70 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה: האם אירופה תשרוד את המשבר הפוליטי והכלכלי?

פוליטיקאים, מומחים, כלכלנים ובעלי הון מאמצים את הגישה לפיה פרישה של יוון מגוש היורו לא תהיה נוראית כל כך, בניגוד לסיטואציה ב-2011-2012, אז קריסה של יוון היתה יכולה לגרור את מרבית המערכת הפיננסית יחד איתה.

למעשה, המחזיקים הפרטיים היחדים באג"חים של יוון בימים אלה הם ספקולנטים. לכולם היה זמן מספיק להתכונן ל-"Grexit" – פרישה של יוון מהגוש. צעד כזה עשוי להתקבל בברכה בקרב הממשלות האירופיות: האומללות שהוא יגרום ליוון, תהווה לקח עבור הבוחרים שלהן, מה יכול לקרות כאשר מעלים לשלטון מפלגות קיצוניות, שתומכות בהתנערות מתוכניות צנע ומבטיחות מתנות חינם.

בעוד שנכון כי הנזק הכלכלי שבקריסת יוון, יתרכז בעיקר ליוון עצמה, הוא עדיין יערער את החלום הגדול של היבשת לאחר מלחמת העולם השנייה, לאירופה מאוחדת שלעולם לא תחווה עוד מלחמה קטסטרופלית.

נכון, תמיד היה מתח שנבע מהמנטליות הריכוזית של אירופה, ויוזמות כלל יבשתיות הונחתו מלמעלה, עם התייחסות זעומה לדעת הקהל. זה תדלק את עלייתן של המפלגות הקיצוניות. הוועדה האירופית בבריסל היא מפלצת בירוקרטית שפולטת רגולציות חונקות ומגוחכות – קליפת בננה שניתן להחליק עליה בקלות לעבר שחיתות.

ובכל זאת, עד כה, מלחמה באירופה בסדר גודל שהתחולל במאה שעברה, לא עמדה על הפרק. אך הודות למנהיגות גרועה במיוחד, הסדר שהושתת באירופה שלאחר המלחמה נמצא בסכנה קיומית, ומאיים ליצור השלכות פוליטיות וכלכליות שלא ניתן לדמיין. הבעיה היא לא יוון לכשעצמה, או ההתגרות של פוטין באוקראינה. הבעיה היא שמנהיגים אירופאים לא יודעים מה לעשות.


האם החלום של אירופה מאוחדת ובטוחה ממלחמה יחזיק מעמד? | צילום: thinkstock

מאז שנות ה-30, המעמד השולט לא נראה כל כך חסר אונים, והאירועים כל כך קרובים לאיבוד שליטה. כתב פורבס, דיוויד מלפס, הזכיר בפוסט האחרון שלו, "יותר ממשלה, פחות ייצוג", שמאז המשבר הכלכלי של 2008, ממשלות השיתו מדיניות צנע בעיקר על המגזר הפרטי, דרך מיסים גבוהים יותר וחוקים "הורגי-צמיחה".

כמו ביוון, השירותים הממשלתיים מקוצצים, אך הממשלה עצמה רק גדלה או נותרת ללא פגע, בזמן שכולם מסביב סובלים. היוצאת מן הכלל היחידה היא בריטניה, שקיצצה כמיליון משרות מהסקטור הציבורי המנופח. הצעד הזה יחד עם קיצוצים במס החברות ל-20% וקיצוץ מינורי במס העשירים (מ-50% ל-45%), אפשר לכלכלה הבריטית לצמוח מהר יותר מכל הכלכלות השכנות.

לא רק הממשלות אשמות. הבנקים המרכזיים יצרו מצב בו בנקים מתקשים להלוות בצורה איתנה למגזר הפרטי. אירופה חוותה מעט מאוד מהרפורמות המבניות הפנימיות שהיו יכולות לעודד צמיחה שתיצור משרות, ולהציל את החוויה האירופית שקמה מתוך אפר המלחמה.

העובדה המצערת היא שאירופה לא יכולה להציל את עצמה. ארה"ב תצטרך לעשות זאת שוב, לא על חופי נורמנדי, אלא דרך כוחה של דוגמה חיובית, לאחר שיברח נשיא חדש בעוד שנתיים. רונלד רייגן הראה לנו איך לעשות זאת עם הרפורמות שלו במהלך שנות ה-80. אלה אומצו במהירות על ידי מנידות אחרות, מה שהוביל לא רק לשגשוג גלובלי, אלא גם לניצחון במלחמה הקרה. ניצחון שבתורו יצר עוד יותר שגשוג ברחבי העולם.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן