|
בחודש שעבר הזדמן לי לבקר בפעם הראשונה ביפן. אמנם זו היתה נסיעה קצרה, שכללה רק לילה אחד בטוקיו, אך הדרך לשם היתה משמעותית לא פחות מהיעד – הייתי אורח המחלקה הראשונה של אייר פראנס – La Premiere.
מה שבלט יותר מכל לאורך "המסע" הקצר בין שלוש המדינות בקצוות שונים של העולם, היתה תחושת הליווי – בכל אחת מהתחנות בדרך הצוות של חברת התעופה דאג לקבל את פניי, לעבור איתי את כל השלבים הבירוקרטיים היותר מעצבנים בשדה התעופה ולדאוג שהכל יעבור חלק. לי לא היתה שום משימה מיוחדת למלא במהלך הנסיעה, אבל אם היה עליי להתעסק בסגירת עסקה חשובה או בהכנה לקראת פגישה מכרעת, הייתי יכול להתרכז בכך לחלוטין, בלי להיות טרוד בכל אותן משימות מטרידות שיש לכל נוסע שעובר בשדות תעופה. הכל טופל.
כך, אחרי שנציגת אייר פראנס בארץ הובילה אותי אל טיסת המעבר שלי, הגעתי לפריז. מיד עם הנחיתה שלפה אותי דיילת החברה ממש מפתח המטוס, שאלה בלבביות רבה לשלומי וליוותה אותי דרך גרם מדרגות צדדי היישר אל מגרש החנייה, שם חיכתה לנו יגואר שחורה שהובילה אותנו אל טרקלין La Premiere. שוער קיבל את פניי ולפי כל כללי הנימוסים, פתח עבורי את דלת הרכב, הוציא את המזוודה מתא המטען והוביל אותי אל הכניסה. לאחר בדיקה ביטחונית פרטית קצרה – נכנסים. הדרכון והמזוודה מופקדים בידיה של הדיילת האישית, ובעוד היא עסוקה בכל סידורי הטיסה המתקרבת, לי ניתנו כמה שעות של פינוק ומנוחה.
לאונג' המחלקה הראשונה של אייר פראנס. כולל מסעדת שף
בפנים פזורות פינות ישיבה נוחות, שיחד עם השטיח הבהיר והתאורה הנעימה, יוצרים אווירה ביתית ומרגיעה, אך גם אלגנטית מאוד. מיד עם הכניסה מבחין אחד משני המלצרים באורח החדש ומגיש תפריט, שבו מפורטות בצרפתית ובאנגלית מנות של השף אלן דוקאס. המלצר מציע גם יין ממבחר היינות המשובחים של המסעדה, ומיד מתחילות להגיע המנות בזו אחר זו. מיותר לציין, שהכל עשוי כהלכה וטעים להפליא.
לאחר הארוחה הסתובבתי ברחבי הטרקלין ורק אז גיליתי עד כמה טעיתי בהערכת גודלו בתחילה. מדובר במתחם רחב ידיים, שכולל מעבר ללובי הכניסה שבו נמצאת המסעדה וספרייה קטנה עם מבחר ספרים, מגזינים ועיתונים יומיים, וגם מרחב שקט ומוצל מעט יותר, שמתאים לעבודה ובר קטן. מסדרון ארוך מוביל אל חללים חשוכים יותר שבהם מיטות למנוחה, חדרי שירותים מרווחים ונוחים להפליא ואפילו ספא קטן בשם Biological Research, שם קיבלתי עיסוי מרגיע, שהשכיח מהשרירים את חמש שעות הטיסה מתל אביב.
לקראת שעת הטיסה הופיעה שוב הדיילת האישית, ליוותה אותי אל פתח המטוס, בירכה אותי באדיבות בנסיעה נעימה והעבירה את המקל אל דיילת האוויר, שמאותו הרגע דאגה שלא יחסר לי דבר לאורך 12 שעות הטיסה מפריז ועד לטוקיו.
כמו בבית
בעודי מתמקם במרחב הנוח והמרווח שישרת אותי לאורך הטיסה, הגיע הקפטן כדי לומר שלום. כשחזר לתא הטייס, התחלתי לחקור את כל מה שהיה סביבי. ישבתי על כורסה נוחה מאוד שהיה ניתן לשנות את זווית המשענת שלה ואת זווית החלק התחתון של המושב כך שיתמוך ברגליים כשהן מיושרות. המרחב מקדימה ומאחורה גדול מספיק כדי שיהיה ניתן לכוון את הכורסה בכל זווית רצויה – עד למצב אנכי לחלוטין, אז היא הופכת למיטה, כאשר היא מתחברת לכורסה קטנה נוספת שממוקמת ממול. מעליה קבוע מסך טלוויזיה גדול, שניתן לשליטה באמצעות שלט ומאפשר, בין היתר, לצפות בסרטים וסדרות מתוך ספרייה מגוונת, לשמוע מוזיקה ולקבל נתונים על התקדמות הטיסה. לצד הכורסה ממוקם דלפק ארוך בצמוד לחלונות המטוס ועליו מנורת לילה נעימה, שניתן לשלוט בעוצמת התאורה שלה, ושתי חבילת מהודרות שמכילות פיג'מה, נעלי בית וערכת כלי רחצה מהודרת.
לה פרמייר. חוויית טיסה אחרת
בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בסיטואציה משונה למדיי: ישבתי בפיג׳מה על מיטה בגובה של 35 אלף רגל, צפיתי בסרט וטעמתי יינות וגבינות שהדיילת האישית החביבה הציעה לי כל העת. היא גם זו שתלתה מוקדם יותר את בגדיי על הקולב שממוקם בגב הכורסה, הציעה את המיטה וערכה את שולחן האוכל.
הפער ממחלקת התיירים כמובן גדול מאוד, אבל נראה שגם מי שרגיל למחלקות טובות יותר, היה מרגיש מיד בהבדל. מעבר למרחב הרב, קיימת הקפדה גדולה על כל הפרטים הקטנים – הניקיון, רמת השירות, איכות האוכל והשתייה והעיצוב.
זה ניכר גם בארוחות. זה עדיין אוכל שמוגש במטוס ולא במסעדת יוקרה, אבל המפה הלבנה, הכלים המהודרים והמנות שעליהן חתומים שפים נודעים, נותנים את התחושה שזה הטוב ביותר שאפשר לספק במסגרת טיסה (היינות למשל נבחרים על ידי סומליירים מקצועיים שמגיעים מאזורים שונות בצרפת) וכן, זה גם נותן את האווירה המתאימה, שבסופו של דבר, חשובה לא פחות מהטעם והריח.
האווירה היא גם הכלי העיקרי ביצירת תחושת הפרטיות בטיסה, במיוחד במהלך הלילה, אז סוגרת הדיילת את הווילון המפריד בין מתחם הנוסע ובין מסדרון המטוס, ונוצרת תחושה של חדרון סגור, שמקלה מאוד על השינה.
אלא שבסופו של דבר זאת טיסה, וכמו בכל טיסה, לא מפסיקים להרגיש את זה לרגע. אבל נראה שמכלול השירותים שמעניקה המחלקה הזו הופך את השהייה בה לנוחה מאוד ואפילו מהנה – וזה לא טריוויאלי כשמדובר בכל כך הרבה שעות טיסה.
עיר ללא הפסקה
טוקיו, שהפכה בשנים האחרונות ליעד מבוקש בקרב אנשי עסקים ישראלים, היא משרד אחד גדול. 13 מיליון איש שזורמים בהמוניהם מדי יום מתוך גורדי השחקים שמרכיבים את העיר אל הבתים ובחזרה אל לעבודה. נחילים של יפנים בחליפות גודשים את המדרכות, את תחנות הרכבת ואת מעברי החצייה בשקט מופתי. אף אחד לא נתקל באף אחד, הרכבים בכביש לא צופרים. יעילות מעוררת השראה. זו החוויה שמורגשת מיד עם היציאה ממלון פארק הייאט, שבו התארחתי וממוקם בלב שינג'וקו – רובע העסקים והממשל של טוקיו.
העיר הזו, שנבנתה כעיר בירה חדשה לממלכת יפן במאה ה־17, תוכננה כך שתשמש מרכז בירוקרטי. ונראה שהאופי הזה של העיר נותר צרוב בה עד ימינו. היפנים, בדיוק, כמו התדמית שדבקה בהם, אדישים למדיי, מרוכזים בתוך עצמם, לא מפגינים הרבה רגשות כלפי חוץ. נראה שאחרי שחוו קריסה כאימפריה צבאית וניסו את מזלם כאימפריה כלכלית, שקרסה גם היא, הם מעדיפים להימנע מכל שאפתנות יתר.
מלון פארק הייאט, טוקיו
יחד עם זאת, מוסר העבודה נותר עניין מרכזי מאוד, שטבוע עמוק באופיים ובתרבותם של היפנים בכלל ושל תושבי טוקיו בפרט. כמעט כל פעולה של הממשלה חייבת לקחת בחשבון את הכוח התרבותי הזה, שקשה מאוד לבלימה. כך למשל אישרה הממשלה היפנית לא מזמן חוק, שמורה להפוך יום שישי אחד בחודש לחצי יום חופש. הרעיון הוא שאנשים יהיו פנויים, יקנו יותר וכך תעלה הצריכה הפרטית. בפועל זה פשוט לא קורה. לחברות אין אינטרס לעבוד פחות, והעובדים לא מעיזים לעזוב את העבודה לפני הבוס שלהם.
אפילו שעת סיום העבודה של הרכבת התחתית נגזרת מתרבות העבודה המטורפת – וכך, אף שבאופן עקרוני הרכבות היו יכולות לעבוד לאורך כל הלילה, הן מסיימות לפעול בדרך כלל בשעה 2:00 בלילה, כדי להגביל את השעה שבה העובדים ייצאו מהמשרד ויחזרו הביתה.
טוקיו – ניו יורק
מלון פארק הייאט נבנה בשנות ה־90, בשיא תקופת הפריחה הכלכלית היפנית, וזה בהחלט ניכר. הוא היה מלון היוקרה הראשון בטוקיו ותוכנן על ידי קנזו טנגה, אחד האדריכלים היפנים החשובים של המאה ה־20, ומעצב הפנים הנחשב ג'ון מורפורד. בהתאם למסורת היפנית, הם השתמשו בחומרים פשוטים יחסית ויצרו איתם תחושת יוקרה. אין במלון שימוש בזהב או בפריטים מפוארים כמו נברשות גדולות, כפי שרואים בהרבה ממלונות הפאר בעולם. במקום זאת, המלון בנוי כולו משילוב של עץ כהה ושיש אפור – שלא הוחלפו מאז בנייתו ונראים עדיין מבריקים, נקיים ויפים כפי שהיו עם הפתיחה. גם העיצוב לא שונה מאז ונראה מודרני ורלוונטי לחלוטין גם ב־2017.
המלון גדול; הוא משתרע מהקומה ה־41 ועד הקומה ה־55 של גורד שחקים במרכז העיר ומשרה תחושה של ממלכה סגורה. הוא מורכב מאוד לניווט. זו גם הסיבה שלאחר יום של שוטטות אינטנסיבית בו, כאשר מתחילים להתרגל למבנהו, נוצרת תחושת ביתיות חזקה. היכולת להתמצא בו גורמת לכך.
אני התארחתי בסוויטה רחבת ידיים, נעימה מאוד ומאובזרת בכל הפינוקים הנהוגים במלונות יוקרה. אך אין ספק שהדבר הבולט ביותר בחדר היה הנוף המדהים של העיר, שנגלה מתוך החלונות הגדולים שמקיפים את החדר, ומראהו המרוחק של הר פוג'י המפורסם.
במלון יש כמה מסעדות, ברים וספא מפואר ורחב ידיים, שכולל את כל המתקנים שספא טוב צריך לכלול. לי היתה רק שעה לבקר בו, לפני שנאלצתי לעזוב לשדה התעופה, אך הייתי מבלה שם בשמחה אפילו יום שלם.
חוויה מיוחדת נוספת היתה הביקור שלי בבר ניו-יורק – אחד הלוקיישנים המפורסמים במלון, הרבה הודות לסצנה בסרט "אבודים בטוקיו" שצולמה בו. שמו הולם אותו מאוד. נוף גורדי השחקים של טוקיו בהחלט יוצר תחושה ניו-יורקית, שבתוספת הבזקי הניאון האדומים מכל מקום, הופך לייחודי עוד יותר. להקת ג׳אז מנגנת בו כמעט כל ערב מתחת לציור קיר ענק בסגנון ארט דקו ושורה של אורות מעומעמים, שיוצרים תחושה קלאסית ונעימה.
התחושה הזו מורגשת בכל רחבי המלון, שנדמה כי אין בו שום דבר שהוא גימיק. הכל מרגיש כאילו נעשה כבר עשרות שנים באופן מושלם.
זה היה ביקור קצרצר, אך כזה שמותיר רושם רב. חוויית הטיסה, השהות בטרקלין המחלקה הראשונה, המלון והשילוב בין האירוח הצרפתי לאווירה של טוקיו, הפכו מסע בין-יבשתי של יומיים וחצי לחוויה בלתי נשכחת, שהרגישה כמו חופשה מפנקת של כמה שבועות.
הכותב היה אורח של חברת אייר פראנס ושל מלון פארק הייאט בטוקיו.
|
|
