הבית הלבן, 28 בינואר 2020. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מלווה בראש הממשלה נתניהו הציג לעולם את תוכנית המאה שלו, התוכנית שמיועדת להסדיר סופית את הסכסוך הישראלי־ערבי. טראמפ העניק באותו הערב שורה של הישגים למדינת ישראל. אחד מהם – אור ירוק להחלת ריבונות על 30% משטחי יהודה ושומרון לרבות הבקעה – נתן את האות לפתיחתו של ויכוח אידיאולוגי סוער בשורות הימין.
תומכי החלת הריבונות, בהובלת נתניהו, אמרו שמעולם לא היה ממשל אמריקאי שהעניק כל כך הרבה לישראל, וכן שבתנאים שטראמפ קבע, גם כך הפלסטינים לא יגיעו לשולחן המשא ומתן כדי לנסות ולהשיג מדינה. המחנה שעמד ממול, ובו רוב מנהיגי המתנחלים, סבר שאם ישראל תסכים להצעה האמריקאית, תהיה בכך הכרה של ממשלת ימין בזכות פלסטינית להקמת מדינה. וכך הלכה ישראל למערכת בחירות שלישית בתוך שנה כשהימין מפוצל בסוגיה הזו.
אך כל זה לא היה רלוונטי בדיעבד. חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, מי שהוביל את הדיונים סביב העסקה מול מדינות ערב, שפך מים קרים על תוכנית החלת הריבונות תוך ימים. נתניהו, שהחלת הריבונות היתה הבטחת בחירות שלו, קיבל פיצוי בתמורה לביטול המהלך. טראמפ ניצל את הוויתור הישראלי כדי ללחוץ על איחוד האמירויות ללכת לנורמליזציה עם ישראל. צעד זה אפשר גם לבחריין להצטרף. עבור הסכם נורמליזציה עם סודן שילם טראמפ בהוצאתה מרשימת המדינות תומכות הטרור ועבור ההסכם האחרון, עם מרוקו, שילמה ארה"ב בהכרה בריבונותה של זו על סהרה המערבית.
ארבעת ההסכמים, עם ההבטחה המרחפת באוויר להסכמים נוספים, יוצרים שורה של שינויים במפה הגיאו־פוליטית המזרח תיכונית. אולם, כדי להבין את התהליכים יש להבין ראשית את הקונטקסט האזורי.
איום אזורי
אירועי האביב הערבי שהחלו בסוף שנת 2010 היכו בעיקר ברפובליקות ערביות. מצרים, טוניסיה, לוב, סוריה, עיראק, תימן, ובמידה רבה גם לבנון, היו הקורבנות של האירועים הללו שגבו חיים של יותר ממיליון בני אדם. לעומת זאת, מונרכיות כגון מדינות הנפט במפרץ וכן מרוקו, הצליחו לחמוק מהפגיעה הקשה של האביב הערבי.
לתוך הוואקום הזה שנוצר בלב האזור, נכנסו שתי מעצמות אזוריות לא ערביות – טורקיה ואיראן. שתי המדינות הללו הפכו לאיום אזורי כשהעבירו את השפעתן לתוך שטחי המדינות שנפגעו. איראן בשיא השפעתה שלטה בארבע בירות ערביות – בגדד, ביירות, צנעא ודמשק – בעוד שטורקיה מרחיבה השפעתה בשורה של מדינות, כגון סוריה, קטאר, עיראק, לוב ואחרות.
האיום האיראני על מדינות המפרץ הוא איום מורכב. אלה חוששות מתוכנית הגרעין האיראנית, ממעורבות איראנית בכל מדינות האזור וכן מטרור שיעי. האיום הטורקי נוגע לשימוש בצבא הטורקי במספר רב של זירות – עיראק, סוריה, לוב ועוד – וכן מקידום תנועות המזוהות עם האחים המוסלמים, המהוות איום על בתי המלוכה השונים. האחים המוסלמים היא תנועה אסלאמיסטית ששיטת הפעולה שלה היא "מלמטה". באמצעות אגודות חסד, חינוך ורפואה מצליחים "האחים" לרכוש תמיכה עממית רחבה ואז דורשים בחירות חופשיות. ברוב מערכות הבחירות החופשיות שהתנהלו בעולם הערבי זכתה מפלגה שמזוהה עם האחים המוסלמים, כולל החמאס בעזה 2006.
ישראל מצטיירת כמדינה היחידה באזור שיכולה להתמודד עם האיומים הללו. מול איראן פועלת ישראל באופן צבאי, אך היא מבצעת גם מהלכים רבים מול הטורקים, כולל ניסיון להפריד בינה לבין קטאר, ה"ארנק" של נשיא טורקיה ארדואן, המדינה שמממנת חלק נכבד מהמהלכים הטורקיים.
שינויים בוושינגטון
הנשיא אובמה ראה באיראן שותפה ואילו בטורקיה יריבה. לכן קידם את הסכם הגרעין עם האיראנים, בעוד שבטורקיה ראו בו כמי שהיה מעורב בניסיון להדיח את ארדואן בהפיכת נפל ב־2016.
לעומת זאת, הנשיא טראמפ הוביל שורה ארוכה של מהלכים נגד איראן ובהם יציאה מהסכם הגרעין וחיסולו של קאסם סולימאני. במקביל ניסה מעת לעת להתקרב לטורקיה. אמנם ארדואן הוא זה שהתרחק מהאמריקאים, אך אין ספק שממשל טראמפ, שבימיו ארדואן שלח כוחות לשורה ארוכה של זירות בלא מפריע, היה נוח יותר לטורקים מממשל אובמה.
כעת, שוב מדברים על חזרה להסכם הגרעין עם כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן, והטרקים חשים אי נחת.
חוסר היציבות מצדה של וושינגטון ביחס למדיניות המזרח תיכונית מוסיף לערכה הסגולי של ישראל בעיני המדינות באזור. ראשית, ישראל מוסיפה להצטייר כמקושרת ביותר בוושינגטון, בוודאי בעידן שבו הנפט כבר אינו מנוף לחץ על האמריקאים. הקשר עם ישראל מביא לפירות מדיניים וכלכליים כפי שנוכחו לגלות סודן ומרוקו. נקודה נוספת היא, שישראל הוכיחה יכולות רבות ומורכבות להתמודד עם האיומים. חיסולו של מי שעמד בראש תוכנית הגרעין האיראנית בלב טהרן, פאחריזדה, רק העצים את המיתוס הישראלי. בו בזמן בריתות שקשרה ישראל בים התיכון עם יוון, מצרים וקפריסין, סייעו להצר שם את צעדיו של ארדואן. בנוסף, מדינות האזור שכלכלתן נשענה, במקרה הטוב על נפט וגז, ובמקרה הפחות טוב על חקלאות וטקסטיל – לוטשות עיניים להייטק הישראלי.
מפת האינטרסים
איחוד האמירויות היא מדינה המקורבת ביותר לסעודיה, אך עם זאת בעלת מדיניות חוץ עצמאית ולעתים אף כזו הסותרת את זו הסעודית. למשל, בעוד שהסעודים דוחפים מהלכים לצמצום הפקת הנפט של קרטל הנפט אופ"ק (שבו חברות שתיהן ואשר סעודיה היא החזקה והמשפיעה ביותר מקרב המדינות החברות בו) מעדיפים באמירויות להגביר תפוקה עד כדי רמיזות כי יעזבו את הקרטל.
באמירויות רואים בטורקים, לצד האיראנים כמובן, אויב של ממש, וחיילי האמירויות אף מתמודדים עם מיליציות פרו טורקיות בלוב, בעוד שהסעודים מנהלים עם הטורקים מערכת יחסים מורכבת יותר שלעתים מביאה אותם להחרים את הטורקים ולעתים לבחון מהלכים משותפים אל מול איום משותף.
גם בתימן הסעודים והאמירתים תומכים בשחקנים מקומיים שונים. כך שגם הסכם הנורמליזציה שחתמו באמירויות, הגם שנתמך מאחורי הקלעים עם סעודיה, מדגים את השוני במדיניות החוץ של שתי המדינות שאיפשר לאמירויות לחתום. ההסכם לא פשוט עבורה וגורר כלפיה ביקורת רבה בעולם הערבי, בין השאר מצד אלג'יריה, עיראק, טוניסיה, סוריה והפלסטינים. בייחוד כאשר הסעודים אינם ממהרים לחתום על הסכם כזה.
בחריין אף היא נמצאת במקום אחר. מדינה זעירה שרוב אוכלוסייתה שיעית ואשר היתה קרובה להפיכה, אלמלא הצבא הסעודי הוזעק להצילה, נזקקת לתמיכתן של מעצמות זרות כדי לשרוד. האיום האיראני עליה הוא המוחשי ביותר משום קרבתה לאיראן, גודלה ונוכחותה של אוכלוסייה שיעית גדולה בקרבה. מה שהבחריינים לא יכלו לעשות היה להגיע ראשונים להסכם נורמליזציה עם ישראל, אבל מרגע שהאמירויות פתחו את הדרך זה כבר היה אפשרי.
מהלך אסטרטגי חשוב
סודן היא מדינה שעברה מהפכה בשנה שעברה. אחרי 30 שנות שלטון דיקטטורי של עומר אל באשיר, הצליחו הסודנים להדיחו ולהשליט עליהם משטר דו ראשי זמני – מועצת הריבונות הזמנית שבראשה הגנרל עבד אל פתאח אל בורהאן, וראש הממשלה האזרחית עבדאללה חמדוק. השניים נבדלים בסוגיות שונות כגון ביחסם לסוגיית הסכר האתיופי, ובהקשר של ישראל היה זה בורהאן שקידם את הנורמליזציה משום שראה בהוצאתה של סודן מרשימת המדינות תומכות הטרור מהלך בעל חשיבות אסטרטגית עליונה.
המהלך שיסיר מסודן את כל הסנקציות ויאפשר לה לבנות את הכלכלה שלה, הפך אולי למהלך האסטרטגי החשוב ביותר שלהם לאחר הדחתו של אל באשיר. בעבר סודן היתה מקורבת מאוד לסינים ולאיראנים ושימשה כנתיב הברחת נשק פופולרי לעזה, וכעת היא רוצה להתקרב לארה"ב, והדרך לשם עוברת, לפחות עד 20 בינואר הקרוב, דרך ירושלים.
נאסר בוריטה, שר החוץ של מרוקו, הוא דיפלומט מקצועי שנכנס לתפקידו ב־2017. עם כניסתו לתפקיד תואר כמי שמכיר כל פסיק מהחלטות האו"ם הנוגעות לסהרה המערבית, ופתרון הבעיה הזו היה במידה רבה ל"בייבי" שלו. בוריטה הבין כי המטבע שיש למרוקו לשלם באמצעותו להשגת הכרה אמריקאית בריבונות על סהרה המערבית הוא נורמליזציה עם ישראל. למעשה, מדובר בחזרה למערכת היחסים שהיתה נהוגה בין שתי המדינות מאמצע שנות ה־90 ועד חומת מגן, כשבעתיד יהיו היחסים הדוקים אף יותר עם שגרירויות וטיסות ישירות ברובד הגלוי, וכן שיתופי פעולה חשאיים במאבקים בהשפעה האיראנית בצפון אפריקה וכן בזו הטורקית.
העוצמה של ההסכמים שנחתמו עד כה נשענת על שתי רגליים. הרגל האחת היא שהם נחתמו בחסות אמריקאית, כשהאמריקאים משלמים במטבע קשה – הכרה במערב סהרה, הוצאת סודן מרשימת המדינות התומכות בטרור וכן מכירת F־35 לאיחוד האמירויות – ולכן הערבות שלהם ממשית יותר. הרגל השנייה היא האינטרסים של המדינות השונות ביחסים עם ישראל במסגרת המאבקים באיומים השונים, הקירבה לארה"ב והטכנולוגיה הישראלית.
מחסנית ריקה
הסכמי הנורמליזציה עם ארבע מדינות ערביות התקבלו בתדהמה בקרב הפלסטינים. היו אלו המכות האחרונות בשורה ארוכה של פגיעות שהם ספגו בעידן טראמפ. הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, הפסקת התמיכה באונר"א וכעת גם ההפסד בזירה המדינית הותירו את הפלסטינים מבודדים יותר ויותר.
הסכמי אברהם היוו מכה בעיקר לאבו מאזן ולפתח, משום שעבור החמאס שנשען על תמיכה טורקית, איראנית וקטארית מדובר בין כה במדינות יריבות שמתקרבות לישראל. אך עבור אבו מאזן, כאמור, מדובר בהפניית גב של ידידות.
הצבע חזר מעט ללחיי המנהיג הפלסטיני הישיש עם ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות בארה"ב. הדבר הוביל לחזרת הדיאלוג עם ישראל, לקבלת כספי המע"מ שישראל גובה עבור הפלסטינים אחרי חודשים של סירוב לקבלם בשל הקיזוז עם כספי התמיכה בטרור, ואבו מאזן גם חזר לביקורים מדיניים, כולל פגישה עם הנשיא א־סיסי בקהיר.
אבל את הסכמי הנורמליזציה אי אפשר להסיג לאחור, ואיתם מתמעטים מנופי הלחץ שעמדו לרשות הפלסטינים בעבר. אבו מאזן מבוגר ויודע שלא ימשיך עוד זמן רב לעמוד בראש הרשות, ולכן השאלה הפוליטית שמעסיקה את הפלסטינים כיום היא מי יחליף אותו בקרוב. החשש מכאוס לאחר לכתו של אבו מאזן שינוצל על ידי החמאס להשתלטות על יו"ש מרחף אף הוא באוויר.
הסכמי אברהם הוכיחו כי ניתן להגיע להסדרים עם העולם המוסלמי במנותק מהסדר עם הפלסטינים. הסדרים אלה היוו את התמורה המבוקשת ביותר מבחינת ישראל ואף עמדו בבסיס התוכנית הסעודית מ־2002, שעיקרה נורמליזציה עם העולם המוסלמי תמורת מדינה פלסטינית ושיבת הפליטים. כעת, עם היחלשות מהלכי הטרור נגד ישראל, אובדן מקורות כספיים רבים של הפלסטינים והסכמי הנורמליזציה, הם נותרים עם מחסנית ריקה.
שורה של מדינות הוזכרו בחודשים האחרונים כבאות בחשבון להצטרף לגל הסכמי הנורמליזציה עם ישראל. סעודיה, מאוריטניה, עומאן, כווית, ג'יבוטי ולאחרונה אפילו שמה של פקיסטן עלה, כשהעולם המוסלמי משנה במקומות רבים את עמדתו ההיסטורית לגבי זכותה של ישראל להתקיים.
השכנה מצפון
ערב כניסת ביידן לבית הלבן המערכת האזורית מתכוננת לשינויים. איראן עומדת אולי ליהנות מהזדמנות לחתימה על הסכם גרעיני כלשהו. הטורקים לעומת זאת נמצאים בכוננות ספיגה לאור ההתבטאויות החריפות של ביידן בעבר כלפי טורקיה בכלל, וארדואן בפרט. הטורקים, שכבר החלו לגשש בניסיון להפשיר את היחסים עם ישראל, חושבים להיעזר בישראל מול האמריקאים. אולם בני הברית החדשים של ישראל – איחוד האמירויות, בחריין לצד מצרים, יוון וקפריסין, לא יראו התקרבות ישראלית־טורקית בעין יפה.
הבריתות החדשות שמתחברות גם למדינות מערביות כגון ארה"ב או צרפת, מפעילות לחץ בחודשים האחרונים גם על לבנון. המדינה שנפלה כבת ערובה בידי החיזבאללה, נמצאת בפשיטת רגל ובמשבר פוליטי עמוק. הסנקציות הכלכליות על איראן פגעו בחיזבאללה, שנשען על הרפובליקה האסלאמית בחלק ניכר מתקציבו, כמו גם הפיצוץ הנוראי בנמל ביירות שהוריד את הפופולריות של הארגון לשפל.
מול הפלסטינים כבר השיגו הסכמי הנורמליזציה הישג מדיני עבור ישראל. פניית הפלסטינים לליגה הערבית שתגנה את הנורמליזציה נדחתה על הסף ברוב קולות, וייתכן שזו היתה הפעם הראשונה שבקשה פלסטינית לא נענתה באופן אוטומטי ואף נדחתה. עדיין, יש השואלים האם במקרה של עימות עתידי עם החמאס יחזיקו הסכמים אלה מעמד. ההסכם הקודם עם מרוקו, למשל, בוטל בעקבות "חומת מגן". העולם הערבי עובר שינוי עמוק גם ביחסו לישראל בעקבות האביב הערבי – וישראל, בינתיים, זוכה ליהנות מהפירות.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים
