בצדו המזרחי של גבול רוסיה־אוקראינה מתחוללת בנייה מאסיבית של כוח צבאי, בהיקף שכמותו לא נראה מאז התמוטטות ברית המועצות. לפי מקורות מערביים ובהתבסס על הערכות מודיעיניות, הרוסים מתכוונים לצבור כוח של 175 אלף חיילים עד סוף ינואר, ובכך ליצור אופציה צבאית ממשית לפלישה.
כוח כזה יהיה כפול מגודלו של זה שהיה באזור בסוף נובמבר, אז מנה הכוח הרוסי כ־90 אלף חיילים. יכולת הגיוס האוקראינית נמוכה יותר, אך עדיין מדובר בעשרות אלפי חיילים המגובים גם בקריאות חוזרות ונשנות להצטרף לנאט"ו.
ונאט"ו היא בהחלט חלק מרכזי בסיפור הזה: המתח ההולך וגובר באזור בחודשיים האחרונים מוסבר על ידי הדוברים הרוסים כהתגוננות מפני צירופה האפשרי של אוקראינה לברית הצפון־אטלנטית; כצעד מונע מפני הצבת מערכות נשק מתקדמות של נאט"ו על אדמת אוקראינה, שיכולות לאיים על רוסיה; וכהגנה על הרוסים האתנים הנמצאים באוקראינה, בעיקר על אלו החיים באזור דונבאס.
החשש האוקראיני, שלו שותפים גם האמריקנים והאירופים, הוא של מחטף רוסי בדמות פלישה צבאית ותפיסת שטח נוסף משטחה הריבוני של אוקראינה. בשבועות האחרונים מאיימים האמריקנים והאירופאים בחבילת סנקציות חסרת תקדים נגד רוסיה, שתאיים על יציבותה הכלכלית במקרה של התרחשות כזאת.
נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ושר ההגנה הבריטי, בן וואלס, שללו מעורבות אמריקנית ישירה במקרה של פלישה רוסית – אך האמריקנים כבר התחייבו להעברת מערכות נשק במיליארדי דולרים לאוקראינה, ושתי המעצמות מאיימות בשימוש חסר תקדים בנשק הסנקציות.
ככל שגובר הלחץ פונים האוקראינים לכל מי שיכול לעזור. במקביל לסיוע צבאי וכספי מארה"ב, מבריטניה ומהאיחוד האירופי, התקבלה פנייה מעניינת גם בישראל. במהלך אירוע לציון 30 שנות ידידות בין ישראל לאוקראינה, אמר השגריר האוקראיני כי ארצו עשויה להכיר בירושלים כבירת ישראל ולפתוח בה שגרירות בתוך חודשים, במקביל לביקור צפוי של הנשיא ולדימיר זלנסקי בישראל. זאת, בתמורה להידוק היחסים הצבאיים בין המדינות.
הכוונה היא לסיוע טכנולוגי ישראלי, אך גם לעזרה ישראלית בוושינגטון. פנייה כזאת מכניסה את ישראל לאזור בעייתי מאוד, ובתקופה רגישה מאוד, זאת לאחר שראש הממשלה, נפתלי בנט, ביקש מנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, המשך יד חופשית בסוריה. התקדמות ישראלית במסלול האוקראיני תהיה בעלת השלכות על המתרחש בסוריה ועל היכולת הישראלית לתקוף מטרות איראניות.
מקור נוסף לסיוע הוא הטורקים, שמוכרים לאוקראינים כטב"מים שבהם נעשה שימוש במלחמה בדונבאס נגד הבדלנים הרוסים. הפנייה לישראל ולטורקיה מזכירה מלחמה אחרת מהעת האחרונה – אזרבייג'אן הביסה את הארמנים לפני קצת יותר משנה, תוך הסתמכות על מערכות נשק ישראליות וטורקיות. בסופו של דבר נפרסו הרוסים בנגורנו קרבאך, כדי למנוע כיבוש אזרי נוסף ולהביא להפסקת הלחימה. על הדרך, חזו הרוסים מקרוב בהצלחה של שילוב מערכות הנשק הישראליות והטורקיות – דבר שמגביר עוד יותר את מפלס העצבנות.
מנופי לחץ
בקדירה הזאת בוחשים כוחות נוספים מאירופה. בגרמניה הושבעה בתחילת דצמבר ממשלה חדשה לאחר 16 שנות שלטון הקנצלרית אנגלה מרקל, וכעת העיניים נשואות לקנצלר החדש אולף שולץ. בידי הקנצלר החדש מנוף לחץ חשוב על רוסיה, אם כי השימוש בו יפגע מאוד גם בגרמניה עצמה. הפעלתו של צינור ה"נורד סטרים 2", המחבר את רוסיה לרשת האירופית דרך גרמניה ועובר מתחת לים הבלטי, תזרים 55 מיליארד מ"ק גז בשנה ותשפיע משמעותית על מחירי הגז. אלה נסקו בחודשים האחרונים לגבהים חדשים, על רקע החורף האירופי ומחסור בשוק.
הזרמת הגז הזו תזרים כמובן גם הרבה מאוד כסף לקופה הרוסית הדלה, אך מנגד תגביר מאוד את התלות האירופית בגז הרוסי. אולם גיבוי אמריקני בדמות ייצוא גז זול לאירופה עשוי לאפשר לגרמנים לדחות את השימוש בגז עד לסיומו של המשבר.
המשמעות של צירוף אוקראינה לנאט"ו היא הצבת כוחות אמריקנים ואירופים – על מערכות הנשק המתקדמות שלהם – בטווח איום על מוסקבה, ואיום אסטרטגי של פלישה קרקעית של נאט"ו לתוך שטחה הריבוני של רוסיה
איום נוסף על רוסיה הוא מה שמכונה "האיום הגרעיני הכלכלי" – ניתוק רוסיה ממערכת הבנקאות הבינלאומית, ה־Swift, דבר שעלול לפגוע אנושות בכלכלה הרוסית. ניתוק שכזה הוא חסר תקדים, ובינתיים ארה"ב לא איימה מפורשות בצעד שכזה. עם זאת, לדברי אנליסטים בוושינגטון, המגובים בין השאר בדברי ביידן לפיהם פלישה רוסית "תיתקל בסנקציות שלא נראו כמותם", הצעד הזה בהחלט על השולחן.
איום על רוסיה
כאמור, בלב המתיחות נמצא מה שהרוסים רואים בו איום ממשי על הביטחון הלאומי שלהם – הצטרפות אוקראינה לנאט"ו. מספר תרגילים צבאיים שערכה הברית הצפון־אטלנטית על אדמת אוקראינה עוררה את הרוסים והביאה למתיחות הנוכחית.
המשמעות של צירופה לנאט"ו של אוקראינה, מדינה בת 41 מיליון תושבים המתפרסת על שטח גדול יותר מזה של צרפת, היא הצבת כוחות אמריקנים ואירופים – על מערכות הנשק המתקדמות שלהם – בטווח איום על מוסקבה, הנמצאת רק 650 ק"מ מחרקוב שבמזרח אוקראינה. זאת, בנוסף לאיום האסטרטגי של פלישה קרקעית של נאט"ו לתוך שטחה הריבוני של רוסיה.
בתפיסתה האסטרטגית, לרוסיה, שפעמיים בהיסטוריה שלה חוותה פלישה מערבית לשטחה – על ידי צבא נפוליאון וצבא גרמניה הנאצית – יש צורך באזור חיץ גדול הנתון למרותה בינה לבין המערב. רוסיה הצארית וברית המועצות לאחריה שלטו בשטחים נרחבים במזרח אירופה, בקווקז ובמדינות הבלטיות, כדי למנוע פלישה אירופית או אמריקנית לרוסיה.
אך מאז קריסתה של בריה"מ העיקרון הזה נסדק, ולא היה בכוחה של רוסיה המותשת כלכלית למנוע את צירופן של המדינות הבלטיות ומדינות קומוניסטיות לשעבר כמו פולין, צ'כיה, הונגריה וסלובקיה לנאט"ו ולאיחוד האירופי.
עם עלייתו של פוטין לשלטון והזינוק במחירי האנרגיה בעולם, שהזרים עשרות מיליארדים לקופת הקרמלין, החלה רוסיה להשתקם כמעצמה ולפעול למניעת המשך תהליכי ההתפשטות המערביים לחצר האחורית הרוסית. המלחמות בגיאורגיה ב־2008 ובאוקראינה ב־2014, מאפיינות את המחויבות הרוסית למנוע המשך זליגה של שכנותיה של רוסיה לחיק ההשפעה המערבית, וכך גם המעורבות הרוסית בשורה של מערכות בחירות ובענייניהן הפנימיים של מדינות רבות מהגוש הקומוניסטי לשעבר.
היסטוריה מורכבת
אוקראינה, בשל גודלה, הייתה מאז ומתמיד יעד אסטרטגי ראשון במעלה מבחינת הרוסים, שרואים בה חלק היסטורי בלתי נפרד. אבל ההיסטוריה מורכבת קצת יותר. מערב אוקראינה הוא חבל ארץ שהיה תחת שלטון והשפעה תרבותית מערבית לאורך מאות שנים – פולנית, אוסטרו־הונגרית וגרמנית – והרוסים על גלגוליהם השונים נתפסו כאויב מר.
עד כדי כך שהאוקראינים זכורים עד היום כבני ברית נלהבים של הנאצים במלחמת העולם השנייה, לא מעט בשל העדפתם בכיבוש גרמני על פני חיים תחת שלטון סובייטי. מדיניות ההרעבה של סטאלין בשנות ה־30, המכונה באוקראינה "הולודומור", הביאה למותם של מיליוני אוקראינים ולהעמקת האיבה לרוסיה.
המסר המערבי לרוסיה פשוט – פלישה לאוקראינה אומנם לא תיחסם בידי חיילים אמריקנים או בריטים, אבל הרוסים ייתקלו בחיילים אוקראינים, בנשק מערבי מתקדם ובסנקציות כלכליות חריפות. מצד שני, פוטין לא יכול לסגת בסוגיה הזאת, משום שהיא בליבת התפיסה הביטחונית הקיומית של רוסיה.
במקביל, בחלקה המזרחי של אוקראינה התחולל מאז אמצע המאה ה־19 תהליך של רוסיפיקציה, שכלל העברת מאות אלפי רוסים לאזור כדי שיקימו וישתלבו בתעשייה המתפתחת ובמכרות הפחם. פעילותם של הצארים, ולאחר מכן של מנהיגי בריה"מ, לשנות את התמהיל האתני באזור הוביל לכך שהשטחים, שקודם לכן היו מיושבים בדלילות בעיקר באיכרים אוקראינים, הפכו למתפתחים כלכלית ולדו־לאומיים.
הרוב האתני האוקראיני אומנם נשמר, אך מבחינה לשונית הפכו מחוזות דונייצק ולוהנסק לאזורים שבהם יותר משלושת רבעים מהתושבים מדברים רוסית כשפה ראשונה ומייחסים עצמם לתרבות הרוסית. לאורך השנים דאגה בריה"מ שההנהגה הפוליטית של הרפובליקה הסובייטית תגיע מהמזרח הפרו־רוסי, וההשפעה הרוסית הזאת לא השתנתה גם לאחר קריסת בריה"מ וקבלת העצמאות האוקראינית בתחילת שנות ה־90.
בחלוף השנים התחזקה הדרישה העממית לדמוקרטיזציה באוקראינה ולניתוק הקשר החזק לרוסיה. ההתערבות הרוסית הבוטה בבחירות 2004 לטובת ויקטור ינוקוביץ', הובילה למהפכה הכתומה ולניצחונו של ויקטור יושצ'נקו בבחירות. במשך שש שנים ניסו האוקראינים להתקרב למערב. ב־2008 פנו בבקשה להצטרפות לנאט"ו, ובמקביל ניסו להתקרב לאיחוד האירופי במטרה להתנתק כלכלית ומדינית מרוסיה.
אבל לרוסים עדיין היו מנופי לחץ על אוקראינה, הראשון שבהם תלותה בגז הרוסי. ב־2010 נבחר ינוקוביץ' לנשיא. יקיר הקרמלין פעל מיד כדי לחזור לחיק הרוסי, וניצחונו בבחירות היווה אינדיקציה להכרה הציבורית הנרחבת בכך שאוקראינה אינה ערוכה לניתוק מהשכנה ממזרח.
ינוקוביץ' הקפיא את הבקשה להצטרף לנאט"ו, אך כאשר גם נמנע מחתימה על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי עם האיחוד האירופי ב־2013, יצאו מאות אלפי אוקראינים לרחובות והביאו להדחתו ולבריחתו מהמדינה, ולהקמת ממשלה פרו־מערבית. הרוסים הגיבו בכיבוש חצי האי קרים ובהשתלטות על שטחים במזרח אוקראינה שבהם רוב הציבור פרו־רוסי. בסכסוך הרוסי־אוקראיני שמתחולל מאז נהרגו כ־14 אלף בני אדם וקרוב למיליון וחצי נאלצו לעזוב את בתיהם.
הסכם מינסק שנחתם בין הצדדים אמור היה להביא להפסקת אש, אולם הוא מופר באופן יומיומי, בעיקר על ידי הבדלנים הרוסים. בשנים האחרונות התקיים סטטוס קוו מתוח, אך רמת האלימות היחסית ירדה. תמרונים צבאיים בהשתתפות מדינות נאט"ו ואוקראינה, כמו אלה שהתקיימו ביוני בים השחור וביולי ובספטמבר על אדמת אוקראינה, תרמו לעלייה ברמת המתיחות בין המדינות. הרוסים החלו להזרים כוחות אל הגבול, בעוד שארה"ב והאיחוד האירופי מאיימים בסנקציות חריפות ביותר אם רוסיה תפלוש. הרוסים מצדם טוענים לאורך כל הדרך כי המהלכים שלהם הגנתיים לאור התוכניות לצירוף אוקראינה לנאט"ו ולהצבת מערכות נשק מתקדמות על אדמתה.
הדיל הגרעיני
הציפייה האוקראינית להתערבות בינלאומית אינה מופרכת כלל וכלל. לאחר התפרקות ברית המועצות נותר ארסנל נשק גרעיני בשטחה. אומנם השימוש בו יכול היה להתבצע רק על ידי הרוסים, שבידיהם היו הקודים, אך על רקע המצב הכלכלי הקשה של אוקראינה אז, היה חשש ממשי שראשי נפץ גרעיניים יגיעו לידיים בעייתיות.
ב־1994 נחתם מזכר בודפשט בהשתתפות ארה"ב, בריטניה ורוסיה, ובאשרור מאוחר יותר של צרפת וסין. במזכר הסכימה אוקראינה להתפרק מנשקה הגרעיני בתמורה למטרייה גרעינית אמריקנית, וכן מחויבות אמריקנית־בריטית – כמו גם התחייבות רוסית – לשלמותה הטריטוריאלית בגבולותיה אז.
סיפוח חצי האי קרים על ידי הרוסים והפלישה למזרח המדינה, היוו כמובן הפרה בוטה של המזכר – וזו הסיבה לטענה הרוסית המופרכת שצבאה כלל לא היה מעורב במהלך, אלא שמדובר בכוחות בדלניים פרו־רוסיים.
ארה"ב ובריטניה, למרות התחייבותן, לא התערבו צבאית והסתפקו בסנקציות, שאומנם השפיעו ופגעו ברוסים, אך לא הייתה להם כל כוונה לסגת. למעשה, מאז הפלישה פועלת רוסיה להפוך את הסיפוח הלא חוקי לעובדה שרירה וקיימת, עם חלוקה של מאות אלפי דרכונים רוסים לתושבי האזורים המסופחים, אימוץ הרובל הרוסי ואף צירוף ההנהגה הפוליטית בדונייצק למפלגתו של פוטין.
הסיפוח, כדאי להזכיר, התרחש בשלהי כהונתו של ברק אובמה כנשיא ארה"ב. למרבה האירוניה, באותם ימים היה אובמה עסוק בהשגת הסכם הגרעין עם איראן. בעודו מתעלם ממחויבות ארצו להגנה על אוקראינה בתמורה להתפרקותה הגרעינית, הוא חיפש מתווה שימנע מהאיראנים נשק גרעיני בתמורה להתחייבויות אמריקניות שונות. מאז לא חל שינוי משמעותי בזירה, אם כי ביידן נחשב לתקיף יותר מדונלד טראמפ בסוגיה הרוסית.
פוטין לא יכול לסגת
המסר המערבי לרוסיה פשוט – פלישה לאוקראינה אומנם לא תיחסם בידי חיילים אמריקנים או בריטים, אבל הרוסים ייתקלו בחיילים אוקראינים, בנשק מערבי מתקדם ובסנקציות כלכליות חריפות. מצד שני, פוטין לא יכול לסגת בסוגיה הזאת, משום שהיא בליבת התפיסה הביטחונית הקיומית של רוסיה. לא ייתכן שמצדו השני של הגבול תתייצב דה־פקטו ארה"ב במסגרת ברית נאט"ו ותאיים על רוסיה.
נראה אם כן שצבירת הכוח הרוסי בגבול מיועדת לאותת על רצינות ולהוביל את המערב לנסיגה מתוכניות צירוף אוקראינה לנאט"ו, או מהעמקת הקשרים הצבאיים עם ארה"ב. פוטין יתקשה להחזיק לאורך זמן צבא של 175 אלף חיילים בגבול, ולכן יש להניח שהוא ייזום פנייה לאמריקנים כדי להסדיר את מערכת היחסים המורכבת הזאת.
הנשיא הרוסי יסיג את צבאו תמורת ערבויות לאי־הצטרפותה של אוקראינה לנאט"ו ומניעת הצבת נשק מערבי מתקדם בשטחה. אך החשש במערב הוא שאם יחוש הנשיא הרוסי שהסרת האיום אינה קרובה ושאין לו ברירה – הוא עשוי לבצע מהלך צבאי, גם אם הוא אינו רוצה בכך.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים.
