שריף חדש, שכונה חדשה: המזה”ת שאליו טראמפ נכנס שונה לחלוטין מזה שאובמה עזב

חצי שנה בתוך נשיאותו של דונלד טראמפ, ובמזרח התיכון מבינים היטב כי הגישה האמריקאית השתנתה בצורה דרמטית ביחס לממשל הקודם. ארה"ב מגבשת למעשה מדיניות חדשה ביחס לאזור, לאחר שהיתה בתנועה של התרחקות מהמזרח התיכון, ובעיקר מהמפרץ הפרסי, מקום שמשך תשומת לב אמריקאית רבה במשך שנים.

מספר תהליכים דרמטיים, חלקם קשורים ישירות לאביב הערבי, התחוללו במזרח התיכון ויצרו תמונה גיאו־פוליטית חדשה ומורכבת, שדרשה התאמה של המדיניות האמריקאית. ראשית, הסרת התלות האמריקאית מייבוא נפט כתוצאה משינויים טכנולוגיים הורידה את מנוף הלחץ האסטרטגי היעיל ביותר של יצרניות הנפט השונות, ובראשן סעודיה, מה שמאפשר לאמריקאים לקבל החלטות כמעצמת על בלי לשרת את האינטרסים של השחקניות השונות. עדות חותכת לכך היא עסקת 350 מיליארד הדולר שחתמו הסעודים עם ארה"ב. בהיעדר מנוף הלחץ של הנפט, נאלצו הסעודים לפתוח את הכיס ולהוכיח לאמריקאים שהידידות עמם משתלמת.

בנוסף, היעלמותה של מדינת הלאום הערבית ועליית כוחו של האסלאם הרדיקלי, הסוני והשיעי, יצרו טלטלה אדירה באזור המאיימת על יציבותם של משטרים נוספים. תהליך זה הביא לזרם פליטים אדיר למערב, להגברת הטרור העולמי ולשורה של איומים ביטחוניים שבעבר לא חששו מהם כלל. הוסיפו לכך את ההתפשטות האיראנית, הצלחותיו של דאע"ש לבצע פיגועים באירופה והחזקתו בשטחים בעיראק, סוריה ואף בצפון אפריקה, וכן את הצלחותיהם של האחים המוסלמים (על סניפיהם השונים) להגיע לעמדות שלטוניות, ותקבלו תמונת מצב שכוללת שחקנים שונים מאלה שהכירו ממשלי עבר אמריקאים.

לתוך הקלחת הזאת נכנס טראמפ, שהניח בצד את התקינות הפוליטית ומבקש ליצור מציאות חדשה. על פי מסריו ומעשיו, הנשיא האמריקאי פועל באזור בשני אפיקים מרכזיים – הראשון הוא אפס סובלנות כלפי טרור, והשני הוא מאמץ להשגת הסדר בין ישראל לפלסטינים. תפיסה זו של אפס סובלנות כלפי הטרור אפיינה גם את ממשל בוש הבן, אולם בוש התעלם ממעורבותן של סעודיה, פקיסטן וקטאר בטרור בשל אינטרסים אחרים, ואף ראה בהן שותפות למלחמה בטרור, בזמן שהן מימנו, אירחו וטיפחו טרור. יתרה מכך, בוש בחר להתמקד בשתי מדינות – אפגניסטן, המדינה שממנה יצאה מתקפת 11 בספטמבר שפתחה את המלחמה העולמית בטרור, ועיראק, יריבתו הוותיקה של אביו.

גלי ההדף

המלחמה בעיראק, שהביאה לנפילתו של סדאם חוסיין, גרמה לארבע תוצאות לא צפויות שהזינו את תהליך האביב הערבי. אובדן הנפט העיראקי מהשוק יצר מחסור שאותו מינפו שאר יצרניות הנפט להזנקת מחיר החבית במשך יותר מעשור. באופן אירוני, הכסף שזרם לכיסיהם של הדיקטטורים השונים באזור שימש בחלקו למימון הטרור. אך הסרתו של סדאם חוסיין מהמשוואה הסירה גם את המחסום הטבעי בפני ההתפשטות האיראנית. גם יצירת דמוקרטיה שיעית שבירתה בגדד על ידי האמריקאים, הקלה את החדירה האיראנית לעיראק. הכאוס שנוצר באזורים שבהם היה רוב סוני הוליד את דאע"ש. נראה שישנם עוד תהליכים בקנה, שמקורם באותה פלישה ונסיגה אמריקאית, כמו הלאומיות הכורדית שמחפשת מימוש בדמות הקמת מדינה (כשלראשונה בהיסטוריה ישנם תנאים לכך) וההתנגדות הטורקית הצפויה למהלך.

מבחינת טראמפ, אין יותר סובלנות לכפל הדיבור, לתמיכה בטרור עם פסאדה של התנגדות לטרור. לפי דיווחים, היה זה יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס שחש על בשרו את כעסו של טראמפ בפגישתם בבית לחם, לאחר שהואשם ששיקר באשר למאבקו בהסתה נגד ישראל, בעודו מאפשר אותה למעשה.

גם קטאר, המממנת הראשית של האחים המוסלמים ושל ארגונים סוניים שונים, ומי שהחזיקה את משטרו של מוחמד מורסי במצרים בחיים, כבר לא יכולה יותר לשחק משחק כפול. טראמפ העביר את המסר, והוא נקלט היטב בקרב מדינות ערב ומדינות מוסלמיות רבות. בתוך כמה ימים מהינתן האות, ניתקו מדינות רבות את קשריהן עם קטאר, או הטילו עליה סנקציות שונות, וזו נכנסה לבידוד. קטאר, שנהנתה תמיד מהמטרייה האמריקאית כמי שמארחת את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, החלה להבין שהמצב מסתבך מבחינתה, והפעם תתקשה לחלץ עצמה רק בעזרת פנקס צ'קים. איראן וטורקיה, שההתפתחות הזו משרתת אותן, מאחר שהיא תוקעת טריז בקרב מדינות המפרץ, הציעו לקטארים את תמיכתן, כולל משלוח של חיילים טורקים ומשלוחי מזון מאיראן השכנה. בכל מקרה, קטאר תידרש כעת לבחור באופן ברור צד – או להיענות לתביעות הסעודים ולחדול מתמיכה בטרור בכסף ובאמצעות ערוץ אל ג'זירה, או להישאר בצד של הטורקים והאיראנים, שמצאו עצמם כרגע עם אינטרסים משותפים חרף היריבות ההיסטורית.

כך שוב נחלק המזרח התיכון לשני מחנות. בצד אחד נמצאות איראן, התומכת של הטרור השיעי בעולם, טורקיה וקטאר, התומכות באחים המוסלמים ובארגונים שונים, כמו חיזבאללה וחמא"ס, ומן הצד השני נמצאות סעודיה, מצרים, נסיכויות הנפט (להוציא את קטאר) ומדינות סוניות נוספות. ישראל, לראשונה, נתפסת כבת ברית של גוש המדינות הללו.

סרט ערבי

בשנים האחרונות נמצא חמא"ס בעימות פנים-ארגוני בין מה שכונה חמא"ס חו"ל (שבראשו עמד ח'אלד משעל, שהוחלף כעת בידי איסמעיל הנייה) לבין חמא"ס עזה (שבראשו עמד הנייה, שהוחלף בבן בריתו, יחיא סנוואר). אנשי חמא"ס בעזה רצו לחזור ליחסים קרובים עם איראן, לאור העובדה שאף מדינה לא הצליחה להשוות את הסיוע האיראני לחמא"ס. הגישה הפרו-איראנית נחלה הצלחות, כשמשעל עזב את תפקידו ופינה את מקומו להנייה, ומי שנבחר להנהיג את החמא"ס ברצועת עזה הוא ממשיך דרכו סנוואר.

אולם, כדי לקבל את התמיכה האיראנית נותרה בעיה אחת קשה – מצרים שומרת על הגבול ונלחמת בתעשיית המנהרות. בלי הפשרת היחסים בין חמא"ס למצרים לא ניתן יהיה לחדש את האספקה האיראנית. וכך, בפעם הראשונה מאז נכתבה האמנה של חמא"ס, הוחלט בארגון הטרור להסיר ממנה את ציון הקשר בין האחים המוסלמים לבין חמא"ס – שורש הכעס המצרי על התנועה שנתפסת כמי שתמכה בממשל מורסי. אין לשינוי זה כל משמעות מבחינת ישראל, אולם מבחינת המצרים, מדובר בהתרחקות חמא"סית מתנועת האם, דבר המהווה הצלחה למאבק של א־סיסי בטרור בארצו.

גם הריכוך הקל בעמדת חמא"ס נגד ישראל לא ממש עזר מול המצרים, המחויבים למאבק בטרור ומתנגדים לחידוש היחסים בין איראן לחמא"ס. מצרים גם מעוניינת להביא לחלוקת השלטון בין חמא"ס לפת"ח, כשאחד השמות החמים להובלת מהלכים כאלה הוא מוחמד דחלאן.

וכך, בינתיים, הלחץ על חמא"ס רק גובר, כשאספקת החשמל המצומצמת בעזה מאיימת להביא את המצב לכדי פיצוץ ומשבר הומניטרי חריף. כדי לרכך מעט את הביקורת בעולם, הכניסו המצרים מספר מכליות סולר לרצועת עזה, שהקלו קצת על מצוקת החשמל. כל הצדדים מעריכים שישראל והחמא"ס אינם מעוניינים בסיבוב נוסף של אלימות בזמן הקרוב. חמא"ס לא יכול להרשות לעצמו עימות ישיר עם ישראל משום שטרם סיים להתאושש מנזקי צוק איתן, ולישראל יש פתרון לכל איום אסטרטגי – רקטות, מנהרות וכדומה, ולכן עימות צבאי רק יחליש את חמא"ס. תחת זאת, מעדיף הארגון לעודד פיגועים בירושלים ובגדה, ובכך ליצור לחץ בלי להתעמת ישירות עם ישראל. אך כרגע אין לו יותר מדי אופציות. ברור שחמא"ס מנסה לתור אחר נשק אסטרטגי חדש שיוכל לשנות את המשוואה, אולם כל זמן שלא תהיה לו אפשרות להכות את ישראל, אין לו סיבה להילחם, בייחוד כששלטונו נמצא בסכנה.

טראמפ עם אמיר קטאר, תמים בן חמד אאל ת'אני | צילום: flickr הבית הלבן

מחכים למשיח

סירובה של הרשות הפלסטינית לשלם עבור החשמל לעזה מסיט חלק נכבד מהאש החמאסית מישראל לכיוונה. מחמוד עבאס שנוא מאוד בעזה ונתפס כמשתף פעולה עם ישראל. הרשות הפלסטינית פועלת כך לראשונה בשל הגיבוי שהיא מקבלת ממדינות המפרץ להתעמת עם חמא"ס, וכן מהאמריקאים. אולם מאחר שהדבר נראה כמשרת את האינטרסים של ישראל, חוצה הרשות קווים אדומים בזווית הראייה הערבית, ובכך היא הופכת למטרה.

העובדה שחמא"ס לא מעוניין בעימות ישיר עם ישראל מגבירה כמובן את הסיכוי לעימות פנים־פלסטיני כשהכל מתרחש על רקע העובדה שמחמוד עבאס כבר בן 82, שחוק מאוד מהתפקיד, נעדר כריזמה וכמעט ללא לגיטימציה בקרב עמו. אחת הדמויות שנתפסות כמתאימות ביותר לרשת את עבאס הוא מוחמד דחלאן, איש מנגנוני הביטחון של הרשות בעזה לשעבר, יריבו הגדול של עבאס שגורש בעבר בבושת פנים ומצא עצמו באיחוד האמירויות. שם בנה עצמו דחלאן מחדש, תוך שהוא נשען על כספים מהאמירויות ונהנה גם מקשרים קרובים לממשל המצרי. דחלאן סייע בעבר לעזתים בהעברת כספים מהמפרץ, והוא נחשב כבעל קשרים גם עם ההנהגה הנוכחית של חמא"ס, על אף שבעבר נחשב לאויב. יש הטוענים שלדחלאן גם קשרים קרובים בצמרת הישראלית. אולם עד שתשתנה התמונה ברמאללה, השטח הפלסטיני לא רגוע. בהיעדר אפשרות לעימות עם ישראל, כשהעניין הפלסטיני נדחק בפני אירועי האביב הערבי והמלחמה המחודשת בטרור, הסבירות לעימותים פנימיים גוברת.

לתוך המציאות הזאת נכנסים שליחיו של הנשיא טראמפ – חתנו ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט – אשר מגבשים זה זמן רב מתווה חדש להשגת הסדר. יש בישראל רבים הטוענים, כי דווקא טראמפ ילחץ את ישראל לוויתורים, כשהוא נשען על הידידות האינטימית עם ראש הממשלה וכשהוא מביא קבלות של מאבק חסר פשרות בטרור. הראיות לכך, לכאורה, הן העיכוב בהעברת השגרירות לירושלים חרף הבטחות הבחירות, בנייה מצומצמת יחסית מעבר לקו הירוק (בוודאי לא בהיקפים שעליהם חלם הימין), וגם התוכנית להרחבת קלקיליה.

ניסיון העבר הוכיח פעמים רבות שמשא ומתן על הסדר עשוי להסתיים בכישלון שמוביל להתפרצות אלימה – לפחות כל עוד הפערים בין הצדדים נותרים כשהיו, והפילוג הפנימי בקרב הפלסטינים לא מאפשר להנהגתם להגיע להסדר שיכלול דרישות, כגון הכרה במדינה יהודית, הפסקת הטרור וההסתה, חלוקת ירושלים ועוד. כך היה ב־2000, ב־2008 וב־2014. אז, טראמפ לא היה בתמונה. כעת, יהיה מעניין לראות האם משהו ישתנה.

הפוליטיקה המזרח תיכונית בשנים הקרובות תתנהל תחת החלוקה הגושית שלעיל, כשהנשיא האמריקאי מהווה את שובר השוויון – נשיא מעורב בנעשה, שלא חושש להפעיל כוח ולהשפיע על מהלכן של מלחמות. בזירות הלחימה השונות באזור – עיראק, סוריה, לוב ותימן – יידרש טראמפ להוכיח את יכולתו ואת נכונותו להביא לשינוי אסטרטגי בתמונה, בדרך לעיצובו של המזרח התיכון מחדש.

הכותבים הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים