אלמלא נתניהו, סער היה נשאר: מאחורי הקלעים של הפרישה

סער מצטרף לרשימה מכובדת וארוכה: יצחק מרדכי, דוד לוי, דן מרידור, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, בני בגין, משה כחלון, רוני מילוא ועוד רבים וטובים, שנמלטו על נפשם לכל עבר, בעקבות עבודה עם בנימין נתניהו. אף שסער לא הזכיר אתמול את נתניהו בשמו ולו פעם אחת, אין ספק: אלמלא ביבי, סער היה נשאר. נקעה נפשו. הוא לא מסוגל יותר. "איני יכול עוד", גרסת 2014.

מי הבא בתור? גלעד ארדן רוצה מאוד. לברוח לאו"ם, לשמו"ם, לכל מקום אפשרי. לא בטוח שזה יתאפשר. עכשיו ליברמן כבר לא צריך לשלוח את ארדן לחו"ל כדי לקבל עוד ח"כ בכנסת. זה קורה בכל מקרה. אז למה שישלח? בפרישתו סער הופך את הליכוד למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. המפלגה הראשונה, נכון לעכשיו (והחל מפרישת סער אחרי החגים), היא יש עתיד של יאיר לפיד.

ליברמן עולה ל-13 מנדטים, הליכוד יורד ל-18. לפיד עם 19. זה מצב חדש. כבר לא מובן מאליו שנתניהו צריך להיות ראש הממשלה. המגעים השקטים, המהוססים, שמתקיימים מאחורי הקלעים כדי לבדוק את האפשרות להפיל את נתניהו ולהקים תחתיו ממשלה בלעדיו (עם יש עתיד, העבודה, ליברמן, לבני, מופז, אולי גם מרצ או אופציית חרדים), יכולים לעלות עכשיו מדרגה. אני לא חושב שזה יקרה, אבל ביום שאחרי פרישת סער זה נראה קצת פחות דמיוני.

צילום: רויטרס

לסער יש גם סיבות אישיות. בוודאי שיש. סער התאהב בגאולה אבן. נכון, הם לא קיבלו מראש אישור מאיילה חסון, אבל זה עדיין חוקי. נולד לו בן. הוא למד שיש חיים מחוץ לפוליטיקה. הוא ניסה ליהנות מהם. אבל השהות במחיצתם של בני הזוג נתניהו המאיסה עליו את חייו. הוא נשבר. זה אמיתי. הוא פשוט לא היה מסוגל להישאר שם יותר.

בנאומו אתמול, בטקס הרמת כוסית מסורתי שערך לפעיליו, לא הזכיר סער את נתניהו, אבל רמז אליו פעמיים. בפתיחה, כשפנה לח"כ דני דנון ושאל אותו: "מדועשניכם קיימתם בתחילת השבוע אירועים זה מול זה? יכולתם פשוט לבוא לכאן, יש כאן מספיק קהל". ואחר כך כשאמר: "לא נועדנו לשלוט בעם. לשלוט בעם זו עבודה לכל החיים. נועדנו לשרת את העם".

פרט לכך, סער קיבל החלטה אסטרטגית. הוא את השם "נתניהו", לא יזכיר. בכל אופן, לא עכשיו. מי ששמע אותו בימים האחרונים, והיו כמה מקורבים אישיים ששמעו אותו, הבין שהפור נפל. שנקעה נפשו. הסופרלטיבים שבהם הוא השתמש כשהוזכר השם נתניהו, ביבי או שרה, היו קשים. הכל מבוסס על שקרים,אמר. המדינה תקועה, המצב גרוע, אי אפשר להמשיך ככה.

מישהו שדיבר איתו בימים האחרונים סיפר לי שהוא נשמע כבוי, עצוב, מיואש. הוא הבין, אמר המישהו, שאין יותר מה לעשות שם, ליד נתניהו, שמדובר בשטח הריגה. זה הגעיל אותו. גדעון הפוליטיקאי, האיש שחדוות הפוליטיקה פיעמה בו מגיל 14, איבד אותה, את החדווה, אמר האיש. בפרישתו נקם סער כמה נקמות קטנות ומתוקות. קודם כל, הוא הוריד את נתניהו למקום השני בכנסת. זה לא דבר של מה בכך.

שנית, אולי הוא השאיר בארץ את שנוא נפשו, גלעד ארדן. עכשיו כבר אין נחיצות של שר החוץ ליברמן לשגר אותו לאו"ם. שלישית, הוא כפה על איילה חסון להפסיק את מסע השיסוי והביזוי של רעייתו גאולה אבן. המסע הזה עורר בסער גועל קשה. הוא הבין שלא מדובר בה, אלא בו. שהורסים קריירה של יותר מ-20 שנה, בשליחות נתניהו ורעייתו.

אני לא מוציא מכלל אפשרות שהדחיפה האחרונה שדחפה את סער לעשות את מה שעשה הייתה מה שעשו לגאולה. הוא, כנראה, באמת אוהב אותה. האם הוא יחזור? מאוד יכול להיות. הוא נשאר בליכוד. כל האופציות פתוחות. הוא היה מגה-פוליטיקאי ושר מצוין, הוא היה רפורמטור עם הספקים גדולים, אומץ לב ויכולת לקבל החלטות, אבל בקרוב הוא יגלה שכל זה נשכח במהירות מלב הציבור. קשה להוון את ההישגים האלה בדיעבד.

הוא ביחסים קרובים עם כחלון, הוא קצת מאוכזב מליברמן, הוא שומר על קשרים הדוקים עם גורמים בכל קצוות המערכת הפוליטית. אם הייתי צריך להמר, הייתי מהמר שיחזור. בדרך כזו או אחרת. הבעיה היא שאני לא בטוח שגם הוא היה מהמר שיחזור. נדמה לי שנכון לרגע זה, גם הוא לא יודע.

לכתבה באתר מעריב השבוע