|
השבוע לפני 100 שנה, חתם הנשיא וילסון על חוק הפדרל ריזרב, ויצר את מערכת הבנק המרכזית האמריקאית. שמה לא היה "הבנק של אמריקה" כמו "הבנק של אנגליה", או "הבנק המרכזי", אלא "הרזרבה הפדרלית". מדוע נבחר השם המוזר הזה?
מערכת הרזרבה הפדרלית הייתה תוצר של סדרת פאניקות פיננסיות, הידועה מביניהן היא זו של 1907, בעקבותיה הוקמה מערכת מוניטרית שתפקידה היה לחקור את המערכת הפיננסית, להמליץ על דרכים להתמודד עם משברים, ולייצב את המערכת.
הנשיא וודרו וילסון. חתם על החוק הפדרל ריזרב | צילום: ויקיפדיה
סיבה מרכזית לבעיות הבנקאיות, הייתה הרגלם של הבנקים להפקיד את עתודות הכסף שלהם בבנקים אחרים, כך כאשר הם נכנסו למצוקה ונאלצו למשוך את הרזרבות, גם הבנק בו הופקדו נפגע, ונאלץ להתמודד עם מחסור במזומנים. הבעיה היא שלא מדובר במסגרת של שני בנקים בלבד, אלא בשרשרת של השקעות והפקדות של בנקים אחד בשני: בנק א' מפקיד את הרזרבות שלו בבנק ב', שבתורו מפקיד בבנק ג' וכן הלאה, כך שכאשר בנק אחד נקלע לקשיים, או שהוא נזקק לעתודות שלו מסיבה זו או אחרת, הדבר יוצר שרשרת של משיכות שפוגעת בכל המערכת הבנקאית.
בשל כך, צורך מיוחד בכסף היווה בעיה. היה ניתן לקבל את ההפקדות במזומן או בזהב, אך הדבר גרר בהכרח גריעה מחשבונותיו של בנק אחר. המערכת תפקדה היטב כל עוד לא היה מקרה חריג, אך כאשר משהו לא רגיל קרה, נוצרה בעיה.
מחברי חוק הפדרל ריזרב מצאו פתרון פשוט למדי: במקום שהבנקים ישמרו את חסכונותיהם אחד אצל השני, הם יפקידו אותם בבנקים פדרלים מרכזיים שייועדו לכך. כלומר, מטרתה הראשונית של מערכת הריזרבות הפדרלית הייתה לייצב את תנועות הרזרבות של הבנקים בארה"ב, כך שכאשר בנק מסוים יזדקק לכסף, זה לא ישפיע על השאר. למעשה לבנקים הפדרלים ניתנה האפשרות להעניק הלוואות קצרות טווח לבנקים מסחריים ובכך להפוך את הרזרבה של המערכת הבנקאית לאלסטית יותר, כך שהרזרבה הכוללת תוכל להתרחב בתקופות לחץ, ולחזור למצבן הרגיל, כשהמצב משתפר, וההלוואות מוחזרות.
לבנקים הפדרליים היה "תעריף הפקדה", שאותו יכלו להוריד או להעלות ובכך לווסת את פעולותיהם של הבנקים המסחריים. בנקים עדיין היו יכולים להלוות אחד מהשני, אך במקרה כזה הון היה עובר מבנק אחד לשני ולא היה שינוי בכמות ההון במערכת כולה. כאשר בנק היה מלווה מפדרל ריזרב, כסף חדש היה נוצר ונכנס למערכת. כאשר ההלוואה הייתה מוחזרת, גם הכסף היה נעלם.
הבנק הפדרלי. חוגג 100 שנים לקיומו | צילום: רויטרס
הגמישות הזו אפשרה לבנקים לשחרר כסף ללוחות בשל דרישות תקופתיות או סיבות אחרות, מבלי שתיווצר בעיית תזרים מזומנים בבנק. מכיוון שההלוואות של הפד היו קצרות טווח, הכסף החדש שנוצר והוכנס אל השוק, אמור היה להיות מושקע ביצירת עסקים חדשים, ולא ליצור אינפלציה. בפועל, אנו יודעים שמאז הקמת הפד זינקה האינפלציה בארה"ב.
זו הייתה תחילת דרכו של רעיון הבנקים הפדרליים, שאת המשכו אנו רואים מהדהד גם היום, 100 שנים מאוחר יותר.
|
|
