תמונת מצב: האם אנחנו קרובים לפריצת דרך במאבק בסוכרת?

גם היום לא מצליחים החוקרים להבין לחלוטין מהם הגורמים המביאים להתפרצות המחלה, כשגם ההבדלים בין סוגי הסוכרת השונים מקשים על פיתוח הטיפול: סוכרת מסוג 1 ("סוכרת נעורים"9, שבה תאי הבטא בלבלב אינם מייצרים די אינסולין, ההורמון הדרוש לוויסות כמויות הסוכר בתא. לעומת זאת, בסוכרת מסוג 2 התאים אינם מצליחים לקלוט את האינסולין המופרש, והגוף מנסה לפצות על כך בייצור כמויות יתר של אינסולין – תהליך המביא בסופו של דבר לשחיקת תאי הבטא והפסקת פעילותם. אמנם הגורמים שונים, אך התוצאה זהה – מאזן הסוכרים והשומנים בגוף נפגע ומביא לפגיעה בשורה ארוכה של מערכות.

הפרויקט המלא מופיע במגזין אוקטובר של פורבס ישראל

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

– לרכישת הגיליון חייגו 077-5273355

בשנים האחרונות הפכה הסוכרת לאחת המחלות הנפוצות ביותר בעולם המערבי. בישראל לבדה חיים כיום למעלה מ־450 אלף חולים, ועל פי ההערכות, מספרם של החולים שטרם אובחנו עומד על כ־200 אלף בני אדם נוספים. מספר חולי הסוכרת ברחבי העולם נמצא בעלייה מתמשכת, כשהמומחים תולים את האשם בעיקר באורח החיים הבעייתי שאימצו לעצמם רבים מדי מתושבי המערב: חוסר בפעילות גופנית, אכילה לא מאוזנת וצריכת סוכר מופרזת. לכן המאמץ הטיפולי הראשוני והבסיסי ביותר הוא שינוי אורח חייהם של החולים והקפדה על תזונה מאוזנת ובריאה. ועדיין, על פי ההערכות, כמעט מחצית מהחולים אינם שומרים על איזון הסוכר הנדרש עבורם.

"חשוב להבין את המימדים של המחלה", אומר פרופ' אדי קרניאלי, נשיא האגודה הישראלית לאנדוקרינולוגיה ומנהל המכון לאנדוקרינולוגיה, סוכרת ומטבוליזם בבית החולים רמב"ם. "היום השמנה וסוכרת הם בין גורמי התמותה הנפוצים בעולם, ואנחנו יודעים שחולי סוכרת סובלים מצמצום משמעותי בתוחלת החיים. נוסף לכך, הסוכרת היא מחלה שעולה למשק המון כסף. היא הגורם מספר אחת לעיוורון. 50% ממטופלי הדיאליזה הם חולי סוכרת, והמחלה היא גם הגורם השני הכי נפוץ לכריתת רגליים". כדי לסייע לגוף לווסת את רמות הסוכר, הטיפול המוכר והמקובל ביותר לחולי הסוכרת הוא הזרקה עצמית של אינסולין – כל יום, מספר פעמים ביום. אמנם מדובר בטיפול יעיל יחסית, אך לא חף מבעיות: המטופלים נדרשים למדוד לעצמם את רמות הסוכר כל העת, לבצע שורה ארוכה של חישובים, ועל פיהם להזריק לעצמם את האינסולין על פי הצורך – תהליך מורכב, מסורבל וכואב. אך כעת, נדמה, עומדים החוקרים לפני שורה של פריצות דרך טכנולוגיות אשר עשויות לבטל את הצורך של המטופלים להזריק האינסולין, להקל על חייהם באופן משמעותי – ולמעשה, להביא סוף סוף ל"הכנעת המחלה".

החוקרים תולים כיום תקוות רבות בפתרונות הביולוגיים. פרופ' שולמית לבנברג

איים מלאכותיים

אחד מכיווני המחקר המבטיחים מתמקד בהשתלת תאים. "בסוכרת מסוג 1 המחלה נובעת מפגיעה אוטו־אימונית שמבצעת המערכת החיסונית שלנו באותם תאי בטא בלבלב", מסביר פרופ' קרניאלי. "הגוף מזהה את אותם תאים כאויב ופוגע בהם. זו המקבילה הביולוגית לירי על כוחותינו".

פרופ' שולמית לבנברג, העומדת בראש מרכז שניאור לחקר הסוכרת בפקולטה להנדסה ביורפואית בטכניון, מסבירה כי החוקרים תולים כיום תקוות רבות בפתרונות הביולוגיים. "המטרה היא להזריק לגוף תאים שיצליחו להחליף את פעילות הלבלב ולהפריש בעצמם את האינסולין הדרוש לגוף ('השתלת איי לבלב או תאי בטא'), ומחקרים שונים כבר העלו הוכחות משמעותיות ליעילות הטיפול בקרב חולים בסוכרת מסוג 1".

אך גם השתלת תאי בטא חיצוניים מעלה שורה ארוכה של בעיות ואתגרים חדשים. פרופ' לבנברג מסבירה, למשל, כי לאחר תקופה מסוימת (לרוב מדובר בשנים ספורות) הגוף מזהה את המניפולציה ומתחיל לתקוף גם את התאים החדשים שהושתלו. "שיטת ההשתלה המקובלת כיום מתבססת על תאים שנלקחים מתורמים מתים, ונחוצים שניים או שלושה תורמים עבור השתלה בודדת. סיכויי ההצלחה של ההשתלה לא גבוהים, היא מחייבת לקיחת תרופות שמדכאות את המערכת החיסונית, וגם אם היא מצליחה, רוב הסיכויים הם שהגוף יתקוף את אותם איים שלוש או ארבע שנים אחרי ההשתלה. לכן המאמץ הנוכחי שעומד בפני החוקרים, הוא להצליח להשתמש בתאים זמינים יותר, ולהחדיר אותם כך שהמערכת החיסונית של הגוף לא תתקוף אותם".

כאן נכנס לתמונה אחד מתחומי המחקר המדוברים בשנים האחרונות: השימוש בתאי גזע. הרעיון בבסיס המחקר פשוט: החוקרים מאמינים כי באמצעות הנדסה גנטית ניתן יהיה לעשות שימוש בתאים הנלקחים מגופו של החולה עצמו, ולהמיר אותם לתאים שונים על פי הצורך. כך, ניתן יהיה לייצר אינספור "תאי בטא" בקלות, וגם הסיכוי כי הגוף יקבל אותם גדל משמעותית. אסטרטגיה נוספת להתמודדות עם בעיית דחיית התאים היא פיתוח "כוחות סיוע", שיוחדרו גם הם אל הגוף כדי לתמוך בתאי הבטא המושתלים ולשפר את סיכויי הישרדותם.

אלגוריתם מיוחד ינתח מדידות סוכר, כך שיהיה אפשר לטפטף אינסולין לתאים לפי הצורך | צילום: fotolia

דרוש: אלגוריתם

מאמץ מחקרי נוסף שמטרתו להקל על הליך מדידת רמת הסוכר והזרקת האינסולין על פי הצורך, עושה שימוש בחיישנים מתקדמים ובמשאבות הניתנות להשתלה בתוך הגוף. למעשה, המטרה היא החלפת הליך ההזרקה הכואב והמסורבל בתהליך אוטומטי, שיאפשר החדרה מדויקת ומוקפדת הרבה יותר של האינסולין לגוף החולים.

"יש לנו היום חיישנים חכמים מאוד שניתן להשתיל מתחת לעור, והם נותנים אינדיקציות מאוד מדויקות על רמת הסוכר בדם אחת למספר דקות. יש גם פיתוחים שכוללים משאבות מתוחכמות שמאפשרות הזלפה של אינסולין באופן אוטומטי", מסביר פרופ' קרניאלי. כעת, לדבריו, האתגר הגדול העומד בפני החוקרים, נוגע דווקא טק לתחום שנשמע רלוונטי הרבה יותר לעולמות ההיי טק מאשר למדעי הרפואה: אלגוריתמיקה. "הצורך הגדול כעת הוא באלגוריתם שיהיה מתוחכם מספיק כדי לשלב בין הנתונים שמציגים את רמת הסוכר לבין פעילות המשאבה. זה אולי נשמע מאוד פשוט, אך למעשה מדובר באלגוריתם מורכב במיוחד שחייב להביא בחשבון שורה ארוכה מאוד של משתנים. זה לא מקרים ותגובות אוטומטיים". כך, למשל, מסביר קרניאלי כי האלגוריתם יהיה חייב לנתח מאות מדידות סוכר קודמות ולהתחשב בכמויות האינסולין שהוחדרו בעבר. מעבר לכך, לסוגים שונים של אינסולין יש "זמן חיים" שונה, וגם מצבו האישי של כל אחד ואחד מהחולים משפיע רבות על מינון האינסולין הנדרש.

את כל החישובים האלו, כאמור, מקווים החוקרים להפקיד בידי מערכת חישוב אוטומטית, שתדע לאסוף את כל האינדיקציות והנתונים השונים ולטפטף את האינסולין על פי הצורך. אם הפיתוח אכן יתקדם כמצופה, החוקרים מאמינים כי כבר בעתיד הקרוב החולים יוכלו להמשיך בחייהם כרגיל – בעוד מערכת החיישנים, המשאבה והאלגוריתם ידאגו לשמור על רמת אינסולין תקינה בגופם כל העת.

"התחושה שלי היא שאנחנו בהחלט מתקדמים", מסכמת פרופ' לבנברג. "יש המון פיתוחים שנמצאים היום ממש על סף פריצת דרך, ואני מאמינה שאנחנו עומדים בפני כמה פיתוחים שיוכלו להביא לשינוי אמיתי במצב. אבל אני אופטימית מטבעי", היא ממהרת להוסיף, וגם פרופ' קרניאלי מסכים: "כל הפיתוחים שהזכרנו, לצד תחומי מחקר מבטיחים נוספים כמו התאמת טיפול אישי לכל מטופל ומטופל והבנת הגורמים הגנטיים למחלה, מביאים לכך שיש הרבה למה לצפות. אני בהחלט אופטימי".

– לכל הדירוגים, הכתבות והעדכונים: עשו לנו לייק בפייסבוק