העיתונאי אמנון דנקנר הלך לעולמו

אמנון דנקנר, מבכירי העיתונאים בישראל, הלך הלילה (בין שישי לשבת) לעולמו מדום לב בגיל 67.

דנקנר נולד בירושלים ולמד משפטים באוניברסיטה העברית. בתחילת שנות ה-70 שימש כדוברו של יגאל אלון, בעת שהיה שר החינוך ובהמשך היה גם דובר הסוכנות לפני שפנה לעיתונות.

בתקשורת שימש דנקנר כפרשן וכבעל טור בדבר, חדשות, הארץ ומעריב. בשנת 2002 מונה גם עורכו של הראשי של מעריב וכיהן בתפקיד עד לשנת 2007. אחד ממאמריו הידועים פורסם בשנת 1983 ב"הארץ" תחת הכותרת "אין לי אחות" ועסק באלימות של הימין כלפי השמאל בישראל. "הם לא האחים שלי", כתב דנקנר ועורר סערה ציבורית.

בשנת 2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. ארבע שנים מאוחר יותר כתב במעריב יחד עם דן מרגלית סדרת מאמרים כנגד השחיתות במוסדות השלטון בישראל תחת הכותרת "איפה הבושה".

השנה חזר דנקנר לכתוב עבור עיתון סופהשבוע. לאחרונה הוזכר גם טורו במאמר של העיתונאי תומאס פרידמן בניו יורק טיימס. הטור האחרון שלו שפורסם בשישי בבוקר עסק ביאיר לפיד, אותו כינה דנקנר בטור "האזרח י'".

"אם פתאום אצנח ואמות, תוכלי לכתוב – מת מאושר"

דנקנר פרסם גם מעל עשרה ספרים, ובהם הקיץ של רינה אוסטר, ימיו ולילותיו של הדודה אווה, מגע הקסם של הבל גאגין, אל תירו בנשיא והאיש ללא עצמות. הביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ בשנות ה-90 עוררה סערה, כאשר העלה בספר טענות על כך שבן אמוץ קיים יחסי מין עם קטינות וכן ניהל מערכת יחסים עם אמו.

בטלוויזיה הופיע דנקנר גם בתוכנית פופוליטיקה כחבר צוות בפאנל לצד יוסף (טומי) לפיד וישראל אייכלר ולאחר מכן ב"מועצת החכמים". הוא גם הגיח להופעת אורח בסדרה הקומית פולישוק בשנת 2009.

בראיון שערך עם איילת שני ב"הארץ" לפני כשנה, הזכיר את המוות כשאמר: "בבסיס צריך רק אהבה. כל השאר טפל. ברגע שאתה אוהב את הילדים, ואני אוהב אותם אהבה מעיקה ממש, הכל יהיה בסדר. ולא להפעיל יותר מדי סמכות. אני הייתי אידיוט, שנורא שמחתי שיש לי רק בנים. ואחר כך רק נכדים".

"פתאום באה נכדה, וראיתי שכשהיא מחבקת אותי, היא דבר אחר מכל השאר. אני לא יכול להגיד שאני אוהב אותה יותר. אני אוהב אותה אחרת. אני נמס. היא גם כרוכה אחרי. מהבחינה הזאת, וגם מהרבה בחינות אחרות, אם פתאום אני אצנח ואמות, תוכלי לכתוב – מת מאושר". דנקנר הותיר אחריו אשה ושני בנים.