עורך ספורט מעריב: "אם העיתון ייסגר נצא מכאן בלי חיוך, בלי עבודה, אבל עם יושרה עיתונאית"

ערן סורוקה עשה לפני כשלושה חודשים היסטוריה קטנה, כשהפך בגיל 31 לעורך הספורט הצעיר בתולדות מעריב. בקרוב, אם המדור אכן ייסגר כחלק מתכניתו של הרוכש, שלמה בן צבי, עלול סורוקה, שלא באשמתו, לחולל היסטוריה נוספת כשיהפוך למי שערך את המדור במשך הזמן הקצר ביותר.

"אנחנו נמצאים בצומת דרכים, יום לפני שחלק גדול מהעמיתים, ואולי גם אנחנו, מסיימים את דרכנו בעיתון", אומר סורוקה בראיון מיוחד לאתר פורבס. "לשבות באמת היה המוצא האחרון שלנו. אנחנו רגילים למחויבות עצומה לקוראים שלנו שהלכו איתנו לאורך כל הדרך, אבל כשאין ברירה, אין ברירה".

"התחושה ביזארית", מוסיף סורוקה. "אנחנו נעים בין תקווה לייאוש, אבל חשים בעיקר תשישות. חוסר ודאות מטורף מלווה אותנו כבר יותר מחודשיים, תחושה של לא לדעת מה יהיה מחר, ממי תקבל משכורת, כמה בכלל נקבל, בכמה חלקים, מה יפרישו לך ולאן, אם בכלל. מנגד, יש הרגשה מדהימה של אחדות ומאבק משותף למען עתיד העיתון. אני חושב שכל אחד מאיתנו יוכל בסופו של דבר לומר שעשה את המרב להצלת מקום העבודה שלו. גם אם העיתון ייסגר – אנשים ייצאו מכאן בראש מורם. בלי חיוך, בלי עבודה, אבל לפחות את הכבוד והיושרה שלהם כעיתונאים וכעובדים הם יוכלו לקחת בקרטון הביתה".

סורוקה החל דרכו בעיתון בשנת 1996, כשהיה בן 15, ככתב ליגות נוער בכדורסל וכסטטיסטיקאי. משם המשיך לתפקידים נוספים, בעיקר בתחום הכדורסל, וביולי 1999 התגייס לגל"צ. לאחר שלוש שנים ככתב ספורט ואקטואליה וכעורך חדשות, חזר למעריב כעורך עמודים. ב-2007 קודם לתפקיד סגן עורך, ובאמצע יולי האחרון מונה לעורך המדור, תחת אחריותו המיניסטריאלית של איתן מרקוביץ'. "יהיה סמלי אם מישהו שהתחיל כילד סטטיסטיקות וכתב ליגת נוער, שכתב עוד לפני גיל 15 מכתבים על כמה שהוא רוצה לעבוד במעריב ספורט, שנשם את המדור הזה במשך כמעט חצי מחייו, יהיה גם העורך האחרון שלו. לא"?, הוא אומר בחיוך מריר.

עושה רושם שעורכי המדורים נמצאים בין הפטיש לסדן.

"אנחנו עומדים יום-יום בפני דילמות קשות מאוד ואתגרים לא פשוטים. כך למשל, לאחר שהסיפור עם ערוץ הספורט נחשף (בן צבי תיכנן לסגור את המדור ולקנות תכנים מערוץ הספורט), וכשהבהרתי שהדבר לא מקובל עליי, ניתנה לי הזדמנות נוספת להציג תכנית התייעלות שתאפשר למרבית אנשי המדור להמשיך ולעבוד, גם אם חלקם ייאלצו לשנות תפקוד או לעבוד קצת יותר. אחרי שעות והתלבטויות, שפשוט קרעו אותי מבפנים, הגשתי תכנית שגילמה חיסכון משמעותי בהוצאות. ממה שהבנתי, התוכנית הזו התקבלה אצל אנשיו של בן צבי, אבל רק כחלק מהמתווה הכולל של העסקת עובדים אליו הגיעו. כך שיום אחד הייתה תחושה שהמדור נסגר ושאאלץ לשלוח עשרות אנשים הביתה. יום לאחר מכן כבר חשבתי שהצלחנו להציל את המדור, אבל אז התברר שזה כנראה יבוא על חשבון חברים אחרים מהעיתון. וכך שוב נתקענו".

כאן היתה שביתה. דסק חדשות ריק, אתמול במעריב

איך היה לקום היום בבוקר ולא לקבל את העיתון בו אתה עובד 16 שנים?

"די מוזרה, האמת, אבל כבר התרגלתי למחשבה שזה יקרה, ואני מדבר על כמה פעמים במהלך החודשיים האחרונים – אם בגלל השביתה, או פשוט משום שהעיתון ייסגר. זה היה בעיקר מוזר עבור הבת שלי, שרגילה להכניס את העיתון כל בוקר הביתה, והפעם שאלה למה אין עיתון. אמרתי לה שאבא והחברים שלו החליטו שלא יהיה עיתון בגלל כל מיני דברים. לך תסביר לילדה בת 4 מה זה הסכם קיבוצי".

אתה מרגיש אחריות כלפי העובדים במדור?

"הם תמיד עמדו ועומדים בראש מעייניי. בכל המכות שנפלו עלינו בשנים האחרונות, תחושת האחדות וההתלכדות רק הלכה והתחזקה. אנשים נתנו כתף, נלחמו יחד, חיפו אחד על השני. לפני האולימפיאדה כינסתי את החבר'ה ואמרתי להם – אני לא יודע אם זו האולימפיאדה האחרונה של מעריב, אבל אנחנו עכשיו קבוצה שנכנסת לרבע אחרון של משחק אליפות. תשאירו הכל על המגרש. והם עושים את זה בצורה מדהימה, יום יום".

"בחודשים האחרונים אנחנו עושים מוסף מצוין למרות תנאי עבודה בלתי אפשריים", מספר סורוקה. "אנשים מתקשרים לשאול אותך על כיתוב תמונה, כשהם לא יודעים אם יקבלו משכורת. כתבים מתקשרים להילחם על סיפורים ב-21:30 כשלא ברור אם יהיה להם מאיפה להביא אוכל לילדים. לא רק שאני מרגיש כלפיהם אחריות – אני בר מזל להרגיש כלפיהם אחריות".

דיברו איתך באופן אישי?

"אנשיו של בן צבי דיברו איתי באופן אישי מספר פעמים, ובהחלט ייתכן שאני כן אשאר ואשתלב בתוכניות, אבל הסיפור הגדול הוא של מדור הספורט. אני חושב בכנות שספורט מעריב הוא יתרון איכותי של מעריב על פני יריביו, ולשמחתי אני מאמין שלאחר שהצגתי תוכנית עסקית אלטרנטיבית, מר בן צבי שותף לדעתי ויעשה הכל כדי להמשיך ולשמר את המדור".

הפגנת עובדי מעריב. "שום דבר לא נגמר עד שניית הסיום" | צילום: אהוד כהנים

"היות שלא ברור מה יקרה עם העיתון עצמו, ברור שגם עתידי בעיתון לוט בערפל", ממשיך סורוקה. "ברור לי שבתסריטים מסוימים, הסיכוי שאשאר גבוה יותר מאשר באחרים. הבהרתי לעורכי העיתון כי אם יבחרו בדרך של מחיקת מדור הספורט, איני רואה את עצמי ממשיך בעיתון. לשמחתי הבנתי שבן צבי כנראה שלא בוחר בכיוון הזה. כמובן שהכל תלוי כרגע גם בהתנהלות שבין הוועד לאנשי בן צבי. ההתפתחויות בשאר העיתון ישפיעו גם על עתידי".

"כאלה שעוסקים בספורט – למדנו ששום דבר לא נגמר עד לשריקת הסיום. אנחנו רוצים להאמין שזה לא סוף הסיפור בשום מובן. עם זאת, לפעמים המציאות מסביב מעוננת מכדי שנוכל להתייחס אליה באופטימיות; בהארץ מדור הספורט האיכותי צומצם מאוד, בידיעות מקטינים נפחים ומקצצים משכורות, וכמעט כל כלי התקשורת הממוסדים בארץ נמצאים בשלב כלשהו של מצוקה כלכלית. בכלי התקשורת היחיד שנהנה מגב כלכלי איתן למרות המודל השונה שתחתיו הוא מופעל הוא 'ישראל היום', אך שם אין בחלק מהימים לענייני הספורט אפילו אזכור בשער העיתון – שלא לדבר על נראות בתוכו. מחביאים אותו בין הלייף סטייל לתשבצים".

"עם כל הכבוד לרצון שלנו להאמין, כמה כבר אפשר להיות אופטימיים?", אומר סורוקה. "לא צריך להיות דוקטור לתקשורת כדי לדעת שהעיתונות הישראלית – בעיקר זו המודפסת – נמצאת בצד של הירידה מההר. זו גם לא תופעה ייחודית לנו, כמובן – כל מודל צריכת התקשורת על ידי משתמשי הקצה בעולם השתנה בשנים האחרונות. אנשים רוצים להחליט בעצמם אילו חדשות לצרוך, לא שאחרים יחליטו עבורם. וזה גורם לסגירת עיתונים ברחבי העולם, למעבר למודלים דיגיטליים ואלטרנטיביים, לקביעת חומות תשלום. כאשר סטטוס של קופאית בוולמארט צובר מיליון וחצי לייקים, כנראה שלהיות עיתונאי זה כבר לא המקצוע הכי פופולרי והכי משפיע בעולם".

מה להערכתך הולך לקרות עכשיו?

"כבר שבועות, חודשים, שאני מגלגל בראש כל מיני תסריטים. למרות שאומרים עלינו העיתונאים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל, במקרה הזה אני לא מתבייש להגיד שאני לא יודע מה ילד יום – אם לבקש מכתבת הכדורסל להכין אייטם לקראת מכבי ת"א מחר או לא. אם להתחיל להריץ את הלייאאוט בראש, לחשוב איך להגיש כל דבר, אילו נתונים סטטיסטיים להוציא. דרך חיים שהתכווננו עליה באוטומט, פתאום נמצאת במבוי סתום".

"אנחנו יושבים בבית ובמערכת, מחכים להתפתחויות, מנסים לסדר את שאר החיים שהתבלגנו לנו לאחרונה בין ישיבה לאסיפה, להפגנה, להוצאת עיתון", הוא מסכם. "מקווים לטוב, אבל יודעים שזה לא תלוי רק בנו. יהיה עצוב אם זהו סוף דרכו של מעריב, אבל כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות הגענו למצבי קיצון, אז שום דבר כבר לא יכול באמת להפתיע אותנו".