מאדום לכחול: אלו הסיבות לגל ניצחונות הימין בדרום אמריקה

ניצחונו המשכנע של ז'איר בולסונרו בבחירות לנשיאות ברזיל, בהפרש של יותר מ־10%, על יריבו פרננדו חדד היה האחרון לפי שעה בשורה של ניצחונות של מועמדים שמרנים בדרום אמריקה, ובהם ארגנטינה, צ'ילה ופרו. הניצחון בבחירות מגיע לאחר 16 שנה של שלטון שמאל מבית מדרשם של לולה דה סילבה ויורשתו וממשיכת דרכו, דילמה רוסף.

כשהנשיא לשעבר דה סילבה נכנס לתפקידו ב־2003, ברזיל בפרט ודרום אמריקה בכלל היו לאחר ארבע שנים של משברים כלכליים חמורים ביותר. ברזיל כבר הראתה סימני התאוששות, שהואצו בזכות הזינוק במחירי משאבי הטבע השונים. כלכלת ברזיל תלויה במידה רבה בייצוא של משאבים, וכך הפכה כלכלה בינונית, שמייצרת חצי טריליון דולר בשנה וכוללת אוכלוסייה זהה לזו של צרפת, בריטניה ואיטליה יחדיו, למעצמה כלכלית עולמית ב־2011, עם תמ"ג של 2.5 טריליון דולר.

גל ניצחונות של הימין השמרני | צילום: shutterstock

העושר העצום הזה, שהתווסף לקופה הברזילאית, נוצל ברובו לתוכניות חברתיות, שנועדו לצמצם את הפער הכלכלי באחת מהמדינות בעלות הפערים הגדולים ביותר בעולם. אולם הכלכלה הברזילאית עודנה תלויה בייצוא משאבים, וכשמחיריהם של אלו קרסו ב־2014, עמדה ברזיל בפני משבר כלכלי חדש.

אל המשבר הזה הצטרפה גם פרשיית שחיתות, שהוגדרה כחמורה ביותר בהיסטוריה של דרום אמריקה, שבה הולבן הון של מיליארדי דולרים. היו מעורבים בה אנשי מפלגת השלטון ובראשם הנשיאה דילמה רוסף, שגם הודחה לבסוף ב־2016 בשל ניהולה הכלכלי המושחת. המחליף של רוסף בתפקיד, מישל טמר, הצליח לייצב את הכלכלה הברזילאית באמצעות נקיטת צעדים לא פופולריים, שהפחיתו את שיעורי התמיכה בו למספרים חד ספרתיים. בעיה נוספת שהיכתה בברזיל היא הפשיעה האלימה שנכחה מאז ומעולם במדינה, והחל ב־2008 היתה במגמת עלייה.

רקע הזה, של פשיעה גואה, שחיתות פוליטית ומשבר כלכלי, היה התפאורה למערכת הבחירות לנשיאות, שבה בלט למן ההתחלה ז'איר בולסונרו. הוא הזכיר לרבים את טראמפ, כשהמסר שלו, בלי להגדיר זאת במילים האלה, היה להחזיר את ברזיל לתהילתה.
הוא התחייב למאבק חסר פשרות בפשיעה ובשחיתות והתרפק על ימי המשטר הצבאי בברזיל, שהביא שגשוג ויציבות למדינה. בולסונרו מזכיר בעמדותיו מועמד רפובליקני בארה"ב – הוא מתנגד להגבלות על נשיאת נשק, מתנגד להפלות ולנישואים חד מיניים ומעוניין במדיניות שתחזק את מעמדה של ברזיל בעולם. בולסונרו עצמו שירת בצבא 17 שנה כקצין, תחת המשטר הצבאי, ולאחר מכן פנה בסוף שנות ה־80 לפוליטיקה. הוא נודע בברזיל כבעל לשון בוטה – עוד סיבה להשוואתו לנשיא טראמפ.

בולסונרו התבטא כבר במערכת הבחירות ביחס לישראל באופן אוהב בצורה חסרת תקדים. הוא התחייב להעביר את השגרירות לירושלים ובעת מפגש עם הקהילה היהודית אמר, שליבו צהוב, ירוק, כחול ולבן, כצבעי הדגלים של שתי המדינות. בהתייחסויותיו למדיניות החוץ העתידית שלו היה ניתן להבין, שבולסונרו מחפש קירבה בראש ובראשונה למדינות שבהן ישנו מנהיג שעם ערכיו הוא מזדהה – ארה"ב, ישראל ואיטליה, למשל: המאבק בהגירה מהעולם השלישי, יד קשה נגד פשיעה וטרור לצד הדגשת ערכי המשפחה המסורתיים.

ברזיל תבקש למנף את הקשר הקרוב לארה"ב כדי למצב עצמה לא רק כמעצמה כלכלית, אלא כמעצמה גם בתחומים אחרים. כבר שנים שברזיל פועלת לקבל מושב קבוע במועצת הביטחון. לאור רצונו של טראמפ לערוך שינויים באו"ם, המאמץ הזה כבר לא נשמע מופרך כל כך.

מבצע קונדור

לצד סגנונו הפופוליסטי של בולסונרו, עצם ההתרפקות על ימי המשטר הצבאי העלתה דאגה באופוזיציה הברזילאית מפני סגנון שלטון אוטוריטרי ומזליגה לדיקטטורה. התקופה שבה היתה נתונה דרום אמריקה לשלטון של משטרים צבאיים זכורה בדרך כלל כחור שחור בהיסטוריה המקומית והיא נוכחת גם כיום בשיח הפוליטי ואף המשפטי, כאשר פשעי המשטרים הצבאיים ממשיכים להיחשף בשנים האחרונות, עם פתיחתם של ארכיונים.
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשה ניסיון במדינות רבות בדרום אמריקה לכונן משטרים דמוקרטיים. אולם משטרים אלה היו חלשים ולא יציבים, כשברקע נמצא בדרך כלל הצבא שנושף בעורף ההנהגה. הניסיון הדמוקרטי בברזיל נמשך 18 שנה, עד 1964. הפיכה צבאית שהתקיימה באותה שנה, הפיכה שבה תמכו האמריקאים שחששו שברזיל תהפוך לקובה שנייה, היתה אות פתיחה לגל של הפיכות באזור, אם לא סופרים את המשטר הצבאי בפרגוואי, שעלה כבר ב־1954 ונותר עד לסיום המלחמה הקרה.
אורוגוואי, צ'ילה ובוליביה חוו הפיכות צבאית בתחילת שנות ה־70, וארגנטינה הצטרפה אליהן ב־1976.

בתחילת שנות ה־70, ויש הסבורים שעוד קודם לכך, רקחו מנהיגים צבאיים בדרום אמריקה את מבצע קונדור, מבצע שבו שיתפו פעולה הדיקטטורים הצבאיים כדי לחסל את האופוזיציה השמאלית בחלק נכבד ממדינות האזור. מעריכים, כי לפחות 50 אלף בני אדם נרצחו באותן שנים, ועוד 30 אלף איש נעלמו ולא נודע גורלם, כשרוב מעשי הרצח נעשו בארגנטינה ובצ'ילה.

משטרים אלה התאפיינו בשימוש בעינויים קשים ובשיטות אכזריות ביותר לרצח מתנגדי המשטר. בצ'ילה היה זה משטרו הרצחני של פינושה, שהדיח ורצח את סלבדור איינדה, נשיאה הנבחר של המדינה, בסיועו הפעיל של ה־CIA. בארגנטינה זכתה החונטה הצבאית לעידוד נלהב מהאמריקאים. לפי מסמכים ועדויות שפורסמו לאורך השנים נראה, שהיועץ לביטחון לאומי של ניקסון ומזכיר המדינה של קרטר, הלא הוא הנרי קיסינג'ר, היה אחת מהדמויות המוכרות ביותר לאותם דיקטטורים, והוא הציע תמיכה נלהבת למהלכיהם.
החונטה הצבאית שעלתה בארגנטינה הצטרפה, כאמור, למשטרים הצבאיים בברזיל, צ'ילה, פרגוואי, אורוגוואי ובוליביה ובכך למעשה היתה המחצית הדרומית של דרום אמריקה כולה תחת שלטון של משטרים צבאיים, בעידוד האמריקאים, שמטרתם היתה למנוע את חדירת הגוש הסובייטי לדרום אמריקה. ב־1983, לאחר תבוסת ארגנטינה במלחמת פוקלנד, החלה המדינה במעבר לדמוקרטיה. שנתיים לאחר מכן הסתיימו גם המשטרים הצבאיים בברזיל ובאורוגוואי, ועד סוף שנות ה־80 גם פרגוואי וצ'ילה החלו בצעדים ראשונים לטובת דמוקרטיה.

נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו | צילום: shutterstock

עלה ורד

ההיסטוריה של ונצואלה היתה שונה. משנות ה־50 היתה ונצואלה לרפובליקה אזרחית, שגם ניסיונות הפיכה שהתרחשו בה לא צלחו. המדינה נהנתה מהעושר הרב שלו זכתה בזכות מאגרי הנפט העצומים, אולם ניהול מושחת של הכלכלה הביא את ונצואלה למשבר כלכלי מתמשך לאורך שנות ה־80 וה־90.

ב־1999 עלה לשלטון הוגו צ'אבז, ודרום אמריקה נכנסה לעידן חדש. צ'אבז הנהיג משטר שהתבסס אידיאולוגית על שתי רגליים – סוציאליזם ואנטי־אמריקאיות. היתה זו קריאת תגר על ההגמוניה האמריקאית באמריקה הלטינית מאז נוסחה דוקטרינת מונרו ב־1823. צ'אבז נהנה כמה שנים לתוך שלטונו מהזינוק האדיר במחירי הסחורות ובראש ובראשונה במחיר הנפט, זינוק שלו היה שותף כחבר בקרטל אופ"ק. הוא עשה שימוש ברווחי הענק כדי להשפיע על המערכות הפוליטיות של כמה ממדינות אמריקה הלטינית. נשיאי בוליביה, ניקרגואה ואקוודור, מוראלס, אורטגה וקוריאה בהתאמה, היו חייבים במידה רבה את ניצחונם בבחירות לסיוע של צ'אבז.

ההשפעה של צ'אבז הגיעה באופן עקיף גם לברזיל ולארגנטינה. ב־2003 עלו לשלטון לולה דה סילבה ונסטור קירשנר בהתאמה, אחרי שנות המשבר הכלכלי, שבארגנטינה גם לווה בחוסר יציבות פוליטית ובתחלופה גבוהה של מנהיגים. דה סילבה־רוסף וקירשנר (שלאחר מותו הוחלף על ידי רעייתו כריסטינה, שהיתה נשיאה בשנים 2007־2015) העניקו יציבות פוליטית מלווה בצמיחה כלכלית מהירה, לא מעט בזכות העלייה במחירי משאבי הטבע, והתקרבו מבחינה מדינית לקו של צ'אבז, תוך הפגנת יחס ביקורתי ביותר כלפי ארה"ב.
שנות הגאות הכלכלית בתוספת למדיניות סוציאליסטית ואנטי־אמריקאית יצרו כוח פוליטי שמאלי בדרום אמריקה, בזמן שארה"ב נדחקה מרוב המקומות והפכה לשחקנית משנית. מעצמות אחרות ובראשן סין הוזמנו להשקיע בדרום אמריקה, ודוקטרינת מונרו מ־1823 הפכה למושג היסטורי. בזמן שלטונם של ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה, העדיפו השניים להתמקד באזורים אחרים בעולם, כגון המזרח התיכון והמזרח הרחוק, ובכך פחתה ההשפעה האמריקאית עוד ועוד.

דה סילביה. נפילתו החלה את מפולת השמאל בברזיל | צילום: shutterstock

אולם כפי שהזינוק במחירי הסחורות אפשר למשטרי שמאל לעלות לשלטון, כך הצניחה במחירים זעזעה את הכלכלות השונות, כשהקורבן המדמם ביותר היתה ונצואלה, ששנים של הלאמות וסובסידיות תוך הזנחת תשתיות תעשיית הנפט רוששו אותה. ברזיל וארגנטינה הפכו לזירות של שחיתות שלטונית עצומה, והקרקע היתה מוכנה למגמה הבאה בנוף הפוליטי הדרום אמריקאי, עלייתם של מנהיגים שמרניים ופרו אמריקאים לשלטון.

דלתות נפתחות

במידה רבה הסנונית הראשונה היתה סבסטיאן פיניירה, נשיא צ'ילה ב־2010 ואחד מהאנשים העשירים במדינה. פיניירה ביקש ליישם מדיניות כלכלית ימנית במדינה, שכבר קודם לכן נחשבה לבעלת כלכלה קפיטליסטית. בקדנציה הראשונה הוא לא הצליח להשאיר רושם מעבר לתווית של חסר מזל (לאור שורת אסונות הטבע שפקדו את המדינה בתקופתו) וב־2014 הפסיד למישל בצ'לט, שאותה החליף ב־2010. השנה נבחר פיניירה בשנית.

בארגנטינה היה זה מאוריסיו מאקרי שהפך לנשיא ב־2015. גם בפרו עלו לשלטון בזה אחר זה מנהיגי ימין מאז 2016. והאחרון ברשימה, כאמור, הוא ז'איר בולסונרו בברזיל.
הימין השמרני שתפס את מושכות השלטון במדינות רבות בדרום אמריקה מעניק היום פתח חדש לחזרתם של האמריקאים לאזור, אולם הפעם הם פוגשים מדינות שדורשות יחס שוויוני ולא פתוחות להשפעה זרה על המערכת הפוליטית כבעבר.

שתי מדינות נוספות בדרום אמריקה, בוליביה ואורוגוואי, שיש בהן היום ממשלות שמאל, ילכו לבחירות באוקטובר־נובמבר 2019. נשיא בוליביה איבו מוראלס – שמכהן מאז 2006, תוך שינוי החוקה כדי לאפשר את המשך שלטונו (אף על פי שגם הפסיד במשאל עם על כך) – עשוי במידה רבה לפנות את מקומו, כשבוליביה מצויה תחת איום להתדרדר למלחמת אזרחים, אם שלטונו של מוראלס יימשך. באורוגוואי זהו טברה וסקז, שלא יוכל להתמודד פעם שנייה לתפקיד, לאחר שכבר כיהן שתי קדנציות, אם כי לא רצופות.

עניין של אמונה

מי שמחפש סיבה נוספת לעלייתם של ממשלים שמרניים בסגנון האמריקאי, יכול לבחון את השינויים הדמוגרפיים המתחוללים בדרום אמריקה. שינוי דרמטי במיוחד הוא ירידת קרנה של הכנסייה הקתולית, שפעם שלטה כמעט במאת האחוזים ביבשת. המשטרים הסוציאליסטיים ששלטו בדרום אמריקה מאז תחילת המאה התאפיינו ברעיונות חילוניים, שהחלישו ככל הנראה את התמיכה בתפיסה הקתולית, בשעה שבימין השמרני עלתה התמיכה באוונגליסטים בדומה למגמה בארה"ב.

כך, 90% מהברזילאים הצהירו ב־1970 שהם קתולים לעומת 65% כיום. 22%, כולל אשתו של בולסונרו, משייכים עצמם לכנסיה האוונגליסטית, והמגמה צפויה להימשך בשנים הבאות. בעשור האחרון ירד חלקם של הקתולים בארגנטינה מ־76% ל־66%, ואילו האוונגליסטים הם כבר עשירית מהאוכלוסייה במדינה, שבה גם רבים מגדירים עצמם חילונים.

בצ'ילה ירד שיעור הקתולים מאז 2006 מ־70% ל־59%, בעוד שיעור האוונגליסטים עלה מ־14% ל־18%.

מבחינת ארה"ב וישראל זו מגמה חיובית ביותר. הניסיון ההיסטורי הקשה עם הקתולים והחיובי עם האוונגליסטים מהזווית היהודית מבטיח, שדעת הקהל בדרום אמריקה תשתנה, לפחות בימין, לטובת ארה"ב וישראל.

לראשונה בהיסטוריה יכולה ישראל לחוש בנוח בחלק נכבד ממדינות האזור, שמנהיגיהן כבר הצהירו על תמיכתם במדינת ישראל ועל רצון לכונן יחסים קרובים ככל האפשר. אל רשימת המדינות השמרניות אפשר לצרף את קולומביה, שמצויה תחת שלטון שמרני יציב מאז 2002 וכבר כונתה בעבר על ידי צ'אבז כישראל של דרום אמריקה.

אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים