אישה חד"שה: ראיון עם הח"כית שמנפצת תקרות זכוכית בדרכה לבצע שינוי חברתי מקצה לקצה

תומא סלימאן (51) גדלה בנצרת, ומעידה כי ביתה היה חילוני וליברלי, ושררה בו תחושה כי השמים הם הגבול. שנות נעוריה, בסוף שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80, זכורות לה כ"שנים היפות של ההתעוררות המתקדמת באוכלוסייה הערבית, של שמאל משגשג. היתה הרגשה שאנחנו בונים חברה מסוג אחר, יותר פתוחה ושוויונית". לכן, דווקא כשהגיעה לאוניברסיטה, הראשונה מבין שבע בנות המשפחה, התנפצה הבועה שבה גדלה. זה לא היה רק בשל המפגש עם יהודים, אלא גם מתוך המפגש עם דעות אחרות בחברה הערבית. שם גם החלה לפתח מודעות פמיניסטית.

– לכל הדירוגים, הכתבות והעדכונים: עשו לנו לייק בפייסבוק

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל: 077-4304645

האנשים במרכז

כיום תומא סלימאן היא הח"כית הערבייה הראשונה העומדת בראש הוועדה לשוויון מגדרי בכנסת. "זו הוועדה הכי מעניינת, יש בה שישה גברים ושלוש נשים, שלושה מהקואליציה ושישה מהאופוזיציה. היא מאוד מגוונת ומאתגרת בעיניי". גם השרה לשוויון מגדרי גילה גמליאל הצהירה עם מינויה, כי היא מעוניינת בשיתוף פעולה.

מה מניע אותך?
"כל מה שאני עושה נובע מאמונה באידיאולוגיה מאוד עמוקה ומרצון להשיג צדק. היו הרבה מכשולים בדרך, ומה שהרים אותי כל הזמן על הרגליים היה להסתכל קדימה על הדרך שסללתי לעצמי". רבים רואים בה אדם נוקשה, אך היא מסבירה שהאבחנה הזו איננה מדויקת: "כשזה נוגע לאמונות שלי, אני לא מתפשרת, אבל אני לא שוכחת בדרך את האנשים, זה העיקר".

תומא סלימאן מאמינה מאוד בעשייה קבוצתית ואחד הביטויים לכך הוא ארגון נשים נגד אלימות, שהיתה ממקימיו בתחילת שנות ה־90, וייסד את המקלטים הראשונים בארץ לנשים ערביות מוכות.
כמו כן, היא פועלת רבות לקידום זכויות עובדים. "אני לא מוכנה לקבל את העובדה שיש מישהו שמרוויח כסף על גבם של העובדים. המינימום שבמינימום הוא שהעובדים יקבלו שכר שמעלה אותם מעל קו העוני ומאפשר להם להתפרנס בכבוד", היא אומרת ומדגישה כי רוב העובדים המוחלשים הם נשים, ולא במקרה.

מבחינתה, ארבעה נושאים עיקריים עומדים על הפרק בכל הנוגע לנשים: תעסוקה, ייצוג ועמדת קבלת החלטות, דיני אישות ואלימות נגד נשים. נושא תעסוקת נשים חשוב בעיניה במיוחד לאור מה שהיא מכנה "ההידרדרות בכלכלה הישראלית". "כל הכיוון הניאו־ליברלי גורם לדריסת זכויותיהן של הנשים העובדות, להדרה של נשים מחוץ לשוק העבודה – וזה מביא גם למצב כלכלי קשה של גברים", היא טוענת. לדבריה, ללא פעילות בתוך המפלגות, הנשים לא יזכו לייצוג שיאפשר שינוי חברתי עמוק.

"לא באתי למצוא חן". חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן | צילום: צופית הרלינג

המפל והנהר

חברת הכנסת הנמרצת מעידה כי במהלך חייה למדה רבות מהסובבות אותה: מחברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי או מסמירה חורי, ממובילות סיעת נשים דמוקרטיות. כך גם מהסופרת נוואל א־סעדאווי, אחת מחלוצות המאבק הפמיניסטי בעולם הערבי. אך בדיעבד, היא מספרת, היתה זו אמה שהשפיעה עליה יותר מכל.
"עד גיל 30 לא הבנתי כמה למדתי ממנה, כל הזמן חשבתי שמודל החיקוי שלי הוא אבא. הוא היה אומר את משפטי המחץ שנדבקים לך לראש ומעצבים אותך, ואמא היתה יותר האישה בבית, שלא היתה לה הזדמנות ללמוד הרבה, שתמיד תומכת. אבל כשהייתי בת תשע, אבא שלי נפל מפיגומים שעליהם עבד, ואמא נותרה לפרנס את המשפחה, גידלה שבע בנות וטיפלה בבן הזוג. הכל באהבה. קשה להבין מאיפה היה לה הכוח לקום כל בוקר ולעשות את הדברים האלה. המצב הכלכלי היה קשה, אבל אף פעם לא הרגשתי שאנחנו סובלים, גדלנו באווירה של כבוד. מי שיכול לעבור דבר כזה בשקט, הוא אדם גדול מהחיים. יש אנשים שהם מַפָּלים, והם יכו בך. כשתעמדי ליד הנהר – הוא ייראה אפילו משעמם. אבא שלי היה המפל, ואמא שלי היתה הנהר".

במגזר הערבי, שבו תומא סלימאן היא דמות מוכרת כבר שנים, תמכו מאוד בכניסתה לכנסת. מבחינתה, שתי הח"כיות הערביות שמכהנות כיום בכנסת הן מודל לחיקוי עבור נשים במגזר. "עצם העובדה שהחברה מסתכלת עלינו לא רק כנשים שמובילות שינוי בנושא זה או אחר, אלא כמנהיגות פוליטיות חברתיות שמגיעות מתוכה, מחזקת את הנשים".

היא מתרעמת על התפיסה שלפיה נציגי הציבור הערבי פועלים נגד המדינה ולא מתעניינים במה שמתרחש בה. "אנחנו הגשר שדורכים עליו כדי להסית נגד האוכלוסייה שלנו", היא אומרת, "וזה מקומם מאוד". לדבריה, מה שהכי מקשה על עבודתה בכנסת הוא המפגש עם הגזענות, שמוסווית לדעתה כוויכוח פוליטי.

על קצה הצוק

למרות הכל, תומא סלימאן, שהיתה מועמדת בעבר במסגרת קבוצה של אלף נשים לקבלת פרס נובל לשלום, מאמינה כי בני האדם מטבעם רוצים לחיות בשלום ובכבוד. "הייתי רוצה לראות כמה שפחות קורבנות משני הצדדים, ושפותרים את הבעיה הזו סביב שולחן המו"מ", היא אומרת. "אני רוצה שהציבור יבין שמובילים אותו לצוק שאפשר ליפול ממנו בכל רגע. אני לא צעירה שיכולה להגיד ‘זאת המציאות שגדלתי בה'. אני יודעת שהיתה תקופה שבה דיבורים ששומעים היום מח"כים ומשרים, לא היו מתקבלים".

בינתיים היא מתמקדת בהווה, ומבהירה כי היא לא הולכת לעשות הנחות לאף אחד. "לא באתי למצוא חן, באתי כדי להשמיע קול ייחודי בנושאים שבהם אני חושבת שיש לי מה לתרום". אם לא תצליח לקדם את הנושאים החשובים לה במהלך כהונתה, תראה בכך כישלון. עם זאת, היא מדגישה כי לא היתה חייבת לשבת בכנסת כדי להשפיע, שכן עד לבחירתה שימשה כעורכת הראשית של העיתון היומי אל־איתיחאד, כמנכ"לית נשים נגד אלימות, וכמובילה של פרויקטים נוספים.

כשהיא לא עסוקה בהתרוצצויות בין ועדות לפגישות, היא מקדישה זמן למשפחה. "זה משהו שמחזיר לי את החיים", היא אומרת בחיוך ומספרת כי כשיש לה בכל זאת רגע לעצמה, היא משתדלת להגיע עם ספר טוב אל חומת העיר העתיקה בעכו, שם היא מתגוררת קרוב ל־30 שנה, ולהסתכל הרחק אל הים מבלי להביט לאחור.