Forbes Israel Logo

תמונת פרופיל: סקר חדש חושף קווים לדמותו של הבוחר האמריקאי

ממבט מרפרף נדמה היה לי שקשה לפגוש בוחר באמריקה שאיננו שרוי באחד משני מצבים רגשיים – כעס או מבוכה. הכועסים מקווים לשחרר קיטור בבחירות. הם יבחרו בדונלד טראמפ, אם הם רפובליקנים, או בברני סנדרס, אם הם דמוקרטים. כמובן, אם שני אלה ינצחו בבחירות המקדימות. הנבוכים הם כל השאר. נהג המונית, המלצר בקפה, פקיד הקבלה במלון. אחרי עשרה ימים נוספים באמריקה, ביקור רביעי בתוך חודשיים, נרשמו בפנקס עוד כמה עשרות נבוכים כאלה. ״אתם בטח חושבים שהשתגענו״, אמר לי אחד מהם – כשהוא מכוון את ה״אתם״ שלו לכל מי שאינם אמריקאים. אז שאלתי: חושבים, או שאולי באמת השתגעתם? והוא כמובן צחק. במבוכה.

מכון ״פיו״ האמריקאי פרסם בשבוע שעבר את דיוקנם הפוליטי המרתק של האמריקאים; הכועסים, הנבוכים וכל השאר, בהתקרב מועד הבחירות. הפרסום גילה שהמבט המרפרף אינו מכסה את כל האפשרויות. לא רק בכעס או במבוכה מדובר, אלא בכעס או בתסכול.
כמחצית מבוחריו של טראמפ כועסים. רק 13% מבוחריו של סנדרס כועסים – אבל זה יותר מכפול ממספר בוחריה הכועסים של הילרי קלינטון (6%). וצריך לומר: כבר היו תקופות של כעס גדול יותר. היום כועס אחד מכל חמישה בוחרים לערך (22%), אבל לפני שלוש שנים, ערב בחירות אמצע הקדנציה שהעבירו את הקונגרס כולו לידי הרפובליקנים, כעס כמעט אחד מכל שלושה (32%). ממילא, התחושה הדומיננטית יותר אינה כעס – זהו התסכול. כמעט 60% מהבוחרים חשים תסכול מה״ממשלה״, כמעט 70% חשים תסכול מ״הפוליטיקה כיום״.

60% מהבוחרים חשים תסכול מה״ממשלה״ | צילום: fotolia

המתוסכלים ביותר הם בוחריו של הרפובליקני מאוהיו ג׳ון קייסיק. זה לא מפתיע במיוחד: המועמד שלהם לא ממש מצליח לנצח. הבאים אחריהם בתור במפלס התסכול הם בוחריו של סנדרס: כן, הם כועסים יותר מהבוחרים של קלינטון וגם מתוסכלים יותר – אולי משום שגם הם מבינים שכנראה נגזר גורלם להפסיד.

הסכמה יחסית

הפער ברמת הכעס ניכר בין שתי המפלגות. הרפובליקנים כועסים הרבה יותר. אך ברמת התסכול אין פער ממשי. מתוסכלים בוחריו של טד קרוז – מתוסכלים בוחריה של הילרי קלינטון. מתוסכלים היו הבוחרים של אתמול – מתוסכלים גם הבוחרים של היום. את ההבדלים ביניהם צריך לחפש במקומות אחרים. כמו לדוגמה בשאלה האם הפלות צריכות להיות חוקיות בכל מקרה: רק 23% מבוחריו הדתיים של קרוז סבורים כך, לעומת 78% מבוחריו הצעירים, הליברלים, העירונים והמשכילים של סנדרס. ועוד דוגמה: האם צריך לנהל מעקב מדוקדק יותר אחר מוסלמים באמריקה? מבין בוחריו הלוחמנים של טראמפ – מי שהבטיח למנוע כניסה של מהגרים מוסלמים לאמריקה ״עד שנבין טוב יותר מה קורה״ – 64% ממליצים על מעקב כזה. ושוב, סנדרס בקצה השני של הסקאלה: 12% מבוחריו סבורים שצריך מעקב כזה, כל השאר סבורים שלא.

הסולם אינו קבוע. הבוחרים של טראמפ ושל סנדרס דומים בחשדנותם כלפי ״בעלי האינטרסים החזקים״. כלומר, אלה של סנדרס חשדנים הרבה יותר (91%), אבל אלה של טראמפ הם החשדנים ביותר מבין בוחרי המפלגה הרפובליקנית (61%). ויש פה ושם גם הפתעות: הבוחרים של קלינטון, יותר מאלה של סנדרס, סבורים ש״לממשלה יש אחריות להבטיח שלכולם יהיה ביטוח בריאות״ (82%). בצד הרפובליקני רק מעטים סבורים כך. כחמישית ממצביעי קייסיק, רק עשירית ממצביעי טד קרוז.

יש גם מעט נושאים שבהם שוררת הסכמה יחסית בין בוחרי כל המועמדים. רובם לא רוצים קיצוץ בהטבות של ביטוח לאומי – ואם מישהו רוצה בזה הוא יהיה בוחר של קייסיק, מושל אוהיו שמאמין בחסכנות. קייסיק הוא מועמד אפרפר בהופעתו וגם במה שהוא מציע לבוחרים. זה קסמו המסוים, הענייני, אך זו גם חולשתו. כמעט 40% מהבוחרים חוזים שאם ייבחר, יהיה נשיא ״ממוצע״. זו לא בדיוק מחמאה. עם זאת, רק מעט מהבוחרים מזועזעים מן האפשרות שייבחר, וסבורים שיהיה נשיא ״רע״ או ״גרוע״ – במצטבר 20%. מבין חמשת המועמדים שעוד נותרו במרוץ, קייסיק הוא המועמד שיש כלפיו הכי פחות התנגדות (טראמפ מנצח בגדול בסעיף ההתנגדות – 59% מהבוחרים אומרים שיהיה רע או גרוע).


טראמפ. כמחצית מבוחריו כועסים | צילום: Michael Vadon

לא פלא שאחוז קטן יחסית מהבוחרים הרפובליקנים סבורים שהמפלגה תתאחד מאחוריו. פחות מ־40%. לפני שמונה שנים, בעיצומו של קמפיין 2008, חשבו שני שלישים מהבוחרים הרפובליקנים שהמפלגה תתאחד מאחורי המנצח, ג׳ון מקיין. גם הבוחרים הדמוקרטים, למרות הקרב הקשה בין ברק אובמה לבין הילרי קלינטון בסיבוב ההוא, הניחו ברוב מכריע (66%) שבבוא יום ההכרעה המפלגה תתאחד מאחורי המועמד.

תסריט מבהיל

אך לזכותו של טראמפ ייאמר: הוא הפך את הקמפיין הפוליטי של 2016 לקרקס שקשה להתעלם ממנו או להישאר אדיש אליו. באפריל של שנת 2000, לקראת הבחירות בין אל גור לבין ג׳ורג׳ בוש, רק 45% מהבוחרים אמרו שהקדישו תשומת לב ממשית למרוץ בשלב המוקדם שהיה בו. בשנת 2004, באותו שלב במרוץ בין בוש לבין ג׳ון קרי, עלה אחוז המתעניינים ל־60%, והוא נסק למעלה כמובן לקראת 2008, כשמועמד גבוה, נאה ושחור התמודד לראשונה על הנשיאות. 78% הקדישו במרץ 2008 תשומת לב למרוץ. אחוז גבוה מאוד – אבל עדיין לא גבוה כמו שגורף המרוץ הפעם.

הפעם מדובר על 85%, נתון מדהים כשמדובר באמריקאים העסוקים בענייניהם. רובם הגדול – שלושה רבעים מכלל הבוחרים – סבורים שדונלד טראמפ קיבל ״תשומת לב רבה מדי״ מהתקשורת. אפשר להאמין שהם חושבים כך. אפשר אפילו להניח שהם צודקים. ועם זאת, ספק אם כל הבוחרים הללו היו מרגישים

בהליך הפוליטי, עסוקים בו כל כך, אלמלא העיסוק המתמיד בטראמפ, ואלמלא הצליח למשוך כל כך הרבה אש ולייצר כל כך הרבה רעש, ואולי, מי יודע, אפילו לרכוב בסופה הזאת עד לניצחון.


בוחריה של קלינטון סוברים שלממשלה אחריות להבטיח ביטוח בריאות | צילום: ויקיפדיה

זה תסריט שכאמור מבהיל רבים מהבוחרים באמריקה וגורם להם לאבד אמון לא רק בממסד הפוליטי (הסיבה העיקרית לכעס על הממשלה: הפוליטיקאים שקרנים), אלא גם – ואולי בעיקר – בחבריהם האמריקאים. בשנת 1997, לקראת הרבע האחרון בכהונתו של הנשיא ביל קלינטון, אמרו כשני שלישים מהאמריקאים ש״יש להם אמון״ בחוכמתו הפוליטית של הציבור האמריקאי. לקראת בחירות 2008 נפגע האמון הזה, וירד לכ־60%, בעיקר בגלל שחיקה בעמדתם של הבוחרים הדמוקרטים לאחר שבע שנות ממשל בוש. אבל עכשיו, לאחר עוד שמונה שנים – קריסה: רק לשליש מהבוחרים נותר אמון בחוכמת הבוחרים. 35% מהרפובליקנים, 32% מהדמוקרטים.

למתבונן באמריקה מעבר לים מעניין לבחון כיצד מגיבים בוחריהם של מועמדים שונים לשאלות על נושאים בינלאומיים, שאומנם אינם במרכז מערכת הבחירות, אך בכל זאת צפים מעת לעת (אלא אם מתייחסים להגירה ממקסיקו כאל סוגיה בינלאומית. 84% ממצביעי טראמפ רוצים ״חומת הפרדה״ בין ארצות הברית למקסיקו, 8% ממצביעי סנדרס). הבוחרים נשאלו: האם מאמצים של אמריקה לפתור בעיות בשאר העולם עושים את המצב טוב יותר או רע יותר? רובם חושבים שטוב יותר – כלומר, הבוחר האמריקאי אולי יצא מדעתו, אך מדינתו עדיין מסוגלת להביא תועלת. ובכל זאת, הצצה מקרוב יותר בנתונים מסגירה עובדה מאלפת: הבוחרים שמוצאים פחות תועלת במעורבות אמריקאית בשאר העולם – הבוחרים שמביעים את העמדה הבדלנית יותר – הם בדיוק מי שהייתם מצפים לו. אלה של טראמפ, שמוכן להשאיר את סוריה לרוסים, ואלה של סנדרס, שנדמה שהעניין היחיד שנותר לו בשאר העולם הוא להביא שלום לישראל ולפלסטינים. או לפחות לדבר שטויות בנושא הזה.

בסופו של דבר, הפער המרכזי בין בוחרי השמאל ובין בוחרי הימין לא השתנה כבר שנים רבות, וגם לא הפעם. הבוחרים הדמוקרטים סבורים שהממשלה היא הפתרון לבעיות, בעוד שהבוחרים הרפובליקנים סבורים שהממשלה היא המקור לבעיות. 81% מהבוחרים של קייסיק (79% מאלה של קרוז) סבורים ש״הממשלה עושה יותר מדי דברים״. 68% מהבוחרים של סנדרס (ו־66% מאלה של קלינטון) סבורים ש״הממשלה עושה פחות מדי דברים״.

לכתבה במעריב

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.