“דנקנר רואה בעובדי מעריב סחורה שאפשר לזרוק לים”

לדברי שיזף, “מבחינה מוסרית דנקנר צריך למכור את הנכסים שלו כדי להציל את העובדים ולשלם להם על עבודתם. לאף מפעל בארץ אין עובדים נאמנים כמו בעיתון מעריב. בעבר הם הסכימו לקבל על עצמם את כל הקיצוצים על מנת להציל את העיתון והיום הם מקבלים הוכחה שהם היו צריכים לרדוף את בעלי העסקים ולשרוף צמיגים כבר לפני שלוש שנים”.

נוחי דנקנר | צילום: יח”צ תומריקו

דורון כהן, לשעבר עורך מוסף “סופשבוע” ואתר nrg, אומר כי התרסקותו של העיתון הייתה ידועה מראש, אולם מימדיה הפתיעו אותו. “סיפרו לנו שמאחורי העיתון עומד טייקון כל יכול, אך בפועל הוא לא הבין בתחום ועשה את כל הטעויות האפשריות”. כשנשאל כהן האם ניסו העובדים לדבר עם הנהלת העיתון לפני פרוץ המשבר, הוא אמר: “אני אישית לא ניסיתי להתקרב לאנשים האלה, חבל שלא פנו אלי, בעיה שלהם. כנראה שדנקנר אוהב להיות מוקף רק באנשים שאומרים לו מה שהוא רוצה לשמוע”.

“מה שמזעזע בכל הסיפור של מעריב”, אומר מנהל בכיר לשעבר בעיתון, “הוא שלראשונה נכנס למעריב בעל בית שמאחוריו קבוצה ציבורית מהגדולות במשק. הקבוצה הזו הגיעה עם מיטב המוחות, עם מנגנונים של פיקוח ובקרה, עם מתודולוגיות ניהול, עם מנהלים מנוסים מהטובים במשק. איפה האנשים האלה היום? איפה מנכ”ל אידיבי אחזקות חיים גבריאלי, איפה עמי אראל, יו”ר דסק”ש. למה קולותיהם לא נשמעים? בסוף הם כולם קרסו במבחן של מעריב. בלא להניד עפעף הם מוכנים לזרוק לרחוב 2,000 איש”.

בתגובה לטענות, אמר מקורב לדנקנר כי “דנקנר שרכש את מעריב ראה לנגד עיניו את העובדים, העיתונאים והדמוקרטיה הישראלית. הוא האמין בעיתון והיה משוכנע שאפשר להבריא אותו. לצערנו הרב, המשבר הכלכלי בעולם ובישראל גרם לכך שדסק”ש, שהייתה אמורה להמשיך ולממן את העיתון, לא יכלה עוד לעשות זאת. מכיוון שטובת העובדים הייתה לנגד עיניו, דנקנר הלך להליך של מכירה ולא של סגירה, על מנת שכל הכסף מהמכירה יגיע לכיסוי קופת הפנסיה של העובדים. בנוסף, הוא מייעד גם את התמורה ממכירת בית הדפוס בבת ים לשימוש לפנסיות של העובדים. מכאן שכל דאגתו היא לעובדים ולמשפחותיהם. כל מי שאמר אחרת לצערי משתמש באמרות פופוליסטיות, לא נכונות ולא ראויות”.

בשיחה עם פורבס סירב מנכ”ל אי.די.בי אחזקות חיים גבריאלי סירב להגיב לטענות.