הלחימה שפרצה בחבל נגורנו קראבך בין ארמניה ואזרבייג'אן – החמורה והמקיפה ביותר מאז הושגה הפסקת האש בתיווך רוסי ב־1994 – מבשרת על שינוי הסטטוס קוו באזור. שינויים שיתבטאו לא רק ביחסים שבין האזרים והארמנים, אלא גם במערך הכוחות הבין־מעצמתי, שכן מאחורי שתי המדינות הנאבקות עומדת שורה של מדינות – טורקיה, רוסיה, ארה"ב וגם איראן – שמניעות את המשבר לפי אינטרסים משלהן.
הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2020 של פורבס ישראל
אזרבייג'אן מגיעה לעימות הזה עם ארמניה כשהיא נהנית מיתרון צבאי איכותי ניכר על פני יריבתה. במשך שנים היא רכשה טכנולוגיות מתקדמות ומערכות נשק רבות מישראל, טורקיה, סין, דרום קוריאה ומדינות נוספות, וכעת היתרון הזה אמור להיות מתורגם לשטח.
עם זאת, על הלחימה מנצח ידידה הקרוב של אזרבייג'אן, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן, שלא תכנן לרגע להסתמך רק על היתרונות האזרים, ומטיל את כובד משקלו כדי להביא להכרעה אזרית בשדה הקרב.
שינוי ההרכב הדמוגרפי
לפי דיווחים שונים 16־F טורקיים הנהנים מפער רב ביכולות הפילו מטוסי סוחוי 25 בשמי ארמניה. ארדואן אף שלח אלפי ג'יאהדיסטים מסוריה ומלוב לבאקו. הללו יוטלו לשדה הקרב כששלב הלחימה הקרקעית יעבור להילוך גבוה. לוחמים מדיוויזיית חאמזה שאומנה לאורך השנים על ידי האמריקאים והטורקים ומשויכת לצבא סוריה הלאומי – מיליציה סונית שנלחמת בכוחות אסד באידליב – יקבלו 2,000 דולר לחודש עבור ההשתתפות בלחימה בבאקו. לשם השוואה, תת אלוף בצבא הסורי מרוויח כ־200 דולר בחודש.
גם התמרונים הצבאיים המשותפים בין טורקיה לאזרבייג'אן, כולל בסמוך לפרוץ הקרבות מעידים על מעורבות של הקצונה הטורקית בתכנון מהלכים צבאיים באירועים כעת.
ייבוא הג'יהאדיסטים לקווקז אינו בא לחפות על מחסור בחיילים אזרים, משום שאזרבייג'אן נהנית מעליונות ברורה גם בתחום הזה, וגם לא לחפות על היעדר הניסיון הקרבי. השימוש בג'יאהדיסטים מיועד לייבא את שיטות הלחימה הרצחניות בסוריה ובלוב לקווקז. חבל נגורנו קראבך שעליו נלחמות המדינות וכן שטחים נוספים שאזרבייג'אן טוענת לבעלות עליהם, הם אזורים שבהם יש נוכחות של יותר מ־99% ארמנים אתניים. כדי להשיב את השליטה לאזרבייג'אן יש צורך לשנות את ההרכב הדמוגרפי, והגעתם של שכירי חרב רצחניים מהמזרח התיכון לא מבשרת טובות לתושבי כפרים שהצבא האזרי יכבוש.
טורקיה לא לבד
לכאורה מדובר בעוד חזית שבה מעורבת טורקיה לצד החזיתות בסוריה, עיראק, לוב ובמקומות נוספים במזרח התיכון. אולם ההתנהגות הטורקית האלימה של השנים האחרונות מבהירה לארה"ב שטורקיה כבר אינה בת ברית אמינה – ויתכן כי החזית החדשה היא אחת יותר מדי. עד כה נמנעה ארה"ב מהוצאת טורקיה מברית נאט"ו, אולם לאור המדיניות הטורקית התוקפנית שעשויה לסבך את נאט"ו מול הרוסים, ולאור הקו האנטי־מערבי שנוקט ארדואן, האפשרות הזאת עשויה לעלות על השולחן.
דיווח מעניין הגיע בהקשר זה מיוון. מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו ביקר לאחרונה בסלוניקי ובכרתים ונפגש עם ראש הממשלה היווני קיריאקוס מיצוטאקיס. השניים קראו לפתרון מדיני בסוגיית השימוש בגז במזרח הים התיכון, סוגיה שסביבה מצויות טורקיה ויוון במתיחות רבה. נראה כי האמריקאים מעניקים גיבוי ליוונים בעניין שבו מתעמתות שתי החברות בנאט"ו. אולם במהלך הביקור פורסמו כמה הערכות שמטרת הביקור של פומפאו נוגעת לסוגייה אסטרטגית נוספת והיא תוכנית אמריקאית לצמצם את הפעילות בבסיס אינצ'רליק בטורקיה – שם פועלים האמריקאים מאז 1954 ואף מחזיקים שם יכולות גרעיניות – ולהעביר את עיקר הפעילות לכרתים. אם ייצא לפועל המהלך הזה, שהוכחש עד כה על ידי האמריקאים, הדבר יעיד על חוסר האמון הגובר בין ארה"ב לטורקיה, הצבא השני בגודלו בנאט"ו, ועל התרחקות טורקית מהברית הצפון אטלנטית.
טורקיה לא לבד בשדה המערכה הזה. מן הצד השני של הזירה הקווקזית הבוערת עומדת רוסיה, שאינה מתכוונת לעמוד ללא תגובה מול המהלכים הטורקיים. הרוסים, בני בריתם של הארמנים, מעבירים לארמניה מערכות 300־S מתקדמות שמאיימות על המטוסים הטורקים. מערכות אלה דורשות הכשרה ארוכה ולכן ברור שמי שיפעיל אותן בזמן העימות עם האזרים יהיו חיילים רוסים או שכירי חרב רוסים, בהוראה ישירה מהקרמלין.
גם איראן במשחק
בכך הופך הסכסוך הארמני־אזרי למלחמה שבה טייסים טורקים ולוחמי נ"מ רוסים משתתפים באופן פעיל בקרבות. רוסיה וטורקיה כבר מתעמתות באמצעות פרוקסי בסוריה ובלוב, אך כאן מדובר בזירת לחימה שהיא החצר האחורית הרוסית, והרוסים לא ירשו למעצמה זרה מסדר הגודל של טורקיה לפעול ללא הפרעה.
עוד מעצמה שהקרבות בנגורנו קראבך נוגעות לה היא איראן, שלה גבול הן עם ארמניה והן עם אזרבייג'אן. במספר מקרים היתה זליגה של ירי רקטות לתוך השטח האיראני. אך עיקר הדאגה האיראנית היא מהתעוררות המיעוט האזרי העצום בצפון המדינה – כ־20% מאוכלוסיית איראן – שברוח הלאומנות הטורקית השוטפת את האזור ולאור החולשה האיראנית בשנה האחרונה כתוצאה מהסנקציות וממכות נוספות שספגה, עשוי למרוד בשלטון המרכזי.
האיראנים מזרימים כוחות רבים לגבול הצפוני בעילה של הגנה על הגבול, אך יותר מעין אחת מופנית למעשי המיעוט האזרי. ארמניה ואיראן מצויות ביחסים טובים והאיראנים עשויים להגיש להם עזרה מסוימת במהלך הלחימה.
גם ישראל מושפעת מהמתרחש בקווקז. במשך שנים היא מכרה לאזרים מערכות נשק מתקדמות בשווי מצרפי של 5 מיליארד דולר. בנוסף, אזרבייג'אן היא ספקית נפט מרכזית עבור ישראל, וכדי להשלים את תמונת האינטרסים, הקירבה לאיראן והמתיחות האזרית־איראנית ייצרו אופציה עבור ישראל לתכנן תקיפה עתידית אפשרית באיראן מתוך השטח האזרי. לאור הדברים ברור שישראל רואה באזרבייג'אן בת ברית חשובה. עם זאת, לאור ההתקרבות הטורקית־אזרית בכל הגזרות, ובראש ובראשונה בסוגיות החשובות ביותר לאזרים, כמו כיבושו מחדש של חבל נגורנו קראבך, נראה שהאזרים יתחילו תהליך של התרחקות מישראל.
עלבון לאומי
יום העצמאות ה־29 של ארמניה צוין ב־21 בספטמבר בצל הקורונה, עם טקסים מצומצמים ביותר, נאומים מאופקים ואווירה פסימית. הקורונה לא היתה הסיבה היחידה לאווירה הזאת – ארמניה נמצאת על סף מלחמה עם אזרבייג'אן, מדינה בעלת עוצמה צבאית רבה יותר.
יומיים קודם לכן הודיע הפרלמנט של נגורנו קראבך, חבל המריבה המכונה "ארצאך" בפי הארמנים, כי יעבור מעיר הבירה סטפנקרט בת 55 אלף התושבים, לעיירה שושי (shushi). ההודעה הגבירה את המתיחות בין ארמניה לאזרבייג'אן מאחר ששושי, או שושה בפי האזרים, נחשבת בעיני האחרונים ליישוב אזרי היסטורי, ולכן ראו בהכרזה פרובוקציה כנגדם. אם ההודעה הזו לא הספיקה כדי להגביר את המתיחות, נודע כי מועד המעבר נקבע ל־9 במאי 2022, יום השנה ה־30 לכיבושה של העיר על ידי הארמנים.
נשיא אזרבייג'אן אילהם אלייב הגיב באותו יום שבו נודע על התוכנית כי מדובר בעלבון לאומי לאזרבייג'אן. "הם חושבים שפשוט נקבל את זה?", אמר והאשים את ארמניה בחרחור מלחמה.
פרופיל בינלאומי
למחרת הפילו האזרים מל"ט ארמני. ארמניה הכריזה על 45 ימי אימון צבאי לנשים בגילאים 18־27 החל מתחילת אוקטובר. (נשים מהוות כיום כ־3% מהצבא הארמני, וגם המספר הזה הושג רק בשנים האחרונות. המטרה היא להתגבר על הנחיתות המספרית המובנית בין ארמניה לאזרבייג'אן שאוכלוסייתה גדולה יותר מפי שלושה).
לטענת האזרים, ארמניה מבצעת פרובוקציה כדי לגרור אותה למלחמה ואז לפנות לרוסיה לעזרה. אולם הארמנים מתבוננים בדאגה כבר מספר שנים בהתחמשות המסיבית של אזרבייג'אן והתקרבותה לטורקיה – התקרבות שהביאה את אזרבייג'אן לנטוש את קו הבדלנות המדינית שאפיין אותה מאז יצאה לעצמאות.
בארמניה מבינים שעימות צבאי יהיה בעל פרופיל בינלאומי ולכן פועלים להרחיב את מעגל הקשרים האסטרטגיים שלה, כולל ניסיון התקרבות לישראל, שלה, כאמור, יחסים אסטרטגיים עם אזרבייג'אן.
הבום הכלכלי
שורשו המודרני של הסכסוך בין ארמניה לאזרבייג'אן נעוץ בימי התפוררותה של ברה"מ בסוף 1988, כששתי הרפובליקות הסובייטיות נלחמו על השליטה בחבל נגורנו קראבך, ששתי המדינות טוענות לקשר היסטורי אליו. המלחמה הסתיימה רק ב־1994 עם 20 אלף הרוגים ומיליון פליטים. נגורנו קראבך טוהר לחלוטין מאזרים, בזמן שאזרבייג'אן ביצעה טיהור אתני משלה נגד הארמנים שבשטחה. השנים שלאחר מכן התאפיינו בהפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש, אם כי זניחות בהשלכותיהן.
קיומו של מאגר נפט עצום באזרבייג'אן ידוע מאות שנים, אולם הוא לא נוצל לטובת פיתוחה של המדינה בשנים שלפני העצמאות, ובשנים שלאחר מכן הרווחים היו נמוכים יחסית בשל מחירה הנמוך של חבית נפט.
ערב הבום במחירי הנפט, 2004־2003, עמד התמ"ג האזרי על 8.5 מיליארד דולר בשנה. עשור לאחר מכן, כבר ייצרה המדינה הקווקזית 75.2 מיליארד דולר בשנה. כלכלת היריבה ארמניה גדלה באותן שנים מ־3.5 מיליארד דולר ל־13 מיליארד דולר.
הפער העצום שנפער הודות לנפט והגז הטבעי נוצל בחלקו לפיתוחה של אזרבייג'אן ובחלקו למהלך אדיר של התעצמות צבאית, כשהאזרים קונים מכל מי שמוכן למכור.
טילים מארץ הקודש
אחת מספקיות הנשק הגדולות של אזרבייג'אן היא ישראל, שמכרה לה נשק לאורך השנים בשווי של יותר מ־5 מיליארד דולר. בין היתר מכרה ישראל טילי קרקע־קרקע, רקטות, טילי נ"ט, מל"טים, רכבי שטח ועוד. גם כיפת ברזל עמדה על הפרק. האזרים רכשו גם טנקי מערכה מתקדמים מדרום קוריאה, מטוסים מרוסיה ונשק מסין, בלארוס ואחרות. קרן העושר האזרית, שהוקמה בתחילת הראלי הזה, מחזיקה כיום ב־35 מיליארד דולר שזמינים לצרכים אסטרטגיים שונים כמו בניית תשתיות, אבל זו קופה שיכולה להיות מנוצלת גם למלחמה בעת הצורך.
הארמנים לא יכלו לעמוד במירוץ חימוש הזה. הצבא הארמני הקטן מבוסס כולו על נשק סובייטי ישן ומעט נשק רוסי מתקדם יותר. בלית ברירה הגבירו הארמנים את התלות שלהם ברוסיה, שמכרה להם נשק במחירים נוחים במיוחד, כולל מטוסי סוחוי 30 מתקדמים וכן כמה טנקי 09־T. הרוסים לא היססו, אגב, למכור את אותם מטוסים גם לאזרים במחיר מלא, אם כי ברור שהאזרים רוכשים כיום נשק רוסי רק בהיעדר חלופות מתאימות.
יורדים מהגדר
משבר יצרניות הנפט שהחל ב־2015 עם צניחת מחיר החבית בשל הצפה של השוק העולמי, קטע את הפריחה האזרית וגבה מחיר כבד. המדינה ש־65% מתקציבה מגיע ישירות מרווחי הנפט ו־15% נוספים קשורים אף הם לענף האנרגיה, איבדה בתוך שנה מחצית מהתמ"ג שלה (מ־75.2 ל־37.8 מיליארד דולר) ומאז לא הצליחה להתאושש.
המשבר הכלכלי שהגיע מיד עם הירידה ברמת החיים, הגביר את החשש מאי־שקט חברתי. נשיא אזרבייג'אן אלייב, שמושל במדינה מ־2003 לאחר שהחליף את אביו ששלט שם מ־1993, בחר בדרך דומה לזו של בן בריתו הנשיא הטורקי ארדואן – הסלמה ביטחונית כדי לעורר רגשות פטריוטיים ולהפחית את המחאה נגד השלטון.
כך פרצו ארבעה ימי לחימה באפריל 2016 בנגורנו קראבך. בסופם כבשו האזרים כמה עשרות קילומטרים רבועים בארמניה.
בלתי מזדהה
בשנים שלאחר מכן החלה אזרבייג'אן בתהליך התרחקות איטי מהרוסים והתקרבות נוספת לטורקים. מדיניות החוץ ההיסטורית של אזרבייג'אן היתה להישאר בלתי מזדהה – היא שמרה על יחסים קרובים עם רוסיה שאותם הגדירה כאסטרטגיים, ועל יחסים קרובים עם ארה"ב, שלה סייעה במלחמה העולמית בטרור, וכך גם עם האיחוד האירופי, עם ישראל ועם מדינות רבות נוספות. הנפט והגז העניקו לאזרים חשיבות אסטרטגית כתחרות לרוסיה באספקת אנרגיה לאירופה ואת זה איזנו האזרים ביחסים כלכליים טובים עם הרוסים.
באוקטובר 2018 חנך נשיא טורקיה ארדואן, בנוכחות אלייב, מתקן זיקוק חדש בטורקיה שנבנה בהשקעה אזרית גדולה של יותר מ־6 מיליארד דולר, אשר יספק 36% מהתצרוכת המקומית, ללא הסתמכות על נפט רוסי. היה זה עוד מהלך התרחקות טורקי־אזרי מהרוסים. שנה וחצי לאחר מכן, במפגש בין השניים בבאקו, החליטו שני המנהיגים להגדיל תוך שלוש שנים את המסחר בין המדינות מ־2 מיליארד דולר בשנה ל־15 מיליארד דולר. אזרבייג'אן הפכה לשותפת סחר חשובה (כ־4% מכלל המסחר הטורקי).
מהפכת הקטיפה
סרז' סרגסיאן כיהן כנשיא ארמניה בשנים 2018־2008, אחרי שנה כראש ממשלה. בדצמבר 2015 הוא דחף למשאל עם ששינה את המשטר הארמני ממשטר חצי נשיאותי, שבו לנשיא היו סמכויות נרחבות, למשטר פרלמנטרי, שבו ראש הממשלה הוא האיש החזק. מבקריו טענו שהוא מכין את הקרקע לחזרתו לתפקיד ראש הממשלה משום שלא יוכל לכהן אחרי 2018 כנשיא בשל הגבלת קדנציות.
ב־2017 נערכו לראשונה בחירות תחת השינוי החוקתי החדש ומפלגתו של סרגסיאן, עדיין בתפקיד הנשיא, זכתה לרוב פרלמנטרי. במרץ 2018 נבחר נשיא חדש, הפעם על ידי הפרלמנט, שחודש לאחר מכן בחר בסרגסיאן כראש ממשלה.
מחאה חברתית נרחבת פרצה ובשיאה, ב־1 במאי, הפגינו רבע מיליון מתוך 3 מיליון ארמנים בבירה ירוואן. סרגסיאן התפטר ומוביל המחאה נגדו, העיתונאי ניקול פשיניאן נבחר בפרלמנט לראשות הממשלה לאחר שגם כמה מחברי המפלגה הרפובליקנית של סרגסיאן תמכו בו. המהפכה השקטה לא גבתה קורבנות בנפש, השלימה את המהלך של סרגסיאן שבוצע מטעמים אחרים והביאה את ארמניה למעמד של מדינה דמוקרטית למחצה, בדרך לדמוקרטיה מלאה.
משא ומתן שנכשל
אווירת התקווה לא נמשכה זמן רב. פחות משבועיים לאחר שפשיניאן מונה לתפקיד ראש הממשלה מצאו עצמן ארמניה ואזרבייג'אן בהתנגשות צבאית חדשה.
שבוע של הפגזות הדדיות וקרבות קרקע בגבול הובילו לתפיסת שטח נוספת, אף כי מזערית, מצד האזרים ולתיקוני גבול. פשיניאן, שחלם על דמוקרטיה ארמנית במודל אירופי, עם כלכלה מערבית, הבין תוך זמן קצר שהאזרים מעוניינים למסמס את התבוסה שלהם ב־1994 ולכבוש את נגורנו קראבך, כשטורקיה היא זו שדוחפת ברקע. ראש הממשלה הארמני החדש החל לטוות רשת קשרים אסטרטגית כדי לחפות על הנחיתות המובנית של ארצו, הן בשטח, הן כלכלית והן דמוגרפית. הארמנים חיזקו את קשריהם עם הרוסים והתקרבו ליוון, קפריסין ומצרים, יריבותיה של טורקיה.
האזרים מצדם הציגו עצמם כמי שמתגוננים בפני תוקפנות ארמנית. למרות ההצהרות הלוחמניות בעבר באשר לאופן שבו יחזירו לעצמם את נגורנו קראבך, טענו האזרים כי הם מוכנים למשא ומתן. סדרת פגישות מספטמבר 2018 ועד מרץ 2019 הוציאה משני המנהיגים אמירות על אווירה חיובית. בפועל, לא יכלו הצדדים להגיע להסדר.
מתכוננים
בשנה האחרונה כל ההכנות לעימות צבאי עולות מדרגה: תמרונים צבאיים משותפים בין ארמניה ליוון וקפריסין וביקור מדיני של שר החוץ הארמני בקהיר, שבמהלכו הביע תמיכה בלתי מסויגת ביוון, קפריסין ומצרים בסכסוך שלהן עם טורקיה, אגב קריאה להדק יחסים. בספטמבר 2019 הודיעו הארמנים על כוונתם לפתוח השנה שגרירות בתל אביב. המהלך נתפס כניסיון להתקרב לאמריקאים שלהם יכולת השפעה על טורקיה, וייתכן שהארמנים זיהו הזדמנות להחליש את הקשר בין ישראל לאזרבייג'אן.
אבל הברית החשובה ביותר עבור ארמניה היא עדיין עם רוסיה. אין זו ברית של ידידות בין עמים – לארמנים יש המון סיבות לכעוס על הרוסים לאור ההיסטוריה המשותפת, כמו גם השליטה על ארמניה במשך שנים רבות תחת הצאר ולאחר מכן תחת הסובייטים. עם זאת, הגיאופוליטיקה מכתיבה לארמניה את הקרבה.
ללא מוצא אל הים, כלואה בין טורקיה ואזרבייג'אן ממזרח וממערב, הופכת רוסיה ליחידה שיכולה לעמוד בפני הברית הטורקית־אזרית. טורקיה חברה בנאט"ו ובעלת יחסים מורכבים עם האיחוד האירופי, ולכן רוסיה נותרת כברירת המחדל. רוסיה היא שותפת הסחר הגדולה של ארמניה וספקית הנשק היחידה. מרבית מהעסקים בארמניה הם בשליטה רוסית.
תקרית מוזרה אירעה בעת מפגש רב משתתפים בהובלת פשיניאן ועמיתו הרוסי דימיטרי מדבדב. פשיניאן פנה למדבדב ברוסית והציע לו להתקדם – מדבדב שאל לאן וחייך. פשיניאן רצה לחתום על הסכמים ולצאת להפסקה, אך הסרטון של השניים חרך את הרשתות החברתיות – מדבדב נתפס כמי שלועג למבטא ולשליטה של פשיניאן ברוסית, מה שהוסיף לזעם הארמני על ההתנשאות הרוסית. מאז פוטין ופשיניאן התקרבו והיחסים בין המדינות התחממו.
הדרך למלחמה כוללת
הסבב הנוכחי בין ארמניה לאזרבייג'אן החל ב־12 ביולי האחרון. משאית אזרית חצתה את הגבול והושמדה על ידי הארמנים. האזרים טוענים שזו היתה טעות תמימה והארמנים ראו בכך פרובוקציה. הדבר הוביל לארבעה ימי קרבות שבהם נהרגו 11 חיילים אזרים ובהם קצין בדרגת מייג'ור גנרל – המקביל לאלוף בצה"ל – קולונל ושני קצינים נוספים. הארמנים מצדם איבדו חמישה חיילים.
אלייב זעם על כל מי שנקרה בדרכו. את ארמניה כינה מדינה פאשיסטית. את שר החוץ ששימש בתפקידו במשך 16 שנה פיטר אלייב כי סבר שהיה פאסיבי מדי בזמן העימות. הוא נחשב לבעל קשרים טובים במוסקבה והדחתו סימנה את הקו שהאזרים נוקטים – התרחקות מרוסיה והתקרבות לטורקים, תוך זניחת הדימוי של מדינה המחברת בין מזרח למערב, נצרות, יהדות ואסלאם, שאפיינה אותה מאז העצמאות.
הרחובות בבאקו, בירת אזרבייג'אן געשו ממפגינים שקראו למלחמה. יום קודם לפיטורי שר החוץ הפכה הפגנת תמיכה של 30 אלף אזרים בכוחות הביטחון להפגנה נגד אלייב והמפגינים אף פרצו לפרלמנט. המשוואה "מלחמה מול שקט אזרחי" הפכה לברורה עוד יותר.
שני הצדדים חזרו לאחר מכן להפסקת אש מתוחה, אולם מאותו רגע החלו שתי המדינות להתכונן לעימות צבאי. החל ב־29 ביולי ועד 10 באוגוסט קיימו הטורקים והאזרים תרגילים משותפים בהיקף נרחב. מעבר לאימון המשותף היו לתרגילים האלה מטרה כפי שנחשפה לאחר פרוץ הקרבות – הטורקים הותירו מטוסי קרב וכוחות נוספים באזרבייג'אן מתוך כוונה להשתמש בהם בעתיד הקרוב, כפי שאכן עשו. במקביל התאמנו, כאמור, הארמנים עם היוונים והקפריסאים.
החזית השישית
בפגישתו במצרים אף טען שר החוץ הארמני כי הטורקים שולחים 1,000 ג'יאהדיסטים מסוריה לאזרבייג'אן. המעורבות הטורקית האקטיבית הזאת, לאור הניסיון מהשנים האחרונות בלוב ובסוריה, מרמזת על מגמה מסוימת מאוד – פניהם של הטורקים והאזרים למלחמה בארמניה כשהמטרה היא לכבוש בחזרה שטחים שלטענת האזרים שייכים להם ונמצאים כיום תחת שלטון ארמני.
מלחמה כזו, שבה לאזרבייג'אן יתרון צבאי ברור, תחייב מעורבות רוסית ולאחריה גם טורקית, ובכך עשויה להפוך את הקווקז כולו לסוריה חדשה, על כל ההשלכות הנובעות מכך.
עבור הטורקים זו החזית השישית – שתי חזיתות בסוריה, אחת מול הכורדים ואחת מול המשטר הסורי והרוסים; חזית מול הכורדים בעיראק; חזית בלוב מול כוחות הגנרל חפתר; חזית בים התיכון מול יוון, מצרים, צרפת וקפריסין – וכעת חזית מול הארמנים.
לכך כדאי להוסיף את המעורבות העקיפה של הטורקים בסכסוך במפרץ הפרסי, בסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובמאבקי האחים המוסלמים במצרים.
טורקיה מהווה היום סכנה לא פחות גדולה ליציבות העולמית מאשר איראן, וקשה להעריך מתי יחליטו הטורקים, שמתבוננים בעיניים כלות בצניחה החופשית של הלירה שלהם, שאי אפשר להילחם בכל העולם.
הלחימה בקווקז תהפוך למלחמת התשה שבה הרוסים, הטורקים ובעלי עניין נוספים יזרימו נשק ולוחמים לתוך הזירה, כשאת המחיר ישלמו כמובן הארמנים והאזרים. ייצוא לוחמים מסוריה לקווקז מאיים להביא גם את הזוועות שהיו מנת חלקם של עמי המזרח התיכון בעשור האחרון. אולם בטווח הארוך עשויה המלחמה הזאת להצביע על שינויים טקטוניים במפת הבריתות העולמית – התרחקות טורקית מנאט"ו; התרחקות אזרית מהמערב; עימות רוסי־טורקי; הפיכתה של יוון לבסיס אמריקאי קדמי, אגב חיזוק הקשרים בין ישראל ליוון ועוד. ארדואן יגלה שהחזית שפתח בקווקז היתה אחת יותר מדי.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים
צילום התמונה הראשית: shutterstock
הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2020 של פורבס ישראל. לרכישת הגיליון לחצו כאן
