| אף על פי שכיום אנו נוטים להתייחס אל בקבוקי יין ובירה צוננים כאל דבר מובן מאליו, ההיסטוריה של הקירור מצביעה על כך שמשקאות קרים נחשבו בעבר ללוקסוס של ממש באזורים שבהם שרר אקלים חם.
ברומא של המאה הראשונה לספירה היו יין קר ומשקאות קפואים הצעקה האחרונה. פתיתי שלג היו מונחים בתוך כוסות המשקה של בני המעמד הגבוה, וצדפות ודגים מיובאים גדולים, אשר הוגשו על גבי משטחי שלג וקרח שהובאו מפסגות הרים איטלקיים, אפיינו באותם זמנים את משקי הבית הראוותניים והאופנתיים. ואולם על מנת להגיש קרח לאורחים בעולם העתיק, היה צורך להתכונן זמן רב מראש. המשפטן הרומי פליניוס הצעיר התרגז על כך שגבר שהזמין לארוחה מעולם לא הופיע. המארח המאוכזב כתב לנפקד מכתב, שבו הוא מצהיר כי יחייב אותו על השלג היקר אשר הוזמן עבורו לרגל האירוע.
בעולם נטול מקררים חשמליים, ציוויליזציות ים תיכוניות עתיקות היו תלויות במידה רבה בהמלחה, בייבוש, בכבישה ובעישון כדי לשמר את מזונותיהן. בהקשר היווני־רומאי, קרח ושלג שימשו פחות לשימור רכיבי מזון ויותר להגשת משקאות קרים. ישנן ראיות לקיומם של בורות קרח אשר נחפרו באדמה לשם שמירת המצרך יקר המציאות, וללא ספק השתמשו יוונים ורומאים במרתפי בתיהם לאחסון משקאות קרים כדוגמת היין. הראשונים שחפרו בורות ובנו בתים לאחסון קרח היו הסינים העתיקים והמסופוטמים. בתי קרח פרסיים, המאופיינים בצורתם הקונית ולבנות הבוץ שמהן נבנו, היו עשויים להגיע לגובה של 20 מטר, ונמצאו בהם בורות לשימור קרח. נהוג לומר שלאחר שכבש אלכסנדר מוקדון את העיר אאורנוס במהלך מסעו לעבר הודו ב־327 או 326 לפני הספירה, הוא דלה את תכולתם של 30 בורות קרח.
היום "נשפך כמו מים" – הקרח | צילום: fotolia
מונופול על השלג
המשיכה האימפריאלית למשקאות קרים הובילה למספר המצאות. אחת מהן היא פרי מוחו של הקיסר נירון, אשר תרומתו הגדולה ביותר לאנושות איננה היכולות המוזיקליות או כשרון המשחק שהיו מנת חלקו, אלא דווקא העובדה שלמד בעצמו כיצד להרתיח מים ושלג על מנת לנקותם ממיקרובים (אף שהרומאים לא היו מודעים לקיומם של יצורים זעירים אלה). לאחר מכן ריכז הקיסר את המים בכד, ואז צינן אותם. נוהג זה זיקק את הנוזל, אשר לאחר הקפאתו שימש לקירור משקאות. מספר כותבים רומאים מציינים את חיבתו של נירון למים הקרים, והביוגרף סווטוניוס מספר כי בזמן שהמתין למותו בווילה מחוץ לרומא, נטל הקיסר מים קרים מאחד מן המיכלים המיוחדים שבהם החזיק אותם, ואמר "haec est…Neronis decocta״, או בעברית צחה ״אלה הם מימיו המזוקקים של נירון״.
צורתם של כלים קרמיים שמקורם בעולם העתיק מעידה גם היא עד כמה נהנו היוונים והרומאים ממשקה קר. למעשה, אמצעי קירור היין המקורי נקרא פסיקטר (ψ), מעין אגרטל דמוי פטרייה. צורתו המשונה של הפסיקטר אפשרה לו לצוף בתוך קערה גדולה ורחבה יותר, שהיתה מלאה במים קרים או בשלג.
התשוקה למשקאות קרים נמשכה אל תוך ימי הביניים ואל העת החדשה המוקדמת, כאשר השימוש בבתי קרח הפך נפוץ ביותר ברחבי מערב אירופה. בספרו המרתק על ההיסטוריה של בתי קרח, מציין היסטוריון האדריכלות טים בוקסבאום, כי לעיתים קרובות היו אלה מבנים שזוהו עם האליטה החברתית, וככאלה הם נמצאו בסמיכות לטירות, לארמונות ולמנזרים. זאת ועוד, המבנים הללו יכלו להיות מקור לרווח נאה. השלג הפך ״מונופול המייצר הכנסה עבור האפיפיור״, כפי שמציין בוקסבאום, ובית המלוכה הספרדי אף הטיל במקסיקו מיסוי על שלג בתקופה שבין המאה ה־16 למאה ה־ 19. במאות ה־18 וה־19 גבר השימוש בבתי קרח, אך כעת תיפקדו אלה לא רק כמבנים לאחסון קרח, אלא גם לשימור מזון.
ואז הגיע המקרר
בעוד שהמשקה, שאותו העדיפו תושבי הים התיכון העתיקים להגיש קר, היה היין המתוק, באמריקה המוקדמת היתה זו דווקא הבירה הקרה שתפסה את טעמם של המתיישבים. בארה״ב קיימת היסטוריה עשירה של מערות בירה, בעיקר במדינות המערב התיכון, כמו מינסוטה, ויסקונסין ואיווה, אזורים שאליהם נהגו להגר מבשלי שיכר בלגים וגרמנים. אחד מהחלקים הטובים ביותר בסיור מבשלות השיכר שמארגנת מבשלת מילר במילווקי הוא ביקור במערות בירה מן המאה ה־19. המודעות לעבר העשיר הזה מתחילה לעלות כעת בארה"ב, ובעיר איווה סיטי החלו לגלות ולמפות את היסטוריית המבשלות ומערות הבירה הפרטיות של מקימיה.
הכתבה המלאה מופיעה בגיליון אוגוסט של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645 או לחצו
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
|
