ככה עושים את זה: האופטומטריסט הפנסיונר מפלורידה שצבר מיליארדים

למעלה חדר הווי.איי.פי מקושט במגוון סגנונות, מיוון הקלאסית ועד נגיעות רומיות. גבר לבוש לעילא בשנות ה־70 לחייו בשם הרברט ורטהיים יושב מול צלחת עם טוסט סלמון מעוטר בעלה זהב ושבבי טראפלס ומדפדף בתמונות באייפון – סצינה מתוך מה שאי אפשר לתאר אחרת מאשר "החיים הטובים". יש תמונות שלו מבשל פסטה עם מרתה סטיוארט, גולש עם באז אלדרין ודג באנטארקטיקה. יש הרבה תמונות שלו עם אשתו זה 49 שנים, ניקול, ביאכטה המפוארת, שעליה הם גרים חלק מהשנה. הוא קורא לפעילויות הפנאי האלה "זמן הרבי".

אלמלא הכובע האדום המזוהה איתו, ורטהיים, אופטומטריסט ואיש עסקים קטן, היה נראה כמו כל פנסיונר אחר בדרום פלורידה.

אבל ורטהיים, 79, לא צריך הטבות לגמלאים. התמונות שלו לא חושפות שד"ר הרבי, כפי שקוראים לו חבריו, הוא מיליארדר שעשה את הונו בעצמו, ושווה – על פי ההערכות של פורבס – 2.3 מיליארד דולר, לא כולל את מאה מיליון הדולר שתרם לאוניברסיטאות הציבוריות בפלורידה. הונו לא הגיע מפרץ של גאונות יזמית או מחויבות ארוכת שנים לקריירה, אלא מחיים שלמים של השקעות עשה־זאת־בעצמך, קנה־ושמור.

ייתכן שהרב ורטהיים הוא המשקיע הפרטי הגדול ביותר שהעולם לא שמע עליו, ויש לו הצהרות ההון להוכיח את זה. הוא מגיע לפגישה עם מסמכים שמראים מניות של אפל ומיקרוסופט בשווי מאות מיליוני דולר, שנרכשו לפני עשורים – במסגרת ההנפקה של חברות הענק. השקעה של מעל 800 מיליון דולר ב־Heico, יצרנית חלקי חילוף למטוסים עם הכנסות של 1.8 מיליארד דולר, נעשתה בשנת 1992. בסך הכל יש עשרות החזקות, מ־GE וגוגל, דרך BP ובנק אוף אמריקה. אם יש איזה חוט מקשר בין ההשקעות של ורטהיים, זאת ההעדפה שלו לחברות תעשייה וטכנולוגיה ולחברות שמשלמות דיבידנדים. ההצלחה הפיננסית שלו – והחיים הנפלאים שהפורטפוליו שלו איפשר לבני משפחתו – הם עדות למשמעות של צבירה וגם לעמידות של החדשנות האמריקאית במהלך חצי המאה האחרונה.

הרברט וניקול בקורסיקה. "זמן הרבי" | צילום: Herbert and Nicole Wertheim Family Founation

ורטהיים עוצר רגע להרהר בקריירה הארוכה שלו. "הקטע שלי", הוא אומר, "זה שרציתי שיהיה לי זמן חופשי. בשביל עצמי. זמן זה הדבר היקר ביותר".

לעבוד ולהשקיע

ורטהיים נולד בפילדלפיה בסוף השפל הגדול, בן להורים יהודים שהיגרו מגרמניה הנאצית. ב־1945 עברו הוריו להוליווד, פלורידה, וגרו בדירה מעל המאפייה המשפחתית. ורטהיים הדיסלקטי התקשה מאוד בלימודים בבית הספר ומהר מאוד התחיל להבריז משיעורים. "באותם ימים הם פשוט קראו לך מטומטם", הוא נזכר. "הייתי יושב בפינה, לפעמים עם כובע של טיפש על הראש".

בשנות העשרה שלו, שהיו שנות ה־50 בארה"ב, אביו המתעלל דחף אותו לברוח מהבית מעת לעת. הוא בילה שעות ארוכות עם אינדיאנים משבט הסמינולה, צד ודג בביצות של פלורידה ומכר את השלל שלו – למשל, רגלי צפרדעים – למקומיים. הוא גם יצא למסע טרמפים ברחבי המדינה, תוך שהוא קוטף בדרך תפוזים ואשכוליות. בסופו של דבר נמאס להורים שלו. בגיל 16 נאלץ לתת דין וחשבון על היעדרות מול שופט. למזלו של ורטהיים, השופט ריחם עליו ואיפשר לו לבחור בין הנייבי של הצבא האמריקאי ובין מתקן שיקומי לנערים. ורטהיים התגייס ב־1956 והוצב בסן דייגו. הוא היה רק בן 17. "זאת הנקודה שבה השתנו חיי", הוא אומר. "הם עושים לך מבחנים כל הזמן לראות כמה אתה חכם, ומתוך 135 צעירים בכיתה שלנו, אני חושב שהייתי במקום הראשון, במיוחד בתחומים של מכניקה וארגון".

עם הביטחון העצמי החדש שלו, ורטהיים למד בצבא פיזיקה וכימיה, לפני שהחל לעבוד בתעופה ימית. בערך בתקופה הזאת הוא התחיל להשקיע במניות. זה היה עידן המלחמה הקרה, ענף התעשייה הצבאית פרח, והתעשייה האמריקאית היתה כל הזמן בתנועה. מדד הדאו ג'ונס התעשייתי החלים סוף סוף מההפסדים שספג במפולת של 1929, ומניות תעופת החלל הובילו את השוק.

ורטהיים ביצע את ההשקעה הראשונה שלו בגיל 18. הוא השתמש במשכורת הצבאית שלו כדי לקנות מניות של Lear Jet, שבזמנו נודעה בזכות ייצור מוצרי תעופה במהלך מלחמת העולם השנייה. ורטהיים פגש את מייסד החברה ביל ליר בביקור במפעל המטוסים סיקורסקי בקונטיקט, שם יוצרו מסוקי S58 עבור חיל הים. הוא נמשך להמצאות של ליר, כמו מערכות "הטייס האוטומטי" הראשונות (מאוחר יותר החברה הפכה לחלוצה בשוק מטוסי הסילון העסקיים).

"אתה לוקח את מה שהרווחת בזיעת אפיך, ואחוז קטן מזה אתה משקיע בעבודה של אנשים אחרים", מסביר ורטהיים את האמונה הכמעט דתית שלו בהפניית חלק ממשכורתו לשוק המניות.

ד"ר פלסטיק

ברגע שהשתחרר מהצבא, ורטהיים התחיל למכור אנציקלופדיות מדלת לדלת, לפני שנרשם ללימודים במכללה הקהילתית ברוורד ואז לאוניברסיטת פלורידה, שם למד הנדסה, אבל מעולם לא סיים. מלבד השיעורים, הוא עבד בנאס"א – אז, בשנים הראשונות של הארגון – במחלקה ששיפרה עזרים לטיסות מאוישות. זה הצית אצלו סקרנות לעזרים הקשורים לשיפור ראייה.

ב־1963 הוא קיבל מלגה ללימודי אופטומטריה בקולג' הדרומי של ממפיס, ואחרי שסיים את לימודיו פתח מכון בדרום פלורידה. במשך 12 שנה עמל, פגש מטופלים שהיו ברובם אנשי צווארון כחול ושילמו לו לפעמים בשקים של מנגו או אבוקדו. בערבים שקד על המצאותיו, וב־1969 המציא צבע לעדשות פלסטיק שיסנן ויקלוט את קרני ה־UV המסוכנות ויסייע במניעת קטרקט.

מלחמת וייטנאם היתה בחיתוליה, ופלסטיק הפך לחומר המועדף על יצרני משקפיים. הדרישה לצבע של ורטהיים גברה, והוא מכר אותו בעסקת תמלוגים תמורת 22 אלף דולר. אבל בגלל הפרה של החוזה, הוא מעולם לא זכה לתמלוגים שמגיעים לו.

ורטהיים (משמאל) בגיל 6 עם אחיו ואביו | צילום: הקרן המשפחתית

וכך ב־1970 החליט ורטהיים להתייחס להמצאות שלו ברצינות והקים חברה חדשה, Brain Power בע"מ, BPI. הוא ייסד אותה כחברה לייעוץ טכנולוגי, אבל מהר מאוד חזר לתחביב שלו, מחקר והמצאה. הוא פיתח חיפויים, צבעים וטכנולוגיות נוספות למשקפיים.
שנה מאוחר יותר הוא פיתח המצאה חדשה – כימיקל שהחזיר את העדשות למצבן המקורי, הבהיר. זה אומר שאופטומטריסטים לא נדרשו עוד להחזיק מלאי גדול של עדשות בצבעים שונים או להיפטר מעדשות שנצבעו לא טוב. "עדיין נפגשתי עם מטופלים, היתה לי מעבדה קטנה", נזכר ורטהיים בחיוך. הוא הראה לאשתו פחית קפה עם התמיסה הכימית ואמר לה, "ניקול, מה שיש בתוך הפחית הזאת יהפוך אותנו למיליונרים".

וכך היה. בין הכימיקל הזה לשלל המוצרים הנוספים שהמציא ורטהיים לעדשות – מחיפויים אסתטיים, דרך כאלה שמקלים על הפרעות נוירולוגיות כמו אפילפסיה ועד כאלה שמשפרים את ההגנה מהקרינה – BPI הפכה לאחת מיצרניות הצבעים האופטיים הגדולה בעולם, והמוצרים שלה נמכרו לחברות, כמו בוש&לומב, צייס ופולארויד. החברה התחילה לייצר גם ציוד למעבדות, חומרי ניקוי ועזר לאופטיקאים, אופטומטריסטים ורופאי עיניים. היום מחזיקה BPI בלמעלה מ־100 פטנטים וזכויות יוצרים בתחומי האופטיקה, מעסיקה 49 עובדים ומכניסה כ־25 מיליון דולר מדי שנה.

בתוך פחות משני עשורים הפך ורטהיים ממישהו שלא ייצא ממנו כלום, ליזם וממציא מצליח. BPI מעולם לא הגיעה לצמיחת על, אבל היא מכניסה לו כרגע הכנסה נטו של כ־10 מיליון דולר, לדברי ורטהיים, יותר ממספיק כדי להזין את התשוקה שלו לחיים הטובים.

"לא רציתי לנהל עסק גדול", הוא אומר. "אבל היום יש לי תאגידים של חמישה או שישה או שמונה מיליארד דולר, ואני מחזיק 10% מהם".

מכיר? תשקיע

כשהכסף המזומן מ־BPI זרם לחשבון ההשקעות של ורטהיים, הוא ניגש לעבודת רכישת המניות, תוך שהוא מגבש אסטרטגיה שניתן לתארה כתערובת של וורן באפט ופיטר לינץ', עם נגיעות של ג'ף בוגל: ורטהיים מתעב עמלות ומשתמש בשתי חברות, Fidelity ו־Schwab, כדי לנהל את הפורטפוליו העצום שלו.

למשל, עם Lear Jet (ששינו את שמם בהמשך ל־Lear Siegler) בסוף שנות ה־50 ורטהיים פעל לפי הדוקטרינה "השקע במה שאתה מכיר", אסטרטגיה שהפכה לפופולרית בזכות המנהל האגדי של קרן Fidelity Magellan, פיטר לינץ', בספרו "One Up on Wall Street" מ־1989. לינץ' הורה לקוראיו להשתמש בידע הספציפי ביותר שלהם, או בניסיון האישי שצברו, כדי להשיג יתרון בהשקעות שלהם.

במקום להתמקד במספרים ובהצהרות הפיננסיות, ורטהיים משקיע את זמנו בקריאת פטנטים. מדי שבוע הוא מקדיש שש שעות רצופות כדי לשקוד על מסמכים טכניים עצומים בהיקפם. "מה שחשוב לי זה ההון האינטלקטואלי ואיך הוא מאפשר לצמוח".

הודות לרקע ההנדסי שלו, האופי הטכני של האופטומטריה והניסיון האישי שלו כממציא, ספריית הפטנטים של ורטהיים היא אזור הנוחות שלו. חברות שבהן בחר להשקיע על סמך פורטפוליו הפטנטים המרשים שלהן כוללות את IBM ,3M ואינטל.

בדומה לוורן באפט, ורטהיים מאמין בהכפלה של ההשקעה, גם כשההשקעות שבהן הוא מאמין פועלות נגדו. הוא אומר שאם אתה שם יהבך על הנכסים האינטלקטואליים של חברה, זה לא משנה כל כך אם השוק נחלש קצת. למוצר, לפי ורטהיים, יש ערך שמחזיק מעמד.

"אם אתה אוהב משהו שעולה 13 דולר למניה, אתה צריך לאהוב את זה גם כשמחיר המניה הוא 12 דולר, 11 או 10", אומר ורטהיים. "אם המניה ממשיכה לצלול, ואתה מאמין שעשית את המחקר שלך כמו שצריך, אז אתה צריך לקנות עוד. בעצם אתה מרוויח עסקה טובה יותר".

כשמתאפשר, הוא מוסיף, דיבידנדים הם דרך שימושית להקל על הכאב שנוצר בעקבות מניות שנודדות למטה או הצידה.

"המטרה שלי היא לקנות וכמעט אף פעם לא למכור", הוא אומר, אימרת באפט קלאסית. "אני נותן למניה לצמוח ככל האפשר ומשתמש בדיבידנדים כדי לנוע קדימה".

כמו האורקל מאומהה, רק לעיתים נדירות מחליט ורטהיים להשקיע מחדש את רווחי הדיבידנדים שלו. הוא מעדיף להשתמש בתזרים מהפורטפוליו שלו כדי לממן את סגנון החיים שלו או כדי לבצע השקעות נוספות.

ורהטיים מציין את מיקרוסופט, מניה שבה הוא מחזיק מאז ההנפקה ב־1986. "ידעתי הרבה על מחשבים והייתי מעורב בבנייה שלהם", הוא אומר. BPI השתמשה במחשבי "אפל II", אבל אחרי שמיקרוסופט הוציאו את מערכת ההפעלה ווינדוז ב־1985, ורטהיים השתכנע שזה הסוס המנצח. "רק למיקרוסופט היתה מערכת הפעלה שיכולה להתחרות באפל", הוא נזכר.

אתה לוקח את מה שהרווחת בזיעת אפיך, אתה לוקח אחוז קטן מזה ומשקיע בעבודה של אנשים אחרים

המניות שקנה בהנפקה, ומהוות עבורו מקור לדיבידנדים מאז 2003, שוות עכשיו למעלה מ־160 מיליון דולר. הוא מחזיק גם ב־1.25 מיליון מניות של אפל, שחלקן נרכשו בהנפקה ב־1980 ואחרות כשהמניה צללה ל־10 דולר ליחידה בשנות ה־90. אלה שוות עכשיו 195 מיליון דולר.

לא כל אחת ממאות המניות שבבעלותו הצליחה כל כך. הוא השקיע גם בבלקברי – השקעה גדולה. "האמנתי בהנהלה החדשה ובסיפור ההתאוששות", אומר ורטהיים, שבדרך כלל מוכר את ההחזקה שלו אם היא נסוגה ב־25%. "ראיתי רווחים משמעותיים נעלמים, חודש אחרי חודש, עד שהחלטתי שמספיק".

המראה מושלמת

ורטהיים מאמין שאיתור חברות עם הנהלה חזקה הוא המפתח להצלחה. דוגמה טובה לכך היא Heico, חברה לתעופת חלל ואלקטרוניקה שמנוהלת על ידי משפחה בעיר הולדתו של ורטהיים.

ורטהיים התיידד עם לורנס "לארי" מנדלסון במהלך שנות ה־70, אחרי שקנה דירה בבניין בבעלות מנדלסון, והחנה את הסירה שלו במזח לצד הסירה של מנדלסון. "יש לו שתי בנות בערך בגיל של הבנים שלי", אומר מנדלסון, "אז הכרנו אחד את השני".

מנדלסון, רואה חשבון מוסמך, היה משקיע נדל"ן מצליח שלמד בבית הספר למינהל עסקים של קולומביה, אצל דייוויד דוד, שחיבר עם בנג'מין גראהם את "Security Analysis", הספר בהא הידיעה על השקעות ערך. בהשראת גל אנשי העסקים שהתעשרו מרכישות ממונפות בשנות ה־80, המנדלסונים חיפשו חברה תעשייתית שהיתה בהערכת חסר ובביצועי חסר.

אחרי שהחליטו על Heico (באותה תקופה יצרנית קטנה של חלקי חילוף למטוסים), ורטהיים השתמש בידע שלו כדי לסייע למשפחה, בצורה א־פורמלית, לנתח את המצב העסקי של החברה, ורכש בעצמו מניות של החברה – מניית זבל שנמכרה ב־33 סנט.
"בזמנו Heico היתה אסון, אבל הוא בא והבין מה צריך לעשות כדי לתקן את המצב", אומר מנדלסון.

Heico ייצרה מנועי בעירה למטוסי סילון צרים, שה־FAA (רשות התעופה הפדרלית) הורתה להחליף באופן קבע לאחר שמטוס עלה באש על המסלול ב־1985. תחת הנהגת משפחת מנדלסון, Heico הרחיבה את קו המוצרים שלה, שהגיע במחירים נוחים יותר מאשר יצרנים מבוססים של הציוד המקורי. אחרי שלופטהאנזה הגרמנית רכשה זכויות מיעוט בחברה ב־1997, הבחינו יצרני המטוסים ו־וול סטריט במתרחש, ומחירי המניה צמחו פי שישה, ליותר משני דולר. אבל זאת היתה רק ההתחלה. החברה זכתה לחסם כניסה שקשה לדמיין, בתור אחת מהיצרניות הבודדות שקיבלו את אישור ה־FAA לייצר חלקי חילוף למטוסים. את זה הם תרגמו לצמיחה יציבה בהזמנות, וה־Heico הרחיבה את קו המוצרים שלה, כשבמקביל התרחב שוק התעופה והדרישה למוצריו. ב־28 השנים האחרונות המכירות של Heico צמחו בקצב של 16% בשנה, והרווחים שלה גדלו ב־19%. היום נסחרת Heico ב־80 דולר למניה, וורטהיים הוא בעל המניות הפרטי הגדול ביותר בה. ההשקעה הראשונית שלו, של 5 מיליון דולר, שווה היום יותר מ־800 מיליון.

משהו גדול קורה

ורטהיים נכנס לשנתו ה־80, ו"זמן הרבי" הפך לעיסוק העיקרי שלו. נוסף על ביתו מול הים, השווה 16 מיליון דולר, בקורל גייבלס, יש לו גם חווה רחבת ידיים ליד וייל, קולורדו, ארבע קומות של בית עוצר נשימה ליד התמזה בלונדון ושתי נחלות רחבות בדרום קליפורניה. הוא מבלה חורפים רבים עם אשתו ומשפחתו בחופשות על The World, ספינת המגורים היוקרתית הגדולה ביותר בעולם, שמקיפה את כדור הארץ, ועליה הוא מחזיק שתי דירות יוקרה. כרגע משפחת ורטהיים נמצאת איפשהו לחופי סרי לנקה.

ורטהיים חתם על יוזמת הנדבנות של ביל גייטס ו־וורן באפט ובכך התחייב לתרום לפחות מחצית מהונו, כשהוא מייעד את רוב הסכום הזה לחינוך ציבורי – המערכת שהוא התוצר שלה. "לא הייתי זוכה להשכלה ולהזדמנויות שבהן זכיתי בלי מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית שלנו", כתב כשחתם על ההתחייבות.

לא רציתי לנהל עסק גדול. אבל היום יש לי תאגידים של חמישה או שישה או שמונה מיליארד דולר, ואני מחזיק 10% מהם

בשיטוט בקמפוס המרכזי של האוניברסיטה הבינלאומית של פלורידה, במרחק דקות מביתו של ורטהיים בקורל גייבלס, תיתקלו בשמו בכל פינה: בית הספר לרפואה הרברט ורטהיים, בית הספר לאחיות ולמדעי הבריאות ניקול ורטהיים, המרכז לאמנויות הרברט וניקול ורטהיים ומצפה הכוכבים ורטהיים.

הוא נתן 50 מיליון דולר לאוניברסיטה והתחייב להעביר להם 50 מיליון נוספים. בשנה שעברה התחייב להעביר 25 מיליון דולר לאוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה, כדי לסייע בהקמתו של בית ספר לבריאות הציבור. מלבד החינוך, ורטהיים אומר שתרם למאות ארגונים ללא מטרות רווח, בארה"ב ומחוצה לה, כולל גן החיות של מיאמי ותחנת רדיו בקולורדו.

הטיפש של הכיתה עדיין מתמלא בעליצות כשהוא רואה את שמו על בניינים אקדמיים, ומבקש מעוברים ושבים לצלם אותו – הוא עושה פוזה עם הכובע האדום שלו ונעלי הנייקי החדשות. בבית הספר לרפואה הוא מצטייד בסטטוסקופ ונלהב לבדוק את הבובות הרפואיות החדשות, שנושמות, מזיעות ואפילו מדברות. בחדר שמיועד ללימודי מיילדות הוא בודק את היד שלו במכונת אולטרה־סאונד. במעבדה, שסייע לממן את הקמתה, הוא מהופנט מהדמיית לייזר ומהאופן שבו היא יכולה למדוד את טמפרטורת הרשתית בעין. במרכז לאמנות של האוניברסיטה הנושא את שמו הוא מציע להוסיף אמפיתיאטרון חיצוני: "אני חושב שהגיע הזמן. הייתי רוצה לראות משהו גדול קורה פה".

"הוא מעורר השראה באופן שבו הוא מאתגר אנשים לחשוב בגדול ולדמיין את מה שאפשרי", אומרת קמי אברנת'י, דיקנית בית הספר להנדסה הרברט ורטהיים באוניברסיטת פלורידה.

כך או כך, נדמה שוורטהיים נהנה מניהול הפורטפוליו שלו באותה מידה שבה הוא נהנה מזמן ההרפתקאות שלו ומהעשייה הפילנתרופית.

לאחרונה הכפיל את השקעתו בענקית האנרגיה הבריטית, BP, ועכשיו הוא מחזיק בבעלותו מעל מיליון מניות. אבל במקום לעסוק במניה הצונחת של החברה, הוא מהמר על תאי המימן שלה ונהנה מתשואת דיבידנד של 6%, בזמן שהוא ממתין שהחברה תתאושש.
"יש להם קניין רוחני חשוב בתחום הזה", הוא אומר בנוגע לתאים, שמשתמשים במימן כדי לייצר דלק, טכנולוגיה שוורטהיים מאמין כי היא העתיד לתחבורה אווירית ויבשתית. "אנחנו נתקדם לכלכלת מימן".

ורטהיים מחבב גם את מניית ג'נרל אלקטריק שנמצאת במצוקה. הוא מחזיק ביותר מ־15 מיליון מניות וקונה עוד. הוא אומר שהוא מהמר לטווח ארוך על הקניין הרוחני של GE. החברה בת ה־126 מחזיקה ביותר מ־179 אלף פטנטים שמערבים הדפסת תלת ממד של חלקים למנועים. "אתה לא יכול סתם להסתכל על המכירות שלהם. מה העתיד?", הוא שואל ומוסיף: "הם הגיעו לשפל של כל הזמנים אתמול, וזה פוגע בי. אבל אני מרגיש מאוד מאוד נוח עם GE בגלל הטכנולוגיה שלהם".

ורטהיים לא ממהר לשום מקום. משחק לטווח ארוך הוא המומחיות שלו.

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם