיוחדות שהוקמו במוסד ובשב"כ, על כל מיני תולעים אינטרנטיות שזוחלות משום מקום ישר לתוך הצנטריפוגות המסתובבות באיראן, ובסוף מתברר שלפעמים מרוב עצים, אתה לא רואה את היער.

תמיר פרדו היקר, הרי אתה היית באותו מושב לצים שנחשף ל"מסמך הרפז" והחליט להדליף אותו לתקשורת, לא? אגב, היה לך אינסטינקט אזרחי נכון, מסמך כזה דורש הדלפה, זוהי זכות וחובת הציבור לדעת במלוא הדרה. וזה גם אומר שאתה מודע לעולם התקשורתי מסביב, נכון?

אז מה עבר לך בראש כשהחלטת לבקש, וגם קיבלת, צו איסור פרסום גורף כל כך, שיפסול לפרסום בישראל גם מה שמפורסם בכל מקום אחר בעולם, ובעיקר ברשת האינטרנט, שכזכור לך נמצאת לכל ישראלי בסלולר, אליו הוא מחובר 18 שעות ביממה לפחות. מה עבר לך בראש כשהאמנת שצו איסור פרסום כזה לא יעורר את כל השדים והרוחות מרבצם ויהפוך סיפור עיתונאי שאפשר לקבור, לכדור שלג אימתני מתגלגל.

זה לא רק שהחברים הגיפו את דלתות האורווה הרבה אחרי שהסוסים ברחו. זה יותר גרוע, כי מתברר שלא מדובר בסוסים, אלא בחמורים.

הכי מרגיז היה לראות את ח"כ אחמד טיבי מתייצב במליאת הכנסת, כלוחם חופש המחרף את נפשו על מזבח הדמוקרטיה, ותובע לדעת מי הוא האסיר שהוחזק בזהות בדויה והתאבד בכלא. החברים של טיבי, אלה שהוא נשבע בשמם, נוהגים במקרים דומים בדרך שונה במקצת. הם גוררים את החשוד בשיתוף פעולה בשערותיו לכיכר העיר ויורים בו ככלב מוכה שחין. המהדרין מבצעים בו איזה לינץ' קבוצתי. אם לא מדובר במשת"פ, אלא סתם באיש פתח שנלכד על ידי אנשי חמאס, אז משליכים אותו מקומה 14 של בניין בעזה. או יורים לו בשתי הברכיים, בזווית כזו שאי אפשר יהיה להשתקם. או גם וגם. בלי משפט, כמובן.

אחמד טיבי | צילום: מרק ישראל סלם

וגם זהבה גלאון, שהחרתה-החזיקה אחרי טיבי, כהרגלה, לא עוררה אצלי התפעלות אלא דווקא הזכירה לי מדוע בסוף לא הצבעתי עבורה. ויותר מרגיזה משני אלה היא העובדה שאפשר היה להימנע מכל זה. צריך פשוט להחליף דיסקט, לאתחל מחדש את החשיבה ולהתקדם למאה ה-21.
ראש המוסד חייב לעשות מה שעשו בשב"כ עוד בתקופת אבי דיכטר: לקחת יועץ תקשורת אסטרטגי. נכון, הגנום של המוסד הוא סוד, אבל צריך להתאים אותו לימינו. הסודות של עידן האינטרנט לא דומים לסודות של תקופת "ועדת העורכים".

אם מישהו כמו אבי בניהו, נניח, היה נמצא ליד ראש המוסד לאורך המשבר הזה, היינו עכשיו במקום הרבה יותר רגוע וטוב. אין היום אפשרות לחסום מידע שמתפרסם בעולם, גם אם זה באוסטרליה. כי אוסטרליה נמצאת עכשיו בכיס של כל אחד מאיתנו, בתוך המכשיר הסלולרי. ותוך רבע שעה, כל מה שמתפרסם שם הופך לנחלת הכלל. אם אתה מנסה לבלום את זה, אתה פשוט מזריק לזה סטרואידים, לוחץ על כפתור טורבו אדום גדול ומייצר מהומת אלוהים. מבחן התוצאה מוכיח את זה מעל כל ספק.

לו הרשויות בישראל היו פשוט מתעלמות מהסיפור. נותנות לתחקיר האוסטרלי להתפרסם ושותקות, מה היה קורה? כלום לא היה קורה. הייתה פורצת סערה זוטא במערכת הארץ, טיבי וגלאון היו פותחים על זה שולחן במזנון הכנסת, ואחרי רבע שעה היינו זורמים כולנו בדרך לשערורייה הבאה. מי שהפך את העסק הזה לפרשיה בינלאומית עסיסית כל כך, הם החבר'ה הטובים שלנו.

אגב, החטא הקדמון היה צו איסור הפרסום הגורף שהוטל בזמנו, אחרי שבן זיגייר התאבד. אסור היה לבקש צו כזה. כי אחרי פרסום התחקיר האוסטרלי, ביטול מפתיע של הצו כבר לא יעזור ולא יעצור כלום. להפך. במוסד חייבים להבין את הכללים החדשים ואת מאזן הכוחות התקשורתיים בעידן המודרני.

הרי לפני שבוע, בעקבות פרשת שמלת התחרה השקופה לכאורה אליה נדחסה שרה נתניהו בטקס השבעת הכנסת, הפיץ מישהו ברשת תמונה של שרה משנות ה-80. תמונה מחמיאה, אגב. אולי אפילו יותר מדי מחמיאה. אם שרה נתניהו, שהיא באמת המוסד העוצמתי ביותר שיש לנו, לא הצליחה לעצור את ההתפשטות הוויראלית של התמונה הזו, אז אתה, תמיר פרדו, תצליח לבלום את הסיפור על בן זיגייר? תפנים: צו איסור פרסום יכול להפוך תוך מאית שניה לצו זירוז וניפוח פרסום. זה מה שקרה.

אגב, הצנזורה הצבאית בישראל, בהובלתה של תא"ל סימה וקנין, לא שיחקה תפקיד מרכזי בסיפור הזה. לוקנין יש את הצרות שלה (בקרוב, צריך לקוות, היא תיפטר מאחת המרכזיות שבהן, הלא הוא עבריין הצנזורה אהוד ברק), אך במקרה הזה לא היא הייתה הבעיה. תא"ל וקנין יודעת מצוין מה קרה כאן ונדמה לי שגם אמרה את דעתה בפורומים הסגורים. לא הצנזורה הוציאה את צו איסור הפרסום, אלא המוסד, בגיבוי בתי המשפט, כולל העליון.

אני מאמין בטוהר כוונותיהם ואמונותיהם של האנשים שבאו בהולים ודחופים בלשכותיהם של השופטים, ואני גם מבין מה קורה לשופטים שנחשפים לסודות מהסוג הזה. למוסד יש אופרציות מופלאות ברחבי העולם, כאלה שטורחים שנים לייצר ולשווק, וטבעי שהאנשים מתאהבים ביציר כפיהם ועושים הכל כדי להגן עליו, מה גם שמדובר בהגנה על אנשים. אבל לפעמים צריך לצאת מהקופסה האישית ולהביט בדברים ברזולוציה הנכונה שלהם. לפעמים צריך להבין שמשהו נגמר. שזהו זה, צריך לקפל.

אגב, הצנזורית הראשית תא"ל וקנין מתכוונת בקרוב להעלות לדיון את נושא צווי איסור הפרסום. על פי נוהל שגובש בתחילת שנות ה-2000, צו איסור פרסום גובר על הצנזורה. אם הצנזורה רוצה להתיר משהו לפרסום, אבל יש צו איסור פרסום, אז שיקול הדעת שלה מתאיין וכלל לא מובא בפני העיתונאי.

היה על זה ויכוח בזמנו, בין הצנזור הראשי יצחק שני לפרקליטות, והוחלט שזה המצב. נדמה לי שזה מצב לא בריא. תא"ל וקנין סבורה שאם היא קובעת שפרסום מסוים לא יפגע בביטחון המדינה ומתירה אותו לפרסום, יש להביא את הנתון הזה לידיעת העיתונאי שמבקש לפרסם. לא תמיד שיקול הדעת של אלה שהוציאו לפני שנתיים צו איסור פרסום גורף על משהו נכון יותר, מדויק יותר או הגיוני יותר משיקול דעתה של הצנזורית הראשית, שהיא אדם בקי, מנוסה שמביט על המצב ברזולוציה נכונה יותר.

3. שכר הבייביסיטר

נעבור לעניין הפוליטי. מה שמתרחש בשבועיים האחרונים הוא משחק "צ'יקן" פרוע. איך משחקים צ'יקן? שני פרחחים, בדרך כלל קצת שתויים, דוהרים על מכונית הספורט שלהם במהירות עצומה, זה מול זה. הם מתקרבים, מתקרבים, עד שבשנייה האחרונה מישהו מהם מסיט את ההגה בפראות הצידה ומונע התנגשות חזיתית והתרסקות כללית של כולם. זה שמצמץ ראשון, שהסיט את ההגה, מוכתר לצ'יקן, לפחדן התורן של החבר'ה.

נפתלי בנט ויאיר לפיד | צילום: מרק ישראל סלם

זה מה שקורה עכשיו בין נתניהו מצד אחד, ליאיר לפיד ונפתלי בנט מן העבר השני. קודם כל, לפיד ובנט עדיין ביחד. במושב הנהג, על ההגה. הניסיונות, הפאתטיים למדי, של ביבי להפריד ביניהם, נכשלו כישלון חרוץ. הברית הזאת כאן, כנראה כדי להישאר. הם לוחצים על הדוושה. נתניהו לוחץ פחות. הוא מזיע. ההתנגשות אמורה להתרחש כשיפוג הזמן להרכבת ממשלה.

לפיד ובנט משוכנעים שביבי ימצמץ קודם. ראשית, כי הוא כזה. ההיסטוריה מוכיחה. שנית, כי יש לו יותר מה להפסיד. בחירות חוזרות יהיו הפסד שלו, נטו. ביבי ממשיך לעשות סקרים, כל הזמן, כרגיל, והסקרים החדשים לא טובים אליו יותר מהישנים. אולי אפילו טובים פחות. ללפיד ולבנט יש עכשיו הרבה כסף. שניהם, בעיקר לפיד, יוכלו להגיד לבוחרים שלהם שלא בגדו בעקרונות, שלא הפרו הבטחות.

וישנה גם הדרך. כשראיתי את מסע הזובור שנאלץ לעבור השבוע נפתלי בנט כדי לזכות בפגישה עם נתניהו, נזכרתי בחוויות דומות שעברתי בעצמי. בנט היה צריך לעלות לשידור ולספר לעם ישראל כמה שרה היא אשה טובה, מועילה וצדיקה שאוהבת את בעלה. אבל זה עוד כלום. היו גם תנאים והבטחות מאחורי הקלעים, ואחרי כל זה הורשה "ראש הממשלה" לראות אותו רק בתל אביב, בלשכה הכי פחות חשובה, בלי צלמים ותמונות, ועם משגיח מטעמה של הגבורה (עו"ד דוד שמרון).

בימים כתיקונם המשגיח או נתן אשל, אבל הימים אינם כתיקונם ונתק'ה שלנו עסוק, כנראה יש לו צילומים. אז שיהיה שמרון, עורך הדין המשפחתי הנצחי. בהודעה שפורסמה על הפגישה על ידי לשכת ראש הממשלה, היא הוגדרה כ"עניינית", שבקודים הדיפלומטיים זה אומר שנתניהו ובנט בעצם כמעט לא דיברו, אלא החליפו מסרים, או פתקים, דרך עו"ד שמרון.

בנימין נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

פעמים רבות שאלתי את עו"ד שמרון אם משפחת נתניהו משלמת לו עבור שירותיו הטובים בכל התחומים והחזיתות. נעניתי שכן. הם משלמים. ביקשתי לראות חשבונית. אפילו רק אחת. ואפילו שימרקרו את גובה הסכום. רק לראות שבאמת הוצאה חשבונית. שמישהו במשפחת נתניהו רשם מתישהו צ'ק לפקודת דוד שמרון. סורבתי. את הסוד הזה, אפילו תחקיר אוסטרלי לא יצליח לחשוף. השבוע, בסיפור מצוין של חיים לוינסון ב"הארץ", אפשר היה להבין איך זה עובד.

ישראל כץ, שר, מקורב לנתניהו, אחד האנשים החזקים בליכוד, מקים את "מועצת הצמחים". ידעתם שלצמחים יש מועצה? אז תדעו עכשיו. והגוף הזה הופך לגוף לקידום חברי מרכז וחלוקת הטבות ותשלומים למענם. היועץ המשפטי של הגוף הפיקטיבי למחצה הזה הוא, ניחשתם נכון, אותו עו"ד דוד שמרון, שמקבל 18 אלף דולר בחודש על שירותיו הטובים, ועוד מכנה את הכסף הזה כ"שכר בייביסיטר". קטן עליו, הסכום הזה. עורכי דין ברמתו אמורים לקבל הרבה יותר. יש שם סאגה שלמה, בסיפור הזה, אבל העיקרון ברור. ככה זה עובד.

4. המו"מ הקואליציוני

נחזור לפוליטיקה. למה נזכרתי בעצמי, כשראיתי מה עובר על בנט האומלל? כי גם לי ניסו פעם לסדר פגישה עם נתניהו, אבל היה צורך להשיג קודם את הסכמת הגבורה. לא קל להשיג שם הסכמה, כידוע. אז ביבי עצמו (הוא לא היה אז ראש ממשלה) ביקש ממני "תכתוב עליה משהו חיובי", ואני שאלתי את עצמי מה אני כבר יכול לכתוב על אשת ראש הממשלה חיובי, הרי אני לא מסקר אותה ולא מכיר אותה ואיך אני אציג את זה בפני הקורא, ובעודי מנסה למצוא משהו חיובי, התקשרו שליחיו של נתניהו, ויש רבים כאלה, ודחקו בי, נו כבר, תכתוב עליה משהו חיובי, משהו שיעשה אותה שמחה, ואז תהיה פגישה.

נו, טוב. פגישה לא הייתה. ואחר כך, כשהייתה בכל זאת, היא נחשפה והגבורה זעמה וראשים עפו וכבר כתבתי על זה לא פעם, אז לא אחזור גם עכשיו.

עצוב, זה מאוד עצוב שככה זה מתנהל, וזה די טרגי שאין לנתניהו בצוות המו"מ אנשים שיכולים להביא תוצאות אמיתיות, ובמקום להחליט שזוהי הקדנציה האחרונה שלו והנה הגיע הזמן לעשות כמה דברים חשובים, הוא מנסה לפרק את העבודה ולפתות את פואד עם נשיאות המדינה ואת יחימוביץ' עם תיק האוצר, ומן העבר השני מציבים מול בנט הצעה לשר חינוך, אבל ההצעה תקפה רק ל-24 שעות, ומנסים לסכסך בינו לבין שי פירון ויאיר לפיד, ומציעים גם תיק כלכלי בכיר פלוס סגן שר בטחון, כך שהפיתוי יהיה מיידי ועוצמתי.

אבל בנט לא סופר את נתניהו ואת ההצעות שלו ולא מאמין לו, אלא מאמין ללפיד, וביבי הרוויח את כל זה ביושר. אגב, אם כל זה מזכיר לכם באופן חשוד את ניהול המשבר סביב האסיר איקס, ואת הכינוס הדחוף והפאתטי של ועדת העורכים כדי לשמור על סוד נורא שדלף כבר מזמן, אז אתם צודקים, כי בשני המקרים האלה, של המו"מ הקואליציוני ושל איש המוסד בן זיגייר, המפקד העליון הוא אותו מפקד, שלעולם יעדיף את הדרכים העקלקלות והמפותלות על דרך הישר.

סיכום: לפיד כבר יודע שנתניהו לא ייתן לו לפרוח, לא ייתן לו לרשום הישגים, לא ייתן לו להמריא. אגב, לפיד אשם, כי הוא זה שהצהיר שבפעם הבאה הוא הולך על הראש של נתניהו. ולכן, לפיד יודע שאת ההישגים שלו הוא צריך להביא בכניסה לקואליציה. בשלב הראשון. ההתחלתי. ולכן, נכון להיום, לפיד לא נסוג מילימטר מ-18 שרים. ולא נסוג בעניין השוויון בנטל, אם כי כאן יש מחלוקת מסוימת אצל האנשים שלו בעניין מתווה יוג'ין קנדל שהוצג מולם השבוע.

יוג'ין קנדל | צילום: איגוד הבנקים

הכימיה בין לפיד לבנט נמצאת בשיאה, צוותי המו"מ שלהם פועלים כמעט ביחד, ובכל אופן בתיאום מלא. ממול מנהל את העסק נתניהו בעצמו, כשהקילרים הפוליטיים שלו ממודרים ומורחקים, וככה בדיוק זה נראה. כשביבי יבין שבלי לפיד ובנט הוא הולך לבחירות חוזרות, זה יהיה מאוחר מאוד, לקראת הדקה ה-90, והוא ייאלץ לשלם את המחיר המופקע ולחטוף בפרצוף את הדגים הסרוחים. כרגיל.

תחשבו על מרחץ הדמים בליכוד במקרה של 18 שרים. זה אומר שלליכוד יהיו 5 שרים, כולל נתניהו. בואו נספור: סער, ארדן, שלום, יעלון, אולי גם כץ. זהו. כל האחרים בחוץ. ולליברמן, שלושה שרים בלבד. כולל הוא עצמו, שבכלל לא יכול להיות שר בינתיים. שזה אומר יאיר שמיר ואולי סופה לנדבר, על חשבון פאינה קירשנבאום, או שלא. ומה עם אהרונוביץ, ולנדאו, וכל האחרים? שאלה טובה.

אז המו"מ הקואליציוני נמשך, הנציגים של לפיד (קוברינסקי, וסלי, שני) יושבים מול יוג'ין קנדל, שומעים בנפש חפצה את הרצאתו בעניין שוויון בנטל, כותבים לעצמם במחשבים הנישאים, ולא אומרים מילה. עצביו של נתניהו נפרמים בינתיים בקצב מסחרר, בקרוב הוא יתחיל לרעוד, הרי הובטחה לו קדנציה נוספת בבית ההוא ברחוב בלפור, לא, אז איך יוצאים מכל זה למען השם. אולי יחליט לכנס את ועדת העורכים.