סדר סדר תרדוף: מה באמת מתרחש כיום בעולם?

הפער הזה בין היתרונות התיאורטיים של פתיחות וגלובליזציה, לבין הקשיים הכלכליים, תחושת הניכור מהממסד ולבסוף, כאמור, הפגיעה בביטחון האישי, יצרה שיח פוליטי שעוסק בשאלות בסיסיות שלא היו על השולחן במשך שנים ארוכות: מי אנחנו בכלל? האם הפתיחות והרב-תרבותיות פועלות לטובתנו או לרעתנו? כך התעוררו מחדש שאלות של זהות – זהות אישית וזהות לאומית.

הסכסוך המרגיע

בהקשר של תהליכים מדיניים מתארים תופעה זו כביטחון אונטולוגי. המושג מגיע במקור מתחומי הסוציולוגיה הפסיכולוגיה ומושפע מאוד מתחומים אלה. ההנחה היא, שבן אדם, כל בן אדם, זקוק להגדרה ברורה המזהה אותו בעיני עצמו (Story of the self) כדי לשמור על יציבות ויכולת תפקוד. כדי לשמור על ביטחון אונטולוגי, זקוק האדם לרוטיניות פנימיות – חינוך, טראומות ומיתוסים, ולרוטינות חיצוניות – פרשנות של איך אחרים מזהים אותו. פגיעה בכל אחת מאלו מערערת את תחושת הביטחון.

בישראל לדוגמה, טראומת השואה ומיתוס הקמת המדינה תחת איום קיומי היוו את אבן היסוד של תחושת הזהות הישראלית במשך העשורים הראשונים לקום המדינה. במצבים של סכסוך מתמשך, אנשים מרגישים לא פעם נוח יותר, כל עוד הסכסוך המוכר נמשך, וחשים משבר זהותי כשהוא מסתיים ועתיד שונה מתקרב. הסרת תחושת האיום הקיומי בעקבות השלום עם מצרים וסוף עידן המלחמות הגדולות ערערה את תחושת הזהות הישראלית והציבה שאלות יסוד חדשות במרכז השיח הפוליטי. כך למשל התחדדה בעשורים האחרונים שאלת ההגדרה העצמית – יהודית לפני ישראלית, או ישראלית לפני יהודית? לתשובה לשאלה זו יש גם משמעויות פוליטיות. מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין ההגדרה הזהותית הזו, לבין דפוסי ההצבעה – מי שמגדיר עצמו קודם כל יהודי, יטה להצביע מהמרכז ימינה, וההפך.

בארה"ב, אתגר הנשיא טראמפ את התפיסה הקיימת בשאלות אלמנטריות שמזמן לא נשאלו, כששאל בקול – למי בדיוק מועילה הפתיחות הכלכלית? אם סחר חופשי פירושו זליגה של מיליוני עבודות אל מחוץ לגבולות ארה"ב, ומנגד כניסה של מהגרים רבים פירושה תרומה כלכלית המוטלת בספק, למי בדיוק טובה השיטה הזו? הציבור, כך נראה נוטה להסכים עם עמדות טראמפ. כך, לדוגמה, זוכה העמדה שאוסרת באופן גורף על אזרחי מדינות עם רוב מוסלמי להיכנס לארה"ב (אומה שהוקמה בידי מהגרים) לתמיכה ציבורית לא מעטה. הקרע בין הבית הלבן, שמנסה לקדם עמדה זו, לבין התקשורת, שמנהלת שיח חריף בנושא ("זה לא מי שאנחנו"), ומערכת המשפט שמתנגדת (בינתיים) למהלכי הגבלת ההגירה, הוא דוגמה למורכבות המאבק, אך גם להתמקדות בסוגיות מפתח כאלו.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ | צילום: Gage Skidmore flickr

לסגור את הגבולות

גם באירופה, שסובלת מזרם עצום של מהגרים, ומתדירות עולה של פיגועים, מתרגמים ההאטה הכלכלית המתמשכת ותחושת הביטחון האישי שנפגע, לשאלות של זהות. שאלות אלו עמדו במרכזו של משאל העם בבריטניה בשנה שעברה, ועומדות כעת לקראת הבחירות הקרובות בהולנד ובצרפת. כמו עם טראמפ בארה"ב, גם בבריטניה, רוב האזרחים המבוגרים והוותיקים, שזוכרים את העידן הקודם תמכו ביציאה מהאיחוד האירופי, בעוד שרוב הצעירים התנגדו ליציאה. צעיר לונדוני ואחד המתנגדים ליציאה הכריז: "לאנשים בלונדון יש זהות אחרת. אנחנו קודם לונדוניים, אחרי זה אירופאים, אחרי זה בריטים". בלונדון רבתי הצביעו רק 40% בעד יציאה מהאיחוד, בעוד שבשאר המחוזות באנגליה תומכי היציאה זכו לרוב.

זרם המהגרים העצום ביחד עם התרבות הפיגועים באירופה, מאלצים את האירופאים הוותיקים להתמודד עם שאלת הזהות באופן הישיר ביותר. ברוב מדינות היבשת נמצא מחנה האירו-סקפטיים, אלו הדורשים לצאת מהאיחוד האירופי, בשיא עוצמתו. מנהיג מפלגת החירות הקיצונית, חרט וילדרס, בדרך להוביל את מפלגתו למקום הראשון בבחירות בהולנד, ומנהיגת הימין הקיצוני, מארין לה-פן, תנצח ככל הנראה בסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות בצרפת (אך ככל הנראה לא בנשיאות עצמה). ואפילו בגרמניה, שמפגינה מתינות פוליטית מסורתית מאז מלחמת העולם השנייה, צפויה להיכנס לראשונה, בבחירות הקרובות, מפלגה עם אג'נדה ליציאה מהאיחוד. היא זוכה כיום לשיעור תמיכה דו-ספרתי.

המשבר הזה בתחושת הזהות מאפיל אצל רבים על כל שיקול אחר – ולבעיות היסודיות הללו, למחנה התומכים בהמשך הגלובליזציה והפתיחות אין מענה. סגירת גבולות והגבלת תנועה עומדים בסתירה לעקרונות שהניעו את הגלובליזציה בשני העשורים האחרונים, אך אלו הפכו כיום לאופציה הריאלית היחידה להתמודדות מהירה עם המשבר.

כתוצאה מכך, בעוד תומכי הסדר הקיים מזדעזעים מהצהרות והצעות של מועמדים חוץ-ממסדיים דוגמת טראמפ בארה"ב, לה-פן בצרפת או וילדרס בהולנד, לרבים מתומכיהם ההצהרות הללו לא מהוות שום שיקול בהחלטה לתמוך בהם. יותר מ-40% מהנשים בארה"ב הצביעו לטראמפ, למשל, על אף שהתמודדה מולו אישה, ולמרות הרקורד השנוי במחלוקת שלו בנושא.

מכאן לאן?

התמוטטות ברה"מ וסיום המלחמה הקרה הזניקו תהליכי ליברליזציה כלכלית, שהסירו את הגבולות בין מדינות אשר הצליחו להסדיר את חוקי המסחר ביניהן. הנחת העבודה הליברלית הייתה כי הסרת החסמים תאפשר לכוחות השוק לפעול את פעולתם וליצור, בסופו של דבר, מצב מאוזן שבו כל מדינה תוכל להביא לידי ביטוי את היתרונות שלה, וכולם ישתפו פעולה לטובת שגשוג כלכלי של כולם. כך נולדו להם הסכמי אינטגרציה אזורית דוגמת האיחוד האירופי, וכך צבר השפעה ארגון הסחר העולמי (WTO).

אלא שמשהו השתבש בדרך. אוכלוסיות יצרניות במדינות מערביות צפו בעיניים כלות כיצד הממשלות שלהם חיסלו, הלכה למעשה, ענפי ייצור שלמים והעניקו אותם למדינות אחרות כחלק ממארג מסחרי שהם, באופן אישי, לא ראו כל יתרון בו. גם בענפי העבודה ששרדו, נאלצו המקומיים להתחרות מול מהגרים שהגיעו ממדינות רבות, באופן חוקי או לא.

מרין לה-פן. נגד גבולות פתוחים | צילום: AG Gymnasium Melle

אמנם ניתן למצוא יתרונות רבים בעקרונות איתם יצאה לדרך הליברליזציה הכלכלית, כמו לדוגמה היכולת להזרים לשוק המקומי סחורה חיצונית כדרך להתמודד עם מונופולים מקומיים. עם זאת, ההקצנה במדיניות הזו, שהובילה מדינות להצטרף להסכם סחר בידיעה ברורה שהוא יוביל למאזן גרעוני עבורן, ביחד עם חוסר שליטה על גבולות המדינה, היו בבחינת צעד אחד יותר מדי. כשלתסכול הזה נוסף גם איום הטרור (שגובר, בין היתר, בשל קלות המעבר בגבולות) הפור נפל.

לפיכך, נראה כי בשנים הקרובות אנו צפויים לתגובת נגד לליברליזציה הכלכלית ולגלובליזציה, שתנסה לאזן את התהליכים שנבנו בשני העשורים האחרונים. במקום פתיחות נקבל סגירות, במקום קידוש הרב-תרבותיות, נקבל שיח לאומני יותר, שיקרא להפלות את הזרים ולהיטיב עם המקומיים. התוצאה נשמעת קשה לתומכי הגלובליזציה, אך היא בהחלט יכולה להביא לסידור מחדש של הכוחות הפועלים בכלכלה העולמית ולצמיחה כלכלית.
האתגר האמיתי למנהיגי התקופה יהיה להצליח להוביל את השינוי הזה בגבולות המשחק הדמוקרטי. הקצנה נוספת במשבר הזהות באירופה לדוגמא, עשויה לאיים על יציבות הסדר הזה.