|
בשנות ה-70 נראה כי ההליכה המהירה (Jogging), תופסת תאוצה והופכת לטרנד החם של התקופה. כמעט חצי מאה עברה, וההתפרצות הספורטיבית הזו מחווירה לעומת המתרחש כיום, כאשר הריצה למרחקים ארוכים והעיסוק בספורט סיבולת הפכו להיות מפעילויות הפנאי הנפוצות ביותר. כך, מנישה של מספר רצים חובבים, הפכו המרתונים לאירועים חברתיים של ממש, שבהם משתתפים אלפים – עבורם הריצה היא סטנדרט לשמירה על אורח חיים בריא. לפני כ-80 שנה הזניק ראש העיר מאיר דיזינגוף את מרתון תל אביב הראשון, שבו לקחו חלק שבעה רצים נמרצים. בשנה שעברה הוזנקו במרתון תל אביב 2016 למעלה מ-40 אלף איש.
הכתבה מופיעה בגיליון אפריל של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
הפרץ הספורטיבי הזה לא מתרחש רק בארץ. בכל רחבי העולם התפתחו והוקמו בשנים האחרונות אירועי מרתון (בארה"ב בלבד נחנכו בשנת 2010 כ-35 אירועי מרתון חדשים). האנתרופולוגים של הספורט מתארים תהליך שבו ריצת המרתון הפכה מענף אולימפי לתנועה חברתית – אנשים משתתפים באירועי ריצה לא רק לשם הספורט, אלא גם כדי לחזק את תחושת המסוגלות להתמודדות עם אתגר וקושי. כל אלה מקבלים ביטוי גם בתורת הספורט וגם בתחום רפואת הספורט העכשווי.
עד הקצה
אך ריצות המרתון הן רק סימפטום אחד לתרבות הספורט שהתפתחה כאן בשנים האחרונות, כשבקצה הסקלה נמצאת אוכלוסייה שלמה, שמבחינתה מרתון הוא רק פתיח לאתגרים גדולים יותר, כמו מרוצי איש הברזל ואולטרה-מרתון (בהם רצים מרחקים ארוכים יותר מבריצת מרתון סטנדרטית).
"אנחנו חיים בעידן שבו אנשים באמצע החיים קמים, מחליטים לעשות פעילות גופנית ולוקחים את עצמם אל הקצה. במקרים רבים זה גם בלי פיקוח, ומבלי לדעת האם יש להם מוכנות בריאותית לכך", אומר פרופ' אלון אליקים, אנדוקרינולוג מנהל אגף הילדים במרכז הרפואי מאיר, ורופא הסגל האולימפי הישראלי במשחקי סידני, אתונה ולונדון. "גם בהנחה שהמתאמן חושב שהוא בן אדם בריא, זה לא אומר שהוא יכול עכשיו לעסוק בספורט אקסטרים", מבהיר אליקים, שמרצה במכללה האקדמית בוינגייט. ההזהרה הזו מופנית בעיקר לאוכלוסייה שעוסקת בפעילות ספורטיבית משמעותית, שלא במסגרת מפוקחת, כמו אגודת ספורט.
פרופ' אליקים: "אפשר בקלות להגיע למצב של אימון יתר" | צילום: רמי זרנגר
אך במקביל, המערכת הציבורית בישראל לא ערוכה לקלוט את הקהילה הבריאה הזו הנדרשת לפיקוח וליווי רפואי. אם אותו מתאמן "מודרני" יפנה לקבלת בדיקות רפואיות בקופת החולים, סביר להניח שיקבל את השגרתיות מביניהן: בדיקות דם, אק"ג ואקו לב, או במקרה הטוב, גם אקו לב במאמץ. זה לא קורה מכיוון שאין צורך בבדיקות מעמיקות יותר, אלא מפני שהתקציבים המיועדים לפעילות גופנית או לליווי ופיקוח מתועלים כיום לאוכלוסייה אשר נמצאת בסיכון באופן מובהק (מי שלקה בהתקף לב, עבר ניתוח אורתופדי קשה וכו'). המתאמן הממוצע פשוט אינו מוגדר ככזה.
למעשה, הבעיה עמוקה עוד יותר, מכיוון שגם אם יערכו למתאמן הבריא הבדיקות הנדרשות – המחסור בכוח אדם מקצועי בתחום יהווה בעיה בעת פענוחן של תוצאות הבדיקות. פרופ' אליקים מסביר כי הבודדים שעוסקים בתחום רפואת הספורט, דווקא נמצאים במקום טוב ביחס לעולם. "יש לנו היום גם את היכולת לפענוח גנטי, ולבדיקות מאוד מתקדמות, שרובן אגב, הגיע מתוך הצורך של עולם הספורט המקצועני. העניין הוא שאנחנו נמצאים בשלב שבו צריך גם להכשיר צוות מקצועי גדול יותר, שיידע לפענח את מכלול הבדיקות שניתן לבצע כיום".
"זהו מקצוע יחסית חלש מבחינת הביקוש שלו על ידי הרופאים", מודה ד"ר רון גולן, רופא ספורט ופיזיולוג מאמץ, מנהל היחידה לשיקום לב ורפואת ספורט במרכז הרפואי זיו ויו"ר החברה לרפואת ספורט בישראל. "הנחיצות עדיין נמוכה ואתה חייב להקדיש את עצמך לתחום על מנת להתפתח באופן מקצועי. נכון, אם מטופל יפנה לקבל עזרה הוא יקבל אותה, אך לא בקצב הנדרש, וסביר להניח שייאלץ לחכות. אנחנו בהחלט דוחפים לקידום העניין, אך יש כאן הרבה עבודה וזהו תהליך הכשרה ארוך, שייקח מספר שנים טובות".
ד"ר גולן: "אתה חייב להקדיש את עצמך לתחום על מנת להתפתח באופן מקצועי" | צילום: באדיבות המרכז הרפואי זיו
הבעיה קיימת גם בקרב הצוות המקצועי הפרא-רפואי, שהרי פעילות גופנית מאומצת דורשת התייחסות להיבטים נוספים כמו שינה, הרגלי תזונה, עיסויים, טיפולי פיזיותרפיה וכו'. שיחת ייעוץ עם דיאטנית, למשל, תישמר לחולה סוכרת ולא למרתוניסט, שמעוניין להוריד באחוזי השומן לקראת המרתון. "במסגרת בדיקת הכשירות הבריאותית הנעשית כיום לעוסקים בספורט תחרותי, על פי חוק הספורט, ניתן לעלות על בעיות רפואיות רבות", מסביר פרופ' אליקים, בעצמו ספורטאי עבר (שהיה אלוף ושיאן ישראל בריצת 400 מטר). "אך בקרב אותה אוכלוסייה ענקית, שעושה ספורט שאינו מוגדר כתחרותי, ואינה מחויבת בבדיקה על פי חוק, לרוב המערכת תיקח בחשבון שהמשתתף בריא לגמרי, מפני שלכאורה אין לו שום מגבלה. אך בתוך תרבות הספורט האינטנסיבית הוא יכול בקלות רבה להגיע למצב של אימון יתר – מצב שבו הדרישה מהגוף גדולה מדי, ואז ההסתכלות היא כבר שונה".
לא רק כושר
תסמונת אימון היתר מתייחסת לשני היבטים חשובים: עומס האימון מבחינה פיזיולוגית (לפי סוג הספורט, האינטנסיביות ותדירות ומשך הפעילות) ומוכנות הגוף להתמודד עמו. "רוב האנשים מתייחסים למוכנות הגוף כאל כושר גופני גרידא. לא לוקחים בחשבון את המעטפת של מצב בריאותי כללי (כגון התאוששות ממחלה), או מצב תזונתי (חסרים תזונתיים)", מחדד פרופ' אליקים. "פעמים רבות, העוסקים בספורט חובבני רוצים להגיע לתוצאות טובות, וחושבים שיצליחו ללא תלות בנסיבות החיים. כך, גם מאמנים ומטפלים לא תמיד לוקחים בחשבון הרגלי שינה, עבודה או לימודים". אותם מאמנים ומטפלים אגב, אינם מצרך קל להשגה. המערכת הציבורית, כאמור, אינה ערוכה כדי לספק את המענה הנדרש, ומענה פרטי עשוי להגיע לעלויות גבוהות מאוד.
את הבעייתיות הזו זיהה לפני שנים ד"ר יוני ירום, מומחה לרפואת ספורט, שמנהל כיום את Medix – אחד ממרכזי הספורט הגדולים בישראל. מרכזים כאלה מיועדים לאנשים העוסקים בספורט ברמה כזו או אחרת, אך אינם עושים זאת בליווי רפואי צמוד. הם מציעים באופן מרוכז מגוון שירותים וטיפולים מעולם רפואת הספורט, כמו טיפולים אורתופדיים, פיזיותרפיה ושירותים פרא-רפואיים. "כל מתאמן דורש טיפול, גם אם הוא לא מגיע לאולימפיאדה", אומר ד"ר ירום, "אך אני לא רוצה להכניס מטופל בריא לתוך בית החולים, שם מטפלים באוכלוסייה חולה או בהחזרת חולה לסביבה בריאה".
המעקב אחר המתאמן הפרטי חשוב גם כדי למנוע מצב שבו הוא עשוי להפוך מאדם בריא לחולה, בשל עיסוק יתר בספורט. "הספורט החובבני טוב עד גבול מסוים, והגבול שונה מאדם לאדם", מסביר פרופ' אליקים. "כשאדם דוחף עצמו אל הקצה, נגרם עומס מתמשך וניתן לראות בעיות אימונולוגיות, כגון יותר זיהומים וגם בעיות הורמונליות. ככל שהציבור ידרוש את הטיפול, אני מאמין שבבוא העת, המערכת תאלץ לתת על כך את הדעת ולתת מענה זמין".
בן אדם שלם
חלק מבעיית חוסר המשאבים והמודעות לחשיבותה של רפואת הספורט נובע מכך שמדובר בתחום מורכב, המערב בתוכו מגוון רחב מאוד של דיסציפלינות: רפואת משפחה, אורתופדיית ספורט, רפואת ילדים, רפואת נשים, פיזיותרפיה ופיזיולוגיה של המאמץ, לצד תורת האימון, תזונה, פסיכולוגיה, ביומכניקה (תורת התנועה) וטיפולים משלימים כגון עיסוי, כירופרקטיקה, אוסטיאופתיה וטיפולי רפואה משלימה.
הבעיה טמונה עוד בתהליך ההכשרה. פרופ' אליקים מסביר כי אין כיום בארץ נתיב הכשרה מסודר או תת התמחות רשמית ברפואת ספורט. "ההכשרה בתחומים שאינם אורתופדיים וקשורים לרפואת הספורט לוקה בחסר- היה ניסיון בעבר להכשרה כזו, אך הוא לא צלח". מרבית רופאי הספורט (המעטים) שמצויים בארץ עברו הכשרה בחו"ל. "המועצה המדעית בארץ לא מוכנה להכיר עוד בתת התמחות ברפואת ספורט", מוסיף ד"ר ירום. "כיום, מי שעוסק ברפואת הספורט עושה את זה מתוך עניין וחתירה להתמקצעות באופן אישי".
ד"ר גולן מחדד את הנקודה. "הרפואה הישראלית באמת בקדמת הבמה, אך לתחום הזה של רפואת הספורט אין קדימות בסדרי העדיפויות ללימודי התמחות, כמו בשאר העולם". יחד עם זאת, הוא מוסיף, הבעיה איננה רק עניין מקומי. "אנחנו שייכים לפדרציה האירופאית של החברות לרפואת ספורט – וגם אצלם יש רק 11 מדינות שבהן יש התמחות. זה מקצוע שמי שגדל לתוכו ואוהב אותו ימצא את הדרך ללמוד אותו, אך לא כפרנסה. אנחנו בהחלט משתפים פעולה ומנסים להנחיל כלים וידע לרופאים ומטפלים באוכלוסייה הכללית, ומנסים ללמד גם בתוך המערכת הציבורית כדי לטפל באותה אוכלוסייה. עם זאת, צריך לזכור שיש עומס על המערכת הציבורית וצריך למצוא את האיזון".
"תפקידנו לנסות ולהכשיר רופאים, כך שיראו את המתאמן כבן אדם שלם, ולא רק כמקרה אורתופדי, קרדיולוגי או תזונתי", מסכם ד"ר ירום. "אם המדינה היתה מתערבת ומכשירה את הרופאים גם לטיפול גם באיכות החיים, אולי היינו רואים שינוי בעומסים בבתי החולים".
הכתבה מופיעה בגיליון אפריל של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
|
