יש עוד מלבדם: היזמים שמאחורי היזמים

בשנותיו של המאבק המר בין קפיטליזם לבין סוציאליזם, נשאו את עיניהם דורות צעירים ברחבי העולם אל הרעיונות הסוציאליסטיים של קרל מרקס. כרזות של מהפכנים מפורסמים כמו צ'ה גווארה, פידל קסטרו ומאו צה טונג קישטו את קירות חדריהם ודגלונים אדומים עם סיסמאות אנטי-קפיטליסטיות צבעו את ההפגנות הפופולריות.

היום, עם ניצחון הקפיטליזם על הסוציאליזם, הדורות הצעירים כבר אינם עסוקים ברעיונות סוציאליסטיים ובסיסמאות אנטי-עסקיות. הגיבורים שלהם אינם מהפכנים מפורסמים, אלא דווקא יזמים כמו סטיב ג'ובס, ביל גייטס, מארק צוקרברג, סרגיי ברין ולארי פייג'. אם תרצו, מהפכנים בתחומם, שמספקים לעולם מוצרים חדשים ויוצרים עושר עצום, לעצמם אך גם לעמיתיהם, לבעלי המניות ולחברה כולה.

במובן מסוים, ההערצה כלפי יזמים בני דורנו מקבילה לזו לה זכו דמויות כמו אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים בארה"ב, לפחות עד שדעת הציבור פנתה נגדם. אלא שבשונה מ"העידן המוזהב" (מונח שטבעו מארק טוויין וצ'רלס דדלי וורנר בספר באותו השם), עשויה הערצת יזם יחיד בימינו להיות מוגזמת.

מאחורי ההצלחה של אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, גוגל ומאות אלפי חברות הייטק מצליחות, עומדים לא רק היזמים המייסדים שזכו לפרסום רב, אלא גם מאות אלפי יזמים לא ידועים, שהשתתפו גם הם בהצלחות ובסיכונים הטמונים בגילוי מוצרים ועסקים חדשים.

לדוגמה, תוכנת ווינדוז על שלל גרסאותיה לא פותחה ומותגה על ידי ביל גייטס לבדו. מסיבות פרקטיות, לא היו לו הזמן, הניסיון הטכנולוגי או המומחיות הנחוצה כדי לכתוב את מיליוני שורות הקוד של התוכנה, שאחראיות למסכים עם האייקונים הלוכדים את העין; לא היו לו גם מיומנויות השיווק והזמן הדרושים כדי לשכנע מוכרים ויצרנים של מחשבים להתקין עותק של התוכנה כמעט בכל מחשב שיצא מקו הייצור. אותם דברים נכונים גם למנוע החיפוש של גוגל, למקבוק, לאייפון ולאייפד של אפל.

המוצרים של מיקרוסופט, גוגל ואפל פותחו ושווקו בידי מאות מהנדסים ואנשי שיווק (בתוך גבולות התאגיד ומחוצה לו), שקיבלו תשלום המבוסס על ביצועים (במיוחד באופציות למניות), במקום על משכורות. במובן זה, כל אחד מהחברים בתאגידים אלה, מהשותפים בהם ומבני הברית שלהם, הוא חלק מיזמות קולקטיבית יותר מאשר חלק מארגון היררכי שמחלק את חבריו לבעלי מניות, מנהלים ועובדים, לאנשי פנים ואנשי חוץ.

סטיב ג'ובס, ביל גייטס, סרגיי ברין ולארי פייג' אכן שינו את העולם שבו אנו חיים, ועל כך הם ראויים להערצה. אבל צריך לשים אותה בפרופורציה, אחרי הכל, ההישגים שלהם הם תוצאה של פעולה קולקטיבית, לא של יחידים.