תל אביב בטווח הטילים – למה זה משמח אתכם?

אפתח בהתנצלות: אין לי שום כוונה להתנצל על כך שאני גר בתל אביב. על אף חסרונותיה הרבים אני אוהב את העיר הזו, ובטווח הנראה לעין אין לי כוונה לעזוב אותה. אני אוהב את תל אביב, אבל ממש לא אוהב את העובדה שהיא הפכה לבובת וודו עבור לא מעט ישראלים שחיים ביישובים אחרים, ומשום מה חשים צורך להוציא עליה את הכעסים והתסכולים שמעוררים החיים במדינה הסבוכה הזו.

תל אביב, כמו הדמות המיתולוגית שהגה יאיר ניצני אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת, היא האשמה תמיד. בשנים האחרונות, למשל, היא אשמה בכך שלא ספגה הפגזות כמו יישובי הדרום. אנחנו, התל אביבים, הואשמנו באדישות, בחוסר קולגיאליות, בניתוק: במשך כל השנים האלה העזנו ללכת לעבודה, ללימודים ומדי פעם לבית קפה, בזמן שבשדרות ישבו במקלט. חוצפה.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

הקסאם הראשון נחת בשדרות לפני כמעט 13 שנה. אלפים רבים באו בעקבותיו. במהלך השנים הקשות שעברו על הדרום לא נחתו רקטות בחולון, בנתניה, בירושלים, בבית שמש, ברמלה, בעפולה ובשורה ארוכה של ערים ויישובים נוספים, אבל תושביהם, ראו זה פלא, מעולם לא הואשמו בכך שהם חיים בתוך בועה.

צילום: רויטרס

כשתל אביב הצטרפה השבוע לטווח הטילים, לא מעט קולות של נחת בקעו ברחבי הרשתות החברתיות. ניסיתי לפשפש בזכרוני: כשסדאם חוסיין טיווח באורח כמעט אקסקלוסיבי את איזור א' – אני זוכר היטב כל סקאד שנחת ליד הבית שלי בחורף 91' – לא זכור לי שמישהו בתל אביב האשים את תושבי שדרות, ירוחם, אופקים או באר שבע באדישות וחוסר סולידריות. אם כבר, להיפך: זרם הנוטשים את העיר (בהיותי עיתונאי וסקרן, לא הייתי אחד מהם) זכה לקיתונות של בוז. קראו להם עריקים. היום תושבי הדרום, ובצדק, מתקבלים בחיבוק בכל מקום בארץ שבו הם בוחרים להתאוורר מהאזעקות.

אני גם לא זוכר שבימים הבוערים ביותר של האינתיפאדה השנייה, כשמדי שעתיים התפוצץ אוטובוס מלא נוסעים במרכז תל אביב, ייחלתי שזה יקרה גם בדימונה או נתיבות כדי ש"הם ירגישו מה עובר עלינו". החיים בתל אביב באותם שבועות היו סיוט מתמשך. האימה היתה מוחשית. לא הרגשתי שום רצון שבכל מקום בישראל זה יהיה כך. להיפך: שמחתי שיש עדיין פינות בארץ שבהן ניתן לנהל חיים שפויים יחסית.

הניסיון לחלק את הישראלים לשתי קבוצות נפרדות – תל אביבים וכל השאר – נשמע יפה בתיאוריה, אבל הוא קשקוש מוחלט במציאות. תל אביב היא עיר של מהגרים. כמו ערי מטרופולין בכל העולם, היא קולטת צעירים מכל קצווי הארץ, שאחרי פרק הנעורים והצבא מגיעים לעיר הגדולה. התל אביבים של היום הם הדימונאים והטבריינים, האשדודים והעכואים, הקיבוצניקים והמושבניקים של אתמול. הם השאירו מאחור משפחות וחברים, וחלקם עוד יחזרו. גם אני לא נולדתי בתל אביב. האם על הכביש שמוביל מהפריפריה לתל אביב יש נקודה מסויימת שבה המהגרים החדשים נדרשים לעצור בצד ולהיכנס לתוך בועה? אני עוד מחפש אותה.

בתקופת הפיגועים אף אחד לא ייחל שזה יקרה גם בדימונה | צילום: רויטרס

בהזדמנות זו כדאי אחת ולתמיד גם להיפרד מהטענה ש"אם הטילים היו נורים על תל אביב הממשלה כבר מזמן היתה עושה משהו". שטויות. נכון שירי על גוש דן נתפס כעליית מדרגה – הרי מדובר במרכז העסקים והכלכלה של ישראל, ובשטח אורבני צפוף בו מתגוררים כ-2 מליון אזרחים – אבל ממשלות ישראל לא הצליחו לעצור את הירי על יישובי הדרום, לא משום שלא רצו, אלא משום שלא יכלו. כפי שמתברר שוב בעצם הימים האלה, את העימות הזה לא ניתן לפתור בכוח, בוודאי לא לטווח ארוך, ולפתור אותו בדרכים אחרות ממשלות ישראל לא מעוניינות. שימו לב מה קרה ב"עמוד ענן": ישראל יצאה למתקפה כדי להביא שקט לדרום, והביאה את הטילים לגוש דן. אין שום אינדיקציה לכך שזה גרם לצה"ל להעלות את המתקפה מדרגה. להיפך: הירי על תל אביב, שבשנים האחרונות נחשב ל"נשק יום הדין" הסימבולי של הפלסטינים, נחצה בלי שנרשמה תגובה מיוחדת מצד כוחותינו.

ישראל היא מדינה זעירה. כשהיא שרויה במלחמה, ולמרבה הצער זה קורה לה לעיתים תכופות, כל הארץ חזית, בוודאי בזירת הקרב המודרנית שבה העורף הוא שחקן ראשי. בעשור האחרון חייהם של תושבי הדרום הם חלום בלהות. לא הייתי מתחלף איתם, וכל אחד מהם שהצליח לשמור במצב הזה על שפיות וחיים תקינים ראוי בעיני לצל"ש. בעשור הבא – כשיהיה שמח עם איראן, או סוריה, או חיזבאללה, או השד יודע מי – לא מן הנמנע שמוקד השמחה יעבור למקום אחר, שבסבירות גבוהה יקראו לו תל אביב. כשזה יקרה, אני מבטיח לפרגן לכל מי שיישב בעיר העתיקה המתחדשת בבאר שבע וישתה קפה בנחת.

[email protected]

טורים קודמים של הכותב:

גרמניה לא חיכתה שישראל תביא את השמש

חג העשור למיחזור בישראל – אליה וקוץ בה

השד החברתי: כך הפך כחלון לסמל הפועלים בלי לדאוג באמת לרווחה