פורבס בוחן בפרויקט מיוחד: איך יראו חיים ללא מוות?

שהיה בשנות העשרים לחייו, אלכסנדר הגדול כבר הספיק לכבוש את מרבית העולם הקדום. מבחינתו, טוב שהקדים לפעול, מכיוון שהאריך ימים רק עד גיל 32. סיבת המוות מעולם לא התבררה בוודאות, אך בין שהיתה זו מחלה מסתורית ובין שהיה זה רעל, נראה כי המצביא הדגול בסך הכל יישר קו עם תוחלת החיים הממוצעת של התקופה.

היחס לזקנה, במובן הסמנטי של המילה, משתנה כל העת, עם העלייה בתוחלת החיים: ה־70 של היום הוא ה־60 של שנות השמונים, כמו שה־30 הוא ה־20 החדש. אבל נראה שהשינויים הללו הם רק קצה הקרחון. אם לשפוט על פי התחזיות הטכנולוגיות, ברכת יום ההולדת הידועה “עד 120” תהפוך בקרוב לסוג של עלבון. הפיתוחים הרפואיים והטכנולוגיים מכוונים ליעד שאפתני למדי – תוחלת חיים של 150 שנה לפחות. נשמע מופרך? ובכן, לפני 100 שנה גם גיל המוות הממוצע כיום, שלפי הסטטיסטיקה העולמית עומד על 80, נשמע לבטח כמו נתון הזוי. מדענים ועתידנים משוכנעים, שתוחלת חיים של 150 שנה היא לא עניין של מדע בדיוני, אלא פשוט של מדע. כבר היום חוקרים הצליחו להאריך את חייהן של חיות מעבדה ביותר מפי עשרה, על ידי שינוי מבנה ה־DNA שלהן. למעלה מטריליון דולר הוצאו על מחקר ביו־רפואי ב־20 השנים האחרונות, כשמדע חקר הזקנה נחשב לאחרונה לאחת המניות החזקות בתחום הרפואה. אפילו גוגל השקיעה בשנה שעברה כ־400 מיליון דולר במנוע בינה מלאכותית, שצפוי להיות הקרוב ביותר במבנה שלו למוח האנושי. התחזיות האופטימיות למגה-חיים שכאלה מדברות על העשור הנוכחי, כך שמי שנולד היום יוכל כבר להגיע לגיל 150. הזהירים יותר מדברים על 60 שנה מהיום.

אך על אף שכל זאת הוא פונקציה של מדע, התארכות תוחלת החיים היא תופעה שמעלה שאלות אתיות רבות וקשות – למשל, השאלה האם המונח “אופטימיות” מתאים בכלל לשיח הזה; למטרה הנכספת של הארכת חיינו כמה שרק ניתן יש השלכות מרחיקות לכת על האנושות. כלל לא בטוח שכולן נלקחות בחשבון במעבדות המחקר, שעובדות ללא הרף על כך. האם מישהו שואל את השאלה הבסיסית – “האם חיים ארוכים כל כך הם בכלל רצויים?”

הטכנולוגיה בהישג יד

“כשמדברים על הארכת תוחלת החיים, מדברים בהכרח על התפתחות טכנולוגית, שתוביל להארכת חיים רדיקלית, כך שכולנו נחיה 150 ואפילו 200 שנה”, אומר ד”ר רועי צזנה, עתידן ומומחה לננו־טכנולוגיה, שחיבר את הספר “המדריך לעתיד”. “זה נשמע כמו פנטזיה לרוב האנשים, בעיקר משום שאנחנו לא מצליחים להבין את גודל השינויים הטכנולוגיים. הרפואה המתקדמת מתבססת על טכנולוגיית מידע, ובזכותה, היכולות הרפואיות גדלות פי שניים מדי שנה־שנתיים. אנחנו מכירים את זה בתחום המחשבים: בתחילת המאה הקודמת המחשבים היו עשויים ברונזה והופעלו עם גלגל אופניים. מאז הם התקדמו בקצב מסחרר, שהוכפל מדי שנה וחצי”.

ההתפתחות הטכנולוגית המואצת הביאה אלינו בשנים האחרונות את אפשרות מיפוי הגנום האנושי: תמורת 1,000 דולר כל אחד יכול היום לפצח את הקוד הגנטי שלו. בעוד מספר שנים, סבור ד”ר צזנה, המחיר יירד משמעותית, והטכנולוגיה תהיה זמינה לרבים יותר. המשמעות: הבנת המתרחש בתוך גופנו והיכולת לאתר את מקורן של מחלות שונות, וכך לתקן גנים פגומים. כך למשל, כיום נדרש תהליך ארוך ומורכב כדי לנסות להבין מהו מקור הגן הגורם למחלה מסוימת, ולאילו מחלות נוספות הוא עלול לגרום. לכן הרפואה עוסקת בדרך כלל בטיפול במחלה ולא בזיהוי הגנטי שלה. זו גם הסיבה שמחלות מסוימות חוזרות לעיתים קרובות אצל קרובי משפחתו של החולה. פיצוח הקוד הגנטי האישי יאפשר, למעשה, טיפול מנע על ידי זיהוי המחלות שבהן עלול אדם לחלות.

חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים כבר פיתחו השנה כלי אינטרנטי חדשני, שיאפשר לרופאים לזהות מוטציות גנטיות אצל מטופליהם, להעריך את סיכוייהם לחלות במחלות תורשתיות שונות, ולהתאים את הטיפול התרופתי הטוב ביותר עבורם. פיתוחים נוספים, כמו מזעור רובוטיקה לביצוע פעולות כירורגיות, פיתוח טכנולוגי של בינה מלאכותית, הנדסה גנטית והדפסת רקמות בתלת מימד לצורך חילופי איברים, יאפשרו לנו שורת יכולות שבעבר נשמעו כמדע בדיוני, כמו תיקון DNA, שליטה בגופנו מרחוק, בחירת תכונות מועדפות עבורנו ועבור ילדינו, ובעיקר – חיים בלי דד־ליין באופק. בתחום השתלים האורתופדיים למשל זה כבר קורה: רופאים מסין הצליחו להשתיל בעמוד השדרה של ילד בן 12 חוליית צוואר, שהודפסה במדפסת תלת ממד. הילד הנכה חזר ללכת, והרופאים שטיפלו בו ציינו, כי החוליה החדשה חזקה יותר מהחוליה הטבעית שלו. “בסופו של דבר”, מסכם ד”ר צזנה, “נוכל להנדס את עצמנו מחדש, כדי לעצור את תהליכי ההזדקנות”.

זה כרוני

סקירת תוחלת החיים הממוצעת של האדם לאורך ההיסטוריה מצביעה על עלייה מתמדת: ממצאים אנתרופולוגיים קובעים, כי מאז היבדלות האדם מבני מינו הקרובים, לפני כ־150 אלף שנה, עמדה תוחלת חייו על פחות מ־30. ממוצע זה נשמר עד לפני כ־6,000 שנה, ולאחר מכן עלה בהדרגה, עד שבסוף המאה ה־19 עמדה תוחלת החיים הממוצעת על 46 שנה. בתקופה זו רק אחד מתוך 20 אנשים הגיע לגיל 60, ואחד מתוך 50 הגיע לגיל 65. יחד עם זאת, יש לציין, כי המספרים הנמוכים נבעו בעיקר בשל אחוזי התמותה המשמעותיים של ילדים ותינוקות. אותם בוגרים ששרדו, הצליחו לרוב להגיע לגילים שאינם רחוקים מאוד מאלה המוכרים לנו כיום, אך בודדים בלבד הגיעו לגילים מופלגים במיוחד.

על פי האגודה הישראלית לגרונטולוגיה (חקר הזקנה), תוחלת החיים הממוצעת עולה מדי עשור בכשנתיים וחצי. מנתונים שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל חיים כיום כ־900 אלף בני 65 ומעלה, שהם 10.8% מכלל האוכלוסייה. מחציתם בני למעלה מ־75, כ־3,000 כבר חגגו 100 שנים ויותר. לשם השוואה, עם הקמת המדינה חלקם של המבוגרים באוכלוסייה עמד על 4% בלבד. עד 2035 צפויה אוכלוסיית גיל הזהב בישראל לעמוד על 14.6%. מדובר בכ־1.7 מיליון איש.

הקפיצה הגדולה בתוחלת החיים בעולם המערבי חלה בתחילת המאה ה־20, ובמיוחד עם המצאת הפניצילין. מאז פחתה התמותה ממחלות מידבקות בגיל צעיר, והחל עידן חדש, שבו אנשים מתים בעיקר ממחלות כרוניות, כמו סרטן, סוכרת ואלצהיימר. כעת לראשונה, נראה כי אנו עומדים בפני עידן חדש, שבו לא רק תוחלת החיים הממוצעת הולכת ומטפסת, אלא גם גבול היכולת של האדם לחיות – הגיל המבוגר ביותר שניתן להגיע אליו.

הבעיה היא שמבחינה פיזיולוגית, המערכת החיסונית שלנו נחלשת כבר מגיל 50, והגוף הופך חשוף ופגיע יותר למחלות כרוניות. “זה קורה משום שמבחינה אבולוציונית, המטרה הביולוגית שלנו היא להעביר את הגנים לדורות הבאים. מרגע שהשלמנו את המטרה הזו, אנחנו צריכים לפנות את הזירה, ואם לא ניחלש, נפריע לתהליך האבולוציוני להמשיך להתממש”, מסביר ד”ר יעקב בן שאול, גרונטולוג ועתידן, מחבר הספר “מגה חיים”. “מה שצפוי לקרות בעשור הקרוב, הוא שיפור רפואת המנע בעקבות התקדמות הטכנולוגיה, כך שהמחלות הכרוניות והדעיכה יתחילו בגיל מאוחר יותר. תהליך הזקנה פשוט לא יתרחש. אמנם עקב הליכי שחיקה בתאים לעולם לא נוכל לחיות חיי נצח, אך את הגורם העיקרי למוות, שהוא הדעיכה הפיזיולוגית, נוכל למנוע. כבר היום אנו יודעים, שלתאים סרטניים החיים בגוף אין הגבלת חלוקה. אם כך, אין בעיה שגם תאים אחרים יוכלו להתחלק עוד ועוד, עד לכדי קפיצה לגיל 150. לא מדובר על צפי לעתיד הרחוק: ככל הנראה, הילדים הראשונים שיחיו עד גיל 150 ויותר כבר חיים בינינו. עם זאת, יש לכך השלכות דרמטיות על החברה כולה בעולם המערבי, ולא בטוח שנדע להתמודד איתן”.

עד שהמוות יפריד?

בעשורים האחרונים התרגלנו לשנן את הסיסמה “העולם שייך לצעירים”. נראה כי המגמה השלטת היא להתחיל את חיינו מוקדם יותר ויותר: ללמוד בגיל צעיר יותר, לפתח קריירות ולהקים עסקים משגשגים עוד בשנות ה־20 לחיינו. אך כל זאת עשוי, ככל הנראה, להיות לא יותר מטרנד חולף. להתארכות תוחלת החיים תהיה לפחות השפעה משמעותית אחת שלא יהיה ניתן להתחמק ממנה – היפוך המאזן הדמוגרפי. בעולם של מגה־חיים, הקשישים יהיו חלק הארי באוכלוסייה, והילודה תלך ותפחת.

“במאה ה־19, כשתוחלת החיים הממוצעת היתה 40־50 שנה, אנשים חיו במצב של הישרדות”, אומר ד”ר בן שאול. “אם הם רצו להטביע חותם, היה עליהם לעשות זאת בגיל צעיר מאוד, מהסיבה הפשוטה שלא היה להם מספיק זמן. בעולם שכזה האידיאל היה התא המשפחתי. כיום, כשתוחלת החיים הממוצעת היא 80 שנה, גיל הנישואים עולה, ואיתו עולים גם גיל הילודה ושיעור הגירושים. ככל שתוחלת החיים תמשיך לעלות, כך יירד שיעור הילודה, ואחוז המבוגרים בחברה יגדל. בשנת 2025 לאדם כבן 40 יהיו בממוצע יותר הורים וסבים מילדים”.

למען האמת, לא כל כך קשה לדמיין זאת: כבר כיום אחוזי הגירושים נמצאים בעלייה מתמדת. נישואים “עד שהמוות יפריד בינינו” נראים כמשימה בלתי אפשרית, כשמדובר על 150 שנה.

גם פרופ’ יובל נח הררי, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומחבר הספר “ההיסטוריה של המחר”, סבור כי בעולם של חיים ארוכים, התא המשפחתי כפי שמוכר לנו היום צפוי להיעלם. “כיום, גידול ילדים נתפס עדיין כחלק מאוד מרכזי מהחיים. בעולם שבו אנשים יחיו עד 150, אפשר להניח שיתחתנו לראשונה בגיל 50. אלא שלרשותם יעמדו עוד 100 שנות חיים. האם זה ריאלי לצפות שנישואים יחזיקו מעמד 100 שנה? אפילו האפיפיור לא יהיה כזה נאיבי”. ומכיוון שהמדע מאפשר כיום לנשים ללדת בכל גיל, בהפריות חוץ גופיות, והתחזיות מדברות על ירידה בשיעור הילודה, ניתן להניח שנשים בשנות ה־50 לחייהן יביאו לעולם לכל היותר שני ילדים. “כשאותן נשים יגיעו לגיל 100, הילדים שלהן יהיו כבני 50 – אך לפניהן עדיין יעמדו כ־50 שנות חיים נוספות. למעשה, שני העשורים שאותן נשים יבלו בגידול ילדים, יהיו פרק שולי יחסית בחייהן. קשה לדמיין איך ייראו יחסי הורה־ילד בעולם שכזה”, אומר פרופ’ נח הררי.

 לבד בעולם

למען האמת, הרהור מעמיק בעתיד מעין זה עשוי להיות מפחיד למדי. “בעולם של תוחלת חיים כל כך ארוכה, ההורים לא ישמרו על קשר עם הילדים שלהם”, חוזה ד”ר בן שאול. “לתא המשפחתי המסורתי כפי שאנחנו מכירים כיום יש יתרונות של גידול הילדים והכנה שלהם לחיים. לאדם בעולם של מגה־חיים לא יהיה בית לחזור אליו”.

וזו אולי הנגזרת הקשה ביותר של התפוררות התא המשפחתי; נראה שמגה־חיים מביאים איתם בעסקת חבילה גם מגה־בדידות. “אמנם מודל של ריבוי יחסים ותחלופה בין בני זוג לאורך החיים מביא עמו תאים משפחתיים מאוד מגוונים, כמו ילדים, נכדים ונינים ממספר בני זוג – אך לצד זאת, צפויה לגדול גם תחושת הריחוק והבידוד”. כך חוזה פרופ’ ישראל (איסי) דורון, ראש החוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה. “ריבוי יחסים יביא להעדר מערכת תמיכה משפחתית, ולתלות במסגרות חברתיות או פרטיות, שתחליף את התלות במשפחה המסורתית”.

ובעולם של פרטים נטולי שייכות ומסגרת משפחתית, הדרך לדיכאון קצרה מתמיד. “ככל שהרפואה והמדע מתקדמים יותר, כך אנחנו מגלים שאנחנו מבינים פחות את ההשלכות הרגשיות של הקדמה הזו ואת ההשפעות על המוח שלנו”, מסביר ד”ר בן שאול. “כבר היום, העלייה בתוחלת החיים גורמת לעלייה בלתי צפויה בדיכאון כגורם מוות. לא צריך לחכות ל־150 שנה, מספיק שתוחלת החיים תגיע ל־100, כדי שהדיכאון יהיה הגורם העיקרי למוות”.

ביפן, אחת המדינות עם תוחלת החיים הארוכה בעולם, כבר ניתן לראות לכך סימנים: ב־2009 פרסמה הממשלה היפנית נתונים סטטיסטיים, שלפיהם אחד מכל ארבעה קשישים במדינה מת בביתו כשהוא ערירי. בסקר שנערך שנה לאחר מכן, דיווחו כ־70% מבני ה־60 ומעלה ביפן כי הם סובלים מבדידות קשה. למעלה מ־40% מהם הביעו חשש, שיסיימו את חייהם לבדם. התופעה הזו אף צפויה להחמיר, בהתחשב בעובדה שאוכלוסיית יפן רק הולכת ומזדקנת: על פי הערכות שפרסם השנה משרד הפנים היפני, 26% מהתושבים במדינה חצו את גיל 65 – נתון המהווה שיא של כל הזמנים. בסך הכל, מספרם באוכלוסייה מגיע ל־33 מיליון בני אדם – למעלה מפי שניים מאוכלוסיית הילדים. בני ה־75 ומעלה מהווים 12.5% מהאוכלוסייה.

מצבם הנפשי הקשה של הקשישים יצר תופעה יוצאת דופן: כדי להימנע מחיים של בדידות, קשישים רבים בוחרים להעביר את שארית חייהם הלא מבוטלת בבתי הכלא. כך, אחד מכל חמישה אסירים ביפן חצה את גיל 60 – נתון גבוה במיוחד בהשוואה למצב האסירים בארה”ב, למשל.

סטודנטים בגיל 90

מומחים חוזים כי שינוי האיזון הדמוגרפי בין מבוגרים לצעירים עלול להפוך לבעיה חברתית חמורה, שתשנה לחלוטין גם את שוק העבודה ותאלץ אותנו לעדכן מן היסוד את המודלים הכלכליים הקיימים כיום. “אפילו מבלי לקחת בחשבון את השפעתן של טכנולוגיות חדשות, כמו אינטליגנציה מלאכותית, שמתעלה על בני האדם ברוב סוגי העבודות, שוק העבודה צפוי לעבור שינויים כבירים במצב של עלייה דרמטית בתוחלת החיים”, אומר פרופ’ נח הררי. “כיום אנחנו מניחים, שאדם לומד מקצוע בגילי העשרה והעשרים, ובמשך שארית ימיו עובד במקצוע שבחר. אנחנו כמובן לומדים דברים חדשים גם בגילי ארבעים וחמישים, אבל החיים נחלקים, בגדול, לפרק זמן של לימודים ולאחריו פרק זמן של עבודה”. במצב של חיים עד גיל 150, כל זה יהיה חייב להשתנות: “לאנשים יהיו קריירות ארוכות הרבה יותר, והם יהיו חייבים להמציא את עצמם מחדש שוב ושוב גם בגיל 90 – על אחת כמה וכמה בעולם שמשתנה כל הזמן עקב המצאות טכנולוגיות חדשות”, חוזה פרופ’ נח הררי. “בו בזמן, אנשים לא יפרשו לפנסיה, ולא יפנו מקום לדור החדש, עם כל הרעיונות והתקוות שלו”.

פרופ’ דורון טוען, כי החברה תצטרך לבצע שינוי תפיסתי עמוק ולהבין שהלימודים כבר לא מסתיימים בהכרח בגיל 25, העבודה לא נתחמת לגילים 30־65, והפנאי לא מתחיל בגיל 70. “ברגע שהחברה תצא מהתבנית הזו, זה כבר לא משנה כמה נחיה – אנשים יבינו, שאפשר ללמוד גם בגיל 80, לקחת כמה שנות פנאי מהחיים בגיל 30, ולהביא ילדים בגיל 100, על ידי הפריות חוץ גופיות”.

העבודה היא חיינו

בעיית הפנסיה עולה לכותרות בשנים האחרונות, עם ההבנה שפרישה לגמלאות בגיל 67 אינה רלוונטית עוד, בעולם שבו תוחלת החיים רק עולה ועולה. מעבר לעובדה שאנשים זקוקים לעשייה ולתכלית בחייהם, מצב שבו קופות הפנסיה ייאלצו לממן את חייהם של מיליוני אנשים במשך שנים רבות אינו ריאלי. כלכלנים אמריקאיים מעריכים, כי בשנת 2000 יחסי התלות הכלכליים בארה”ב היו 21.7 גמלאים על כל 100 עובדים. המשמעות היא שחמישה עובדים תרמו לפנסיה של כל מבוגר אחד מעל גיל 65. בשנת 2050, חוזים הכלכלנים, יחסי התלות הללו כמעט יוכפלו, כאשר יהיו 38 גמלאים על כל 100 עובדים. אם קצבת הזקנה תישאר בעינה, הרי שנטל הפנסיה של המבוגרים על העובדים הצעירים, שבא לידי ביטוי לרוב בצורה של מיסים, יהיה יותר מכפול.

בישראל המצב אינו שונה, אך נוספים לו מאפיינים ייחודיים. בעוד שבמגזר החילוני צפויה ירידה בילודה ועלייה בשיעור המבוגרים (על פי האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, שיעור בני ה־60, העומד כיום על 11%, יוכפל עד שנת 2050), הרי שבמגזר החרדי ובמגזר הערבי לא צפויה ירידה כזו. “המשמעות היא שמשקלם של החילונים בחברה ילך ויירד, עד כדי כך שהם יהיו מיעוט”, אומר ד”ר בן שאול. “והמיעוט הזה יהיה מבוגר. כתוצאה מכך, היחס בין אנשים עובדים לכאלה שאינם עובדים יהיה 1:1, בעוד שבאירופה הוא צפוי לעמוד על 1:3. כך נגיע למצב, שבו יהיו מעט מאוד משלמי מיסים משוק העבודה. בעוד כעשרים או שלושים שנה נעמוד בפני בעיה כלכלית משמעותית מאוד, שבעקבותיה אולי נראה אפילו נטישה של חלק מהחברה החילונית את הארץ”.

מדינות רבות, כולל ישראל, מנסות לפתור את הבעיה באמצעות יוזמות להעלאת גיל הפרישה, אך לדברי המומחים, השינוי שיידרש במצב של חיים עד 150 יהיה מהותי הרבה יותר. “יש לנוע בהדרגה למצב, שבו שאלת הזקנה תהיה תפקודית ולא תלוית גיל. במילים אחרות – הזקנה תהיה אינדיבידואלית, ותיקבע לפי מצבו של האדם ולא לפי גילו הכרונולוגי. זה דורש שינוי חברתי כולל בתפיסת המונח זקנה”, אומר ד”ר בן שאול. “אדם שיחיה עד גיל 150 יהיה זקן רק בעשור האחרון של חייו, כלומר: רוב חייו הוא יהיה כשיר לעבודה, ולכן יצטרך לתכנן תוכנית עבודה לטווח ארוך ולעבוד במשך שנים – גם בשביל לייצר כסף וגם כדי לא למות מדיכאון”.

גם פרופ’ דורון משוכנע, כי במצב של חיים עד 150 שנה אין מקום למודל של חובת גיל פרישה. “כשמדברים על מהפכת הזקנה, מדובר לא רק על כך שמעולם אנשים לא חיו כל כך הרבה זמן, אלא גם על כך שמעולם לא היו כל כך הרבה זקנים באוכלוסייה. בעולם של תוחלת חיים גבוהה באופן דרמטי, אם לא יתבצע שינוי מהותי בשוק העבודה, אנשים יהיו יותר זמן בפנסיה מאשר בעבודה יצרנית, דבר שאינו הגיוני”. הפתרון, לדבריו, צריך להתחיל בממשלה, שתעודד אנשים ללמוד כמה שיותר, לצבור ידע, כישורים ומיומנויות, ולעסוק בריבוי מקצועות. “בישראל זה פחות קורה, אבל במדינות רבות מעודדים סביבת עבודה בכל גיל, המשך השתלמויות והכשרה גם בגילים המתקדמים ויזמות עסקית בגיל המבוגר. תוצאות המהלך הזה ניכרות גם מבחינה כלכלית: מודל של מערכת ביטחון סוציאלי, שתממן את הדור המבוגר, קרס במדינות רבות. הדור הצעיר שהיה אמור לממן ולתמוך בקשישים, פשוט לא קיים. תחת המודל הזה, עברו מדינות כמו צרפת ואנגליה למערכת תמיכה, המבוססת על הפרשות העובדים בהתאם להכנסתם בשנות עבודתם, תוך העלאת גיל הפרישה. הפוליטיקה והמדיניות משתנות הרבה יותר לאט מאשר המציאות, אבל בסופו של דבר לא תהיה ברירה, ושוק העבודה יתאים את עצמו לתוחלת החיים העולה”.

באופן לא מפתיע, השינוי הזה מתממש בינתיים בעיקר ביפן; לצד הפחד מהבדידות שנוצרת בעקבות העלייה בתוחלת החיים, ביפן קיים האחוז הגבוה ביותר של קשישים עובדים בקרב המדינות המפותחות: אחד מתוך שלושה גברים מעל גיל 65 עדיין עובד (בישראל עומד הנתון המקביל על פחות משישית).

לדברי פרופ’ דורון, גם מודל הירושה הקיים צפוי להשתנות או להתבטל, ובכל הקשור לקשרים הכלכליים הבין־דוריים, אמורות להתרחש מספר תופעות מעניינות: “בניגוד למצב כיום, שבו אנשים מבוגרים תומכים בילדים ומעבירים להם רכוש, כסף או ערך שווה כסף – דוגמת שירותי בייביסיטר לנכדים – במצב של תוחלת חיים של 150 שנה אנשים ימשיכו לחיות חיים מלאים, לעבוד ולבלות גם בגיל מבוגר מאוד. כתוצאה מכך, הם ישמרו על המשאבים שלהם, וימצאו לנכון לבזבז יותר על ההנאות ועל הפנאי שלהם, על חשבון הירושה לילדים. עד שכבר יגיע הרכוש לבני הדור הבא, הם יהיו בעצמם מבוגרים מאוד”.

אין מספיק לכולם

אך בני האדם אינם הגורם היחיד במשוואה. גם המשאבים על פני כדור הארץ משחקים תפקיד מרכזי, וככל שמספר החיים ילך ויגדל, כך גם צפוי לגדול המחסור במשאבים הבסיסיים. על פי תחזיות אופטימיות, בשנת 2050 אוכלוסיית העולם תמנה 10 מיליארד בני אדם. התרחיש הפסימי מדבר על מספר גבוה יותר. פרופ’ ישראל (איזי) בורוביץ’, דיקן בית הספר לכלכלה וניהול באקדמית תל אביב־יפו, לא בטוח שהיקום מסוגל להכיל כמות שכזאת. “העולם נכנס יותר ויותר לקשיים של אספקת מזון, שבעקבותיהם אני צופה גם יותר מלחמות, שהרי תפקידן הוא לפנות כמות מסוימת של אנשים מכדור הארץ”, אומר פרופ’ בורוביץ’. “משאב המים אף הוא נמצא בחסר. לכן מי שמדבר על עלייה בתוחלת החיים, לא מתעסק במציאות האמיתית של כדור הארץ: מאות אלפים מגיעים למדינות אירופה, אך הן לא מסוגלות לקלוט כל כך הרבה אנשים. לכן עם כל הכבוד לרפואה, למדע ולטכנולוגיה, בני האדם לא חיים לבדם על הכדור, הם חיים בסביבה מסוימת, שעליה משפיעים גורמי טבע שונים, כמו ההתחממות הגלובלית”.

פרופ’ בורוביץ’ חוזה, כי הניסיונות הקיימים כבר היום, לפיתוח מזון בצורה מכנית, אמנם יישאו פירות, אך כמויות המזון לא יגדלו. משאבי הטבע המתרוקנים, בתוספת חוסר המקום הפיזי על כדור הארץ, יובילו, לדבריו, למצוקות קשות. “העולם כנראה לא יוכל לספק מזון או דיור לכולם”, אומר פרופ’ בורוביץ’. “גם אם כמות הקשישים תבוא על חשבון הצעירים, המספרים באוכלוסייה עדיין גדולים מאוד. מעבר לכך, בתרבויות מסוימות, למשל במדינות אפריקה ובתאילנד, הילודה תמשיך לגדול. ומכיוון שהעולם הוא יחידה אחת, כשלא יהיה מקום באפריקה, אנשים יגיעו לאירופה”.

המלחמה על החיים

מעבר לשינויים הכלכליים והדמוגרפיים, למגה-חיים יהיו גם השלכות פוליטיות ואידיאולוגיות מרחיקות לכת. מומחים אף מזהירים מפני מלחמת אזרחים, שתתקיים בין מי שיזכה לקיים חיים ארוכים ומאושרים לבין מי שלא. במילים אחרות – בין אלו שתהיה להם היכולת הכלכלית לחיות עד 150, לבין אלו שיצטרכו להסתפק בתוחלת חיים קצרה יותר. “אם מדענים ימצאו תרופות לכל המחלות, יפתחו טיפולים יעילים נגד הזדקנות ושיטות להצעיר בני
אדם ולהבטיח נעורי נצח, התוצאה המיידית, ככל הנראה, תהיה גל חסר תקדים של זעם ושל חרדה”, אומר פרופ’ נח הררי. “מי שלא יוכלו להרשות לעצמם את הטיפולים היקרים הללו, שהם למעשה מרבית האוכלוסייה, יבערו מחימה. הרי לכל אורך ההיסטוריה ניחמו עצמם העניים בידיעה, שלפחות המוות אינו מפלה בין בני האדם, ושגם העשירים סופם להזדקן, לחלות ולמות. כמה שהעניים יזעמו כשיתברר שרק הם הולכים למות, ואילו העשירים ימשיכו לחיות עד בלי קץ, צעירים ויפים”.

גם ד”ר בן שאול משוכנע, שהתהליך יביא עמו פערי מעמדות קשים, שיתבטאו במחאות חברתיות עזות. “לאורך ההיסטוריה בני האדם עברו ממצב של חיים לשם הישרדות למצב של חיים רחוקים ממחשבות על מוות, ככל שתוחלת החיים עלתה. במצב של חיים עד גיל ממוצע של 80, אנחנו מפסיקים לחשוב על מוות בגיל צעיר, כי הנושא נראה לנו מאיתנו והלאה, לא קשור אלינו. וכשיש זמן, מפסיקים לחיות במצב של הישרדות, ומתחילים לחיות חיים קפיטליסטיים. נכון להיום, החברה סופגת את הפערים שבין עשירים לעניים”. אלא שלדבריו, ככל שתוחלת החיים עולה, הפערים בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם מעמיקים, מהסיבה הפשוטה שיש יותר שנים לבסס את הפערים הללו. “אנחנו רואים את זה כבר היום, למשל בהבדלים בין הרפואה הפרטית לבין זו הציבורית, ועדיין, אנשים מתייחסים לכך בשוויון נפש. בעתיד, כאשר המדע והרפואה ינטרלו את המרכיב הגנטי, הטכניקות שיאפשרו לנו מגה-חיים יהיו פתוחות, למעשה, רק בפני מי שיש לו כסף”.

או אז לעניים תתחיל לחלחל ההבנה, שהם לא נאבקים על חלוקת משאבים הוגנת יותר, כפי שמתרחשת היום, אלא על שנות חיים – שלהם ושל ילדיהם. “במצב כזה אנו נראה חזרה למלחמות על החיים, על הישרדות, ופה גלום פוטנציאל לפיצוץ חברתי ולמלחמת אזרחים, בקנה מידה שאנו לא מסוגלים בכלל להבין”, חוזה ד”ר בן שאול. “אמנם גם כיום תרופות חדשות פתוחות תחילה לעשירים, אך בהדרגה הן זולגות למערכת הבריאות הציבורית. כשתהיה קפיצה משמעותית בתוחלת החיים, הזליגה של טכנולוגיות מתקדמות כבינה מלאכותית, מהמגזר הפרטי אל המגזר הציבורי, תהיה מאוד איטית, כך שבסופו של דבר, לחיות שנים רבות יעלה הרבה מאוד כסף. למעשה, כדי לצפות מהי תוחלת החיים של אדם מסוים, נצטרך לדעת כמה כסף יש לו. הרפואה הציבורית כשלעצמה לא תוביל אנשים לחיות הרבה יותר שנים מכפי שהם חיים היום”.

אך אל דאגה, נראה שגם מצב העשירים לא יהיה טוב מדי. פרופ’ נח הררי צופה, כי אלה יעבירו את חייהם בחרדות קשות. “במצב שבו כל הטיפולים והתרופות יוכלו להאריך את החיים עוד ועוד, אך לא להקים לתחייה את המתים, כמה נוראית היא המחשבה שניתן לחיות צעירים ויפים לנצח, אבל למות בתאונת דרכים או בפיגוע טרור”, אומר פרופ’ נח הררי. “הרי אם משאית תדרוס אותי או שמחבל יפוצץ אותי, אני עדיין אהיה מת ללא תקנה. במצב כזה, אנשים לא יהיו מוכנים לקחת שום סיכון, יסתגרו בבתי כלא של זהב, ואם המוות בכל זאת יחמוק פנימה ויכה אותם או את יקיריהם, הסבל יהיה קשה מנשוא”.

מי בכלל רוצה לחיות?

על פי התחזיות, עולם שבו חיים עד 150 שנה לא נשמע קוסם במיוחד. לא מפתיע, אם כך, שרוב האנשים כלל אינם מעוניינים שתוחלת החיים שלהם תתארך. על פי סקר מהשנים האחרונות, של מכון המחקר הנחשב בוושינגטוןPew Research Center, 56% מהמשיבים הבוגרים בארה”ב לא היו מעוניינים כלל לעבור טיפולים רפואיים, שיאטו את תהליך ההזדקנות ויאפשרו להם לחיות לפחות עד 120 שנה. העתידן ד”ר צזנה לא מתרגש מהעניין. “בטווח הקצר, בני האדם בדרך כלל מגיבים לטכנולוגיה מאוד עוצמתית בשתי דרכים: ראשית בשמחה, על ההצלחה להגיע לטכנולוגיה חדשה, ושנית בחשש, מפני התמוטטות של כל המוסדות החברתיים כפי שהם מכירים אותם. הרי אם לפני 10 שנים הייתי מספר לך על רשת חברתית, שכולם יפרסמו בה תמונות שלהם, יחשפו דברים אישיים ויבלו בה את מרבית זמנם, היית אומרת לי: אלף, שאני משוגע, ובית, שזה נשמע איום ונורא. אותו הדבר עם תוחלת חיים של 150 שנה: מבחינה טכנולוגית, עומדים לקרות כאן דברים מדהימים. איך אנשים ישתמשו בטכנולוגיה הזו? את זה אני לא יכול לדעת”.

הכתבה פורסמה במגזין פורבס ב- 1.11.2015