הטבעת נפלה: המשטר האיראני איבד את הרתעתו כלפי חוץ וכלפי פנים

במאי 2017 נערכה בריאד שבסעודיה פסגה בהשתתפות 55 מנהיגים מרחבי העולם המוסלמי והערבי שביקשו להכיר את הנשיא האמריקאי החדש דאז, דונלד טראמפ, שהושבע ארבעה חודשים קודם לכן. טראמפ ניצל את הביקור לעסקאות במאות מיליארדי דולרים, אבל הוא גם נשא נאום ובו חשף את היעדים האסטרטגיים של ממשלו באזור.

הכתבה מופיעה בגיליון ינואר 2020 של מגזין פורבס ישראל. לרכישת הגיליון

טראמפ סימן את שתי מחוללות הטרור העיקריות בעיניו – דאע"ש ואיראן. הוא הציע לייבש את דאע"ש כלכלית לצד המשך הלחץ הצבאי עליה, ואז אמר על איראן: "עד שנגיע ליום שבו המשטר האיראני הוא פרטנר לשלום, מוטל על כל האומות בעלות המצפון לפעול יחד כדי לבודד את איראן, למנוע ממנה לממן טרור ולהתפלל ליום שבו לעם האיראני תהיה הממשלה הצודקת והערכית שלה הוא ראוי".

שנתיים וחצי לאחר מכן, דאע"ש הוא ארגון מרוסק שנדחק כמעט מכל שטח שבו החזיק, והרפובליקה האיסלאמית של איראן מצויה במשבר קיומי, החריף ביותר בתולדותיה. גורמי טרור אחרים שהוזכרו בנאום, כמו החיזבאללה והחמאס, מצויים אף הם במשבר הקשה ביותר שידעו.

בניגוד לתפיסה הרווחת, לפיה עוסק טראמפ בשליפות ולא פועל לפי מדיניות מתוכננת, מתגלה הנשיא האמריקאי כאדריכל של קמפיין יעיל יותר משל קודמיו, אובמה ובוש הבן, למלחמה בטרור האיסלאמי. אבל יותר מכך, דבריו על היום שבו לעם האיראני תהיה ממשלה אחרת, שנתפסו בזמן שנאמרו כמשפט לא מחייב, מובנים היום כמדיניות של ממש. הדרך היתה מובנית.

טעות של אמנים

בנובמבר 2017 כבר היה ברור שדאע"ש מובסים, ושהאחיזה שלהם בשטח היא מזערית. מבחינה סמלית מכת המוות הסופית ניתנה בסוף אוקטובר 2019 עם חיסולו של מנהיג דאע"ש אל־בגדדי.

מרוצה מההתפתחויות מול דאע"ש יכול היה טראמפ להתפנות לאיראן, שבתחילת 2018 עוד היתה מלאת ביטחון. משטרו של אסד, בני בריתה הסורי, ניצל. האיראנים העמיקו את אחיזתם בסוריה בדרך לייצר מאזן אימה מול ישראל. בעיראק נדחק דאע"ש והדרך היתה פתוחה לאיראנים להשתלט על המדינה. בלבנון שלט החיזבאללה ללא עוררין, ובתימן נראה היה שהחות'ים עומדים היטב בבליץ האווירי הסעודי.

כשנכנס טראמפ לבית הלבן, המהפך בלחימה בדאע"ש בעיראק כבר החל. העיר מוסול, היהלום שבכתר האימפריה הדאע"שית, נכבשה בסדרת מהלכים בחודשים אוקטובר 2016 עד ינואר 2017. משנכנס לבית הלבן, הורה טראמפ על שורה של מבצעים מהאוויר וכן על סיוע של נחתים במבצעים קרקעיים, שיצרו לחץ עצום על המדינה האיסלאמית בעיראק ובסוריה לאורך 2017. במבצעים אלה התגלה הצבא העיראקי, אותו צבא שהושפל על ידי דאע"ש ב־2015־2014 שוב ושוב, ככוח יעיל במלחמה בדאע"ש, ובמקביל היו אלה הכורדים שסייעו למאבק בסוריה.

בפברואר 2018 החליטו האיראנים לעלות מדרגה מול ישראל, לאחר שורה של תקיפות ישראליות שנותרו ללא מענה. כטב"מ איראני שיצא מסוריה הופל בשמי ישראל. זמן קצר לאחר מכן הקרון שממנו הופעל הכטב"מ הושמד. מטוס קרב ישראלי שנפגע בדרך חזרה הופל בשטח ישראל – סכום ההימור במלחמה הקרה בין ישראל לאיראן עלה. לאחר כמה תקיפות מוצלחות של ישראל באפריל, שבהן הושמדו מאות טילי קרקע־קרקע וחוסלו עשרות אנשי משמרות המהפכה, התכוננה ישראל לתגובה האיראנית – שלא הגיעה.

בסוף אפריל חשפה ישראל כי בידיה ארכיון הגרעין האיראני. אמנם חשיפת הארכיון נגעה לפרויקט גרעין מוקדם יותר ולא הביאה הוכחות להפרת הסכם הגרעין, אך הארכיון שימש את הנשיא טראמפ כשהכריז ב־8 במאי כי ארה"ב פורשת מההסכם.

ב־10 במאי 2018 ירו האיראנים משטח סוריה על ישראל כמה עשרות רקטות, שלא הביאו לאבידות בנפש, אבל הובילו לפתיחת מבצע "בית הקלפים", אחד מהמבצעים רחבי ההיקף בתולדות חיל האוויר, במהלכו נפגעו עשרות מטרות איראניות בסוריה. בימים ובשבועות שלאחר התקיפה הנרחבת הזאת, התכוננה ישראל לתגובה איראנית משמעותית, ששוב לא הגיעה. ישראל חשפה את איראן כמי שאינה מסוגלת, או אינה מעוניינת, להגיב על התקיפה הזו – ומעדיפה לחזור לשגרה.

חצי שנה לאחר היציאה מהסכם הגרעין החזירו האמריקאים את כל הסנקציות שהוסרו כתוצאה מהסכם הגרעין, ובחודשים לאחר מכן נוספו מעת לעת סנקציות נוספות. הכלכלה האיראנית הפכה כמעט למשותקת והדבר השפיע על הפעילות האיראנית מחוץ לגבולות המדינה, כמו גם על הציבור באיראן, שחווה ירידה ניכרת ברמת החיים.

בתחילת 2019 הודיע טראמפ כי בכוונתו לצאת מסוריה. ההודעה של טראמפ חוללה מהומה בינלאומית, כשהחשש היה שבכך יופקרו הכורדים לחסדי הטורקים. טראמפ ציין כי הסיבה שהוא מוציא את החיילים מסוריה היא שדאע"ש מחוסלים ואילו בני בריתו הכורדים החלו לסחור עם האיראנים. אולם ביקור של טראמפ בבסיס אמריקאי בעיראק זמן קצר לאחר ההכרזה, הבהיר לו כנראה שיציאה מהאזור תסכן את החיילים האמריקאים. גם ישראל וירדן הפעילו לחץ משלהן – וטראמפ, למרות הצהרתו, הותיר נוכחות אמריקאית בסוריה, אם כי אפשר לטורקים לפלוש לכורדיסטאן הסורית.

באוגוסט־ספטמבר 2019 רבו הדיווחים על מהלכים ליצירת פגישה בין טראמפ לרוחאני. מטרתו של טראמפ להביא את האיראנים לחתום על הסכם גרעין חדש שיחסל סופית את פרויקט הגרעין, הביאה את האיראנים לחמוק מכל פגישה איתו. ייתכן שמאמצי החיזור מצד ארה"ב, לעתים גם בתיווך צרפתי, החזירו קצת אודם ללחיים האיראניות. אך האיראנים, אלופי המשא ומתן – כשפי שהם מוצגים פעמים רבות, החליטו לנסות ולייצר לחץ נוסף על האמריקאים כדי לשפר את העסקה. נראה שהפעם רבי האמנים קצת פספסו.
ב־27 בדצמבר נהרג עובד צבא ארה"ב בתקיפה על בסיס חיל האוויר האמריקאי בכירכוך.

בתגובה תקפו האמריקאים מיליציה פרו־איראנית והרגו מעל 50 בני אדם. התקיפה הבלתי פרופורציונלית היממה את האיראנים, שהחליטו להגיב בפעולה נחרצת משלהם – הם חדרו ל"אזור הירוק", האזור המאובטח ביותר בבגדד ונכנסו לשגרירות האמריקאית, שם בעיקר זרעו הרס. המסר האיראני היה שהם יכולים לחדור לכל מקום שיחפצו.

אבל כמה ימים לאחר מכן, כשעשן היתמר מעל שדה התעופה של בגדד, הבינו האיראנים שהם משחקים במשחק מסוכן ביותר. חיסולו של קאסם סולימאני יצר "חור שחור" בלב המשטר האיראני – הם איבדו את האיש שהיה מומחה הן בהפצת הטרור האיראני ברחבי המזרח התיכון והן בדיכוי הפגנות נגד המשטר.

אגב, לפי הדיווחים שפורסמו מיד אחרי החיסול, תכנונו ארך שנה וחצי – כלומר, הוא החל זמן קצר לאחר מבצע "בית הקלפים". ייתכן מאוד, אם כן, שהתגובה הרפה של האיראנים למבצע הנרחב של צה"ל, הקלה על החלטת ארה"ב להניע את גלגלי החיסול.

ראש הנחש

56 ההרוגים ומעל 200 הפצועים כתוצאה מהעומס בהלווייתו של סולימאני לא גרמו לציבור לצאת להפגין. אבל הפלת מטוס נוסעים אוקראיני על 176 נוסעיו וניסיון טיוח שלאחריה, הביאו לחידוש ההפגנות ובהיקף נרחב ונחוש יותר מבעבר.

הפעם מצאו עצמם האיראנים במציאות חדשה ומפחידה מבחינתם – ללא סולימאני שידע לשנע אלפי אנשי מיליציות ממקום למקום כדי לדכא הפגנות ומרידות ותחת איומו היעיל של נשיא ארה"ב לבל ייחסם האינטרנט באיראן ולבל יתבצע ירי חסר אבחנה לעבר המפגינים. במצב הנוכחי עשויות ההפגנות להתפשט אל מעבר למה שראינו עד כה.

הדרך לדחיקת המשטר האיראני אל הקיר היתה חייבת לעבור בשתי תחנות עיקריות – ביטול עסקת הגרעין, שעליה חתמה ארה"ב ב־2015, והטלת סנקציות קשות על לב הכלכלה האיראנית – ייצוא הנפט.

טראמפ הטיל על איראן שורה של סנקציות בנוסף לאלו שהוטלו עליה בעבר, והדבר הביא עד כה לאובדן של כ־200 מיליארד דולר, לדברי נשיא איראן רוחאני. אחת ההשלכות של הסנקציות היתה שאיראן נאלצה לצמצם את תמיכתה בפעילות טרור בעולם. כך איבד החיזבאללה חלק ניכר מתקציבו עד שנאלץ לחתוך במשכורות לוחמיו בעשרות אחוזים ולשחרר רבים מהם.

אובדן הכסף הוביל את הממשלה האיראנית לבטל סובסידיות ולהטיל מסים, ובנובמבר 2019 הדבר הוביל לפרוץ מחאה ברחובות נגד יוקר המחייה. במהרה, כוונו ההפגנות לעבר המשטר, כשאחת הטענות הן שהממשלה האיראנית מעבירה כספים לגרורותיה השונות באזור במקום לעם האיראני. ההפגנות, כזכור, דוכאו ביד קשה והסתיימו עם 1,500 מפגינים מתים.

חיסולו של סולימאני הותיר את האיראנים בהלם. ראשית, אובדן המפקד המוכשר והאכזר פגע בכל המיזמים שבראשם עמד והשאיר חלל גדול בפעילות הטרור האיראנית. שנית, הוא שידר לכל ראשי המיליציות והגופים הפרו־איראנים שאיש אינו חסין. ולבסוף, הוא חשף את הבלוף הגדול – חרף הרטוריקה המתלהמת, לאיראן אין אפשרות אמיתית להגיב על פעילות אמריקאית משום שבמצב הקריטי שבו מצוי המשטר, עימות עם ארה"ב יביא לקיצו.

מן הצד השני, גם הפגיעה בהרתעה היא מחיר כבד לתשלום עבור האירנים. הפתרון היה ירי רקטות לעבר בסיסים אמריקאים – ירי שלא הניב כמעט פגיעות בנפש, אולם התעמולה האיראנית ידעה לספר ש־80 אמריקאים נהרגו. במקביל נעשה שימוש בכל ערוץ תקשורת כדי להבהיר לארה"ב שלא יהיו ניסיונות נקמה נוספים.

הניסיון מעורר הלעג הזה לשמר מקצת מההרתעה – כלפי חוץ וגם כלפי פנים – נידון לכישלון. באיראן אמנם חסמו חלקית את הרשת והפעילו כוח נגד התפרצות ההפגנות האחרונה, אולם אלפי תמונות זרמו מאז מאיראן המדגימות כיצד אבד הפחד לחלוטין.

יתר על כן, בקרב חוגים רבים, בעיקר בקרב הסטודנטים, ארה"ב וישראל כבר לא נחשבות לשטן הגדול ולשטן הקטן. דגלי המדינות, שבעבר היוו מטרה לכל גילוי שנאה אפשרי מצד האיראנים, זכו לכבוד מצד המפגינים. הסטודנטים מסרבים לדרוך על הדגלים ושורקים בוז למי שעושה זאת, וכך מתחזק המסר בקרב האיראנים לגבי האויב האמיתי של העם.

המציאות החדשה הזו מחזקת את ההבנה כי ללא פריצת הסנקציות לא יוכלו האיראנים למנוע את קריסת המשטר, שמתרושש במהירות ובקרוב לא יוכל לשלם משכורות לכוחות הביטחון. זאת, לצד העוני הרב שמכה את הציבור כולו, מותיר את המשטר ללא חגורות ההגנה השונות שטיפח לאורך השנים.

למעשה, ספק אם גם ויתור על פרויקט הגרעין בשלב זה, יוביל להסרת כל הסנקציות או לשינוי מיידי. השגת יכולת גרעינית עשויה לרכך חלק מהסנקציות אולם נסיונות "לרוץ" לעבר הפצצה עשויים להוביל הפעם, לאחר אובדן הרתעה האיראנית, למתקפה אמריקאית נרחבת על תשתיות הגרעין ועל תשתיות חיוניות אחרות.

ההימור האחרון

במבוי הסתום אליו נקלע, נותרת למשטר האירני תקווה אחת, בהנחה שיצליח להישאר על כנו בשנה הקרובה – הפסד של טראמפ בבחירות בחודש נובמבר וכניסתו של נשיא דמוקרטי לבית הלבן, ועדיך אחד מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. נשיא כזה עשוי להביא להסרת הסנקציות ולעצירת כל המהלך להפלת המשטר.

הממשל האמריקאי, אם כך, צריך לפעול תחת ההנחה שהאיראנים ובני בריתם ינסו להתערב במערכת הבחירות בכל אמצעי שעומד לרשותם מתוך כוונה להביא לשינוי בהנהגה האמריקאית: החל בלוחמת סייבר, דרך תעמולה וסיוע למועמדים ועד שימוש בטרור במקרים שלדעתם יועילו למאמץ, קרי, יציגו את טראמפ כמי שמדיניותו נכשלה. כך למשל, הצהירו האיראנים שיעשו הכל כדי לגרום לאמריקאים לצאת מעיראק.

המשטר האיראני נשען עד לאחרונה על השותפות האירופאיות להסכם הגרעין, שניסו למצוא דרך לעקוף את הסנקציות האמריקאיות ולקיים את ההסכם. אולם ההתפתחויות האחרונות שמובילות את האיראנים להפר את הסכם הגרעין בעצמם מובילות את האירופאים לאיים בהפעלת סנקציות מתוך ההסכם, מה שמהווה פגיעה משמעותית נוספת במשטר. בין לבין הכריזו הגרמנים והבריטים על החיזבאללה כארגון טרור. פירוש הדבר הוא שהממשלה הלבנונית, שבה החיזבאללה הוא כוח דומיננטי, לא תוכל לקבל סיוע ממדינות אלה, מכה עבור האיראנית ושליטתם בלבנון.

בעיה נוספת עבור האיראנים היא שבנות בריתה, סין ורוסיה, לא יוכלו לספק בעצמן אלטרנטיבה כלכלית מול הסנקציות. היכולות הכלכליות הרוסיות מוגבלות וגם הסינים, שחתמו זה עתה על הסכם סחר ענק עם האמריקאים, יוכלו לסייע בצורה מוגבלת בלבד.
בתוך המאמץ האיראני להחלפת טראמפ, עדיין נותרת בפני המשטר המשימה הדחופה של התמודדות עם המחאות. אין לו כל גזרים לספק למפגינים, רק מקלות. ולכן, צפוי כי תהליך אובדן השליטה יעלה בקרוב הילוך.

דיכוי המפגינים יהיה ברוטאלי יותר ויותר, אולם גם אזורים רבים באיראן יהפכו לכאלה שבהם המשטר כבר לא משפיע: כורדיסטאן האיראנית, אזור חוזיסטאן העשיר בנפט אך מאוכלס ברוב ערבי, אזורים שבהם חיים מיעוטים אחרים כגון אזרים או בלוצ'ים, וגם שכונות מצוקה בערים הגדולות. מעתה תרחף באוויר השאלה – עד מתי יוכל המשטר להגן על האינטרסים החשובים ביותר שלו?

גם טראמפ נמצא בפני מבחן, האם ינצל נכון את המומנטום שנוצר כדי לזרז את קריסתו של המשטר? לרשותו כלים רבים – סנקציות נוספות, סיוע למפגינים, תקיפה באיראן – ומעל הכל, קדנציה נוספת בבית הלבן.

הכתבה מופיעה בגיליון ינואר 2020 של מגזין פורבס ישראל. לרכישת הגיליון