חופש המידע: מה יעלה בגורלם של המוציאים לאור?

אם אתם חוקרים באקדמיה או בתעשייה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים מלגה ממשלתית, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ, אנרגיה וייאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – noitcudortnI – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום והשיטות בו. הדבר המתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. אפילו חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה.

אבל אנחנו לא עושים את זה. במקום זאת, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ובמילים אחרות. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. זהו חטא ה־Self plagiarism – "גניבה ספרותית מעצמך".

למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם? הוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא לכך שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין.

הנרי אולדנבורג, מזכירה הראשון של החברה המלכותית וכתב העת שלה | צילום: fotolia

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב שבו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה מכך, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר שהצליח לפרסם את מחקרו שם, זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה.

כך נחתמה העסקה הלא־כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה שעל גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים סיפקו מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה.
ואז, לפתע פתאום, הגיע האינטרנט, שבו המקום קרוב להיות אינסופי והשינוע של תוכן אינו עולה דבר. לצדו הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.
הקלות הבלתי נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום של מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות:
המדען שולח את המחקר למגזין; המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי; העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים (שכולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם). כל אלו קורים בקלות וכמעט ללא עלות דרך האינטרנט. אם המבקרים מאשרים את המאמר הוא עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי (מטלות שמבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני).
השלב האחרון הוא הדפסת המגזין והפצתו, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאוד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא? האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי פונה לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן שבו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש אין משמעות פרקטית למקום שבו מתפרסמים המחקרים.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב שהיה להם במדע במאות השנים האחרונות. אז למה אנחנו עדיין נותנים להם את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

קודם כל, המנהגים הללו השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובמענקים נוספים. שנית, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים (היום אפשר לבצע ביקורת עמיתים גם רטרואקטיבית, בפורומים מקוונים על ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים ולא בתהליך ארוך על ידי שניים־שלושה מדענים). התשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – ושינוי חברתי לוקח זמן רב יותר, כשיש מי שמרוויח מהמצב הקיים. נבחן לשם הדוגמה את אחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

האינטרנט ומעבדי התמלילים המודרניים מייתרים חלק ניכר מתפקיד המו"לים | צילום: fotolia

דיסני לא משחררת

מיקי מאוס, העכבר התמים, לכאורה, עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקאי ב-03 השנים האחרונות.

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור-לבן, ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית־ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל־56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל־1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שמיקי יהפוך לנחלת הכלל, וחמור מכך – שהממציאה המקורית תאבד מיליארדי דולרים ברווחים.

כך, בתחילת שנות ה-08 הפעילה החברה את קשריה בקונגרס האמריקאי והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, ב-02 שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 3002, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולר.

מה קרה ב־2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות ה-09, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות, כמו טיים וורנר, שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות המזוהות עמן. הפעם המאבק היה קשה במיוחד. הסנאטור האנק בראון, שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט, אמר: "התמריץ האמיתי כאן הוא לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ולא ליוצרים, שימותו זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש".

ההתנגדות היתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד 02 שנים של נחת, ורק ב־2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

ולמה אני מספר את זה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון והחברות המסחריות, שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצורכי הציבור.

מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל כך, מאות אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה־20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – על אף שרובם הם "יצירות מיותמות", שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. במצב הקיים כיום רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה של גישה נרחבת למאמרים. אפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור.

אבל זה לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה בצדה, אלא אם הם ישתנו בעצמם.

שיתופיות ואוטומציה

האינטרנט מחבר אנשים זה לזה ויוצר קשרי סחר חליפין. היות שבעולם הדיגיטלי ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (מאימייל ועד לביט־טורנט), נוצרת בו נטייה לשיתופיות, ואקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם.

אלכסנדרה אלבאקיאן, שיצרה את סיי־האב (Sci-Hub), שהוא שירות פיראטי, העמידה את כל שאר הפיראטים האקדמאים הקודמים לה בצל. האתר מאפשר חיפוש מאמרים, כשהוא בודק אם הם נמצאים בספריית Libgen, שמכילה כ-05 מיליון מאמרים אקדמיים. אם המאמר נמצא בספריה המקוונת, האתר שולח אותו אליך. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה למאמר המבוקש, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen ואז לשלוח לך אותו. סיי־האב מוריד מאות אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה: "הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!". את כל המאמרים האלו משתף סיי־האב עם 19 מיליון משתמשים. יש כאן סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור.

בואו לא נהיה תמימים: סיי־האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר משהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חברות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה. אז מה אפשר לעשות?

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהם ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר. דוגמה לאמצעי כזה היא כלי הניהול הממוחשב שפיתח דווין פידלר, iCEO, שמנהל את סדר העבודה של בני אדם על המחקר, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת. למשל, פידלר הדגים כיצד התוכנה ניהלה תהליך של כתיבת דו"ח על דרכים ליצירת גרפן (יריעה דו־ממדית של אטומי פחמן). התוצאה היתה דו"ח של 124 עמודים ו־60 תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות. iCEO ביצעה את המטלה בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. ההוצאה לאור שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

המוציאים לאור כיום הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות, כשלא היתה דרך אחרת להתנהל. הם הביאו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי־האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור. אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו בדיסני, ושנתקדם לעולם שבו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

ד"ר רועי צזנה הוא חוקר עתידים במרכז הוא חוקר עתידים במרכז למחקר הסייבר הבינתחומי על שם בלווטניק באוניברסיטת תל אביב. נושא זכויות היוצרים והמאבק המתמיד בין הציבור, נציגי הציבור ואנשי ההון, מכוסה לעומק בספרו החדש של ד"ר רועי צזנה – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה"