חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

דרך משלה: כריסטין לגארד מוכנה למתקפה

"צריך  לחזור לקו הפיסקאלי המייצב". לגארד | צילום: רויטרס

 

ימים ספורים לאחר שנכנסה לתפקיד, כריסטין לגארד כבר שולטת בעניינים ומשדרת רוגע. כאשר היא מקדמת את פניי בברכה בלשכת היו"ר הענקית בוושינגטון הבירה, ברור איך עקפה כל מתחרה בדרך למשרה הבכירה ביותר בקרן המטבע הבינלאומית.

היא גבוהה ובעלת מבנה אתלטי, גם בגיל 55. חיוכה מדגיש את המבטא הקל, ודומה כי היא מוכנה להתמודד ברצינות עם כל מה שיש לחיים להציע. היא יוצאת משיחת ועידה טלפונית כדי שיצלמו אותה. היא עוצרת את הצלם שמנסה לחבר מיקרופון לדש הבלייזר שלה; תודה רבה לך, היא יכולה לעשות את זה בעצמה. הם מחליפים סדרת עקיצות. זה ממש לא גורע מהרושם שהיא יוצרת. אפשר לראות שהיא כבר עשתה את כל זה בעבר.

היא קיבלה לידיה עולם בטלטלה פיננסית וקרן מטבע בינלאומית שזועזעה עד היסוד מהסקנדל שבו היה מעורב קודמה בתפקיד, דומיניק שטראוס־קאהן, שהתפטר במאי בעקבות האשמות על תקיפה מינית. שטראוס־קאהן, סוציאליסט מתון, דחף לכיוון של מדיניות פיסקאלית סלחנית ופיקוח פיננסי נוקשה, והתנגד לתוכניות צנע בכלכלות בעייתיות בגוש היורו כמו אירלנד, פורטוגל ויוון. לגארד, חסידה גאה של השוק החופשי, נוקטת גישה קשה בהרבה בנוגע למשבר. הגיע הזמן להחזיר את קרן המטבע לשורשים שלה, "לקו הפיסקאלי המייצב, שאני חושבת שהוא נכון", היא אומרת ויודעת שקשה לשווק את הדעה הזו.

"בהתחלה יש תקופה (אחרי ביצוע קיצוצים .מ.א.) שהצמיחה נפגעת והופכת שלילית" – וזה כולל גם מחיר אנושי בלתי נמנע באובדן משרות ובשירותים ציבוריים. סכסוכים פוליטיים כתוצאה מקיצוצים שנויים במחלוקת רק יחריפו את הכאב. כיצד יוכלו האנשים הרגילים להתמודד? היא עוצרת לרגע. "דרוש אומץ".

לגארד יודעת משהו על אומץ. בימים אלו היא נמצאת בתחילתה של חקירה פלילית בנוגע לסכסוך בין איש העסקים ברנרד טאפי לבנק קרדיט־ליונה המצוי בבעלות ממשלתית; בתפקידה כשרת האוצר של צרפת העבירה לגארד את התיק מבית המשפט לבוררות, וכתוצאה מכך קיבל טאפי תשלום של 458 מיליון דולר מאוצר המדינה. לגארד מכחישה שימוש לרעה בקרנות ציבוריות.

הניסיון בבייקר אנד מקנזי הפל אותה לאמריקנית. לגארד | צילום: רויטרס

 
אישה בעולם של גברים

לגארד התמודדה במהלך הקריירה שלה עם אתגרים בלתי שגרתיים – אינטלקטואליים, פוליטיים ואחרים – בעולם הנשלט בידי גברים. למרות היותה אישה בעלת דעות מוצקות, היא נאלצה לפתח סגנונות שונים מאוד כדי להגן על מטרותיה. במהלך עשרים שנה בהן טיפסה לכס היו"ר של משרד עורכי הדין בייקר אנד מקנזי שבסיסו בארה"ב, היא פיתחה סוג של מנהיגות יוצרת קונצנזוס, כשהיא משדלת את הקולגות שלה להסכים בהדרגה לשינויים, על ידי הקשבה וריכוך ההתנגדויות שלהם.

כשרת האוצר של צרפת היא הפכה לעסקנית, תומכת במדיניות מאחורי הקלעים ושומרת על הקשרים בין מנהיגים זרים. היא תצטרך להשתמש בכל המיומנויות הללו, וכנראה גם לפתח כמה חדשות, כדי לשקם את האמינות של קרן המטבע בתקופה הקשה וכדי לקדם את המטרות השנויות במחלוקת שלה עצמה, בתוך ארגון המייצג 187 מדינות.

 לגארד נולדה בפריז בשם כריסטין לאלו. אביה, מרצה לאנגלית, נפטר כשהייתה בת 17. אמה ניקול, בלשנית, גידלה אותה ואת שלושת אחיה הצעירים. "אמי הייתה אדם בעל עקרונות, והיא לא סבלה טיפשים", נזכרת לגארד. היא עודדה את הילדים לשאפתנות ולעצמאות, אולם באותה מידה, אומרת לגארד, היא הייתה נוקשה בכל הנוגע לנימוסים.

לגארד נשלחה לבית ספר בלה האבר, ואחרי שקיבלה מלגה, נשלחה במסגרת תוכנית חילופי תלמידים לתיכון בארה"ב.

דחף למדיניות פיסקאלית סלחנית. שטראוס-קאהן | צילום: רויטרס

 

היא שבה לפריז, למדה משפטים באוניברסיטת פריז X, ואחר כך המשיכה ללימודי מדעי המדינה במכון ללימודים פוליטיים באקס־אן־פרובנס. ב־1980 חיפשה עבודה בפעם הראשונה בחייה. "היו משרדי עורכי דין רבים בפריז שאמרו, 'יש לך רקע מושלם, אבל אל תצפי להפוך אי פעם לשותפה'", היא נזכרת. "הייתי שואלת 'למה?', והם היו משיבים: 'כי את אישה'". לבסוף, קבעה לגארד המתוסכלת ריאיון במשרד בייקר אנד מקנזי בשיקגו, ומצאה את עצמה יושבת מול מוניק ניון, שבמקרה הייתה גם השותפה המנהלת של השלוחה הפריזאית של המשרד.

"היא הייתה מלאת חיבה וקשוחה בעת ובעונה אחת. היא הייתה חמה ושידרה: 'אעזור לך לגדול', אבל מצד שני היא גם הייתה אישה חזקה, שהרוויחה יותר מהגברים". השילוב הזה שבה את לאגרד, שנענתה להצעה של בייקר.

היא התמחתה בהגבלים עסקיים ובחוקי עבודה, והגנה על הלקוחות מפני הרגולציה הלוחמנית של צרפת. "זה שכנע אותי שאני תומכת בשוק חופשי", היא אומרת. "יש תחומים שבהם צריך שיהיו רגולטורים ומפקחים, אחרת יש היצע עודף ושימוש לרעה. אבל בשאר המקרים, צריך להניח לשחקנים בשוק לעשות מה שהם צריכים".

הלקוחות העריכו את הפרגמטיות שלה ואת היעדר היומרה. היא הכתה בתדהמה מנהל אחד, כשחלצה את נעלי העקב ברחובות פריז, כדי לרוץ איתו בגשם סוער ולהגיע בזמן לפגישה עם רגולטורים. הייעוץ המשפטי שלה שם דגש על התקדמות הדרגתית במקום דילוגים תיאורטיים. היא לא הייתה עורכת דין טיפוסית, מספרים עמיתיה, אבל היא ביצעה את המשימות. היא התקדמה במהירות והפכה לשותפה ב־1987, שותפה מנהלת של השלוחה הפריזאית ב־1991 ויו"ר ב־1999. היא הייתה אז רק בת 43.

כשחזר בו מביטול חוק 35 שעות העבודה, סירבה לתמוך בו בפומבי. סרקוזי | צילום: רויטרס

לא בכוח הזרוע

לגארד גיששה את דרכה והתנהלה בזהירות. כך נזכר ג'ון קונרוי, שהצטרף למועצת המנהלים לצדה של לגארד, ומאוחר יותר החליף אותה בתפקיד היו"ר: "היא לא ניסתה לעשות דברים שלא היו בתחום סמכותה. היא הקיפה את עצמה במיטב האנשים והייתה חזקה מאוד בייצוג". אבל זה לא אומר שההנהגה כיווצה אותה: היא הייתה זו שקובעת מטרות – והשאירה לאחרים להזיע על הפרטים הקטנים. עמיתיה מצאו בה אוזן קשבת לרעיונות שלהם, ונטו לבטוח בשיפוט שלה במקרים בהם הציבה דרישות ספציפיות.

היא הציבה דרישה גדולה אחת: לאגד מחדש את השותפות כמבנה תאגידי שוויצרי, חוקי ומבוזר, שמעניק עצמאות רבה יותר לכל אחת מהשלוחות של המשרד ברחבי העולם. לרפורמה הזו היו שני יתרונות ברורים: היא הפחיתה את האחריות בכך שמנעה מצב שבו משרד בריו, למשל, ייחשב אחראי לטעות שנעשתה ברומא. שנית, היא שיקפה טוב יותר את הכלכלה הגלובלית המשתנה, שבה השותפים בשווקים המתעוררים תרמו חלקים יותר ויותר גדולים למחזור של בייקר.

הייתה זו הצעה שהביאה לוויכוחים רבים, וכשהובאה להצבעה באסיפה השנתית של החברה ב־2003, חסרו 15 קולות כדי להגיע ל־85% הדרושים כדי להעבירה. עמיתיה של לגארד ציפו שהיא תשתמש בהצבעה גלויה כדי להפעיל לחץ על השותפים המתנגדים. במקום זאת, היא הכריזה על הרפורמה ככישלון, ואמרה: "החברה בוגרת דיה ואתם בוגרים מספיק, כדי להבין את הסוגיות. לא הסברנו את הדברים כמו שצריך".

היא יצאה למסע של פגישות פרטיות עם אלה שהיו להם הסתייגויות, הקשיבה בסבלנות להתנגדויות והתאימה את ההצעה כך שתרגיע שותפים בכירים שחששו כי הרפורמה תפגע בחבילות הפרישה. שנה מאוחר יותר היא עברה עם תמיכה של 96%.

מיקום המשרד: "גלובלי"

המבנה הגלובלי של המשרד דרש מלגארד לנסוע לעתים תכופות. עד אז היא כבר חילקה את זמנה בין המטה בשיקגו לבין בית משפחתה בפריז, שם גדלו שני ילדיה הקטנים. עכשיו היה עליה לנסוע גם לכל אחד ואחד מ־67 המשרדים של החברה. לבד משיחות טלפון יומיות עם בניה ושחיות בוקר בבריכות של בתי מלון, לא הייתה לה כל שגרה קבועה.

כששבה לפריז, הבחינו מכריה הצרפתים עד כמה בייקר הפך אותה לאמריקנית – החל מנקודת ההשקפה העסקית בסגנון אסכולת שיקגו, דרך הגינונים שלה ועד לאוצר המילים. הקולגות מתחום המשפט מצדם, הסתכלו עליה אחרת: "היא הייתה קולחת מבחינה תרבותית", אומר קונרוי. "כשעזבה את כיסא היו"ר, צוין בפרופיל שלה באתר של בייקר, שמיקום המשרד שלה הוא 'גלובלי'".

על אף הרהיטות התרבותית שלה, הייתה שפה אחת שלגארד לא שלטה בה: שפת הפוליטיקה הצרפתית. כשעזבה את בייקר ב־2005 לטובת תפקיד שרת המסחר בפריז, נאלצה להיאבק בזחילה האיטית שמצריכים השינויים בתוך הממשלה. "במגזר הפרטי, אם אתה רוצה שמשהו יתבצע, אתה מקיים שיחת ועידה. בממשלה יש ישיבות", היא אומרת ושמץ עוקצנות בקולה. "אם הישיבה הזו נערכת בהשתתפות, נאמר, שרי האוצר של צרפת, גרמניה ואיטליה, עד שאתה מסיים לתאם אותה – הבעיה כבר חלפה".

העובדה ששירותי הביטחון לקחו ממנה את הבלקברי שלה – נושאי משרה ציבורית בכירים אינם רשאים להחזיק סמארטפונים פרטיים – לא סייעה. ההסתגלות המחודשת לערכים הצרפתיים הייתה מתסכלת אף יותר. השקפת העולם של לגארד גובשה בשיקגו, והיא שאפתנית מטבעה, כך שהיא לא קיבלה בעין יפה את העובדה שצרפת מעדיפה את הפנאי על פני עבודה, וגם לא את החשדנות שלה כלפי קפיטליזם.

בפתיחות אמריקנית היא יידעה את הציבור בהשקפותיה, וביום השלישי לעבודתה סיפרה לעיתונאים שחוקי העבודה בצרפת "מסובכים מדי וכבדים מדי, עד כדי בלימת הצמיחה". ראש הממשלה, לא פחות, ביקש ממנה לחזור בה. מומחי פוליטיקה חזו את עזיבתה המוקדמת, אבל היא שרדה באמצעות הנמכת פרופיל. מאוחר יותר אמרה לאחד מעוזריה, "נאלצתי למחול על כבודי".

שנתיים מאוחר יותר, ב־2007, היא מונתה על ידי הנשיא, ניקולא סרקוזי, לשרת האוצר – האישה הראשונה בתפקיד זה באחת ממדינות ה־G7. סרקוזי הוציא לדרך תוכנית רפורמה בשם La Rupture ("הקרע") – פרידה מהעבר הסוציאליסטי של צרפת. הוא ניסח מחדש חוקי תאגיד, העלה את גיל הפרישה, קיצץ במיסוי ההכנסות של השכבה העליונה ובפנסיה של המגזר הציבורי, וגם במסים על שעות נוספות – כדי לעודד שעות עבודה ארוכות יותר ולערער את שבוע העבודה בן ה־35 השעות.

את התוכניות הגה משרד האוצר ולגארד ביצעה חלק ניכר מהעבודה בעצמה. "היא מצאה זמן לקרוא את נוסחי החוק ואת הטקסט החקיקתי, מה שרוב השרים פשוט לא עושים", נזכר כריסטוף בונארד, אחד מעוזריה הבכירים. ההצעות, במיוחד בנוגע לחוק העבודה, נשאו את חותמו הברור של ניסיונה כעורכת דין בתאגיד. "הבנתי איך העסקים רואים את הדברים, טוב יותר מאשר רגולטורים שמעולם לא היו קרובים אליהם", היא אומרת.

לא קרדיט, לא אשמה

"תמיכה בשוק החופשי היא לא מה שגורם לך להיות אדיש למקופחים". לגארד | צילום: רויטרס

 
לגארד נמנעה במידה רבה מוויכוחים. גם כשהרפורמות של הממשל הוציאו לרחובות פריז צעדות מחאה של מיליון איש בסוף השנה שעברה, היה זה סרקוזי – לא לגארד – שנטל על עצמו את האשמה.

היא הגתה את ההצעות לרפורמה בפנסיה ולהרחבת שבוע העבודה, אבל נלחמה עליהן מול יועצים הנוטים יותר לשמאל. במקומות שבהם הצליחה – כמו בפנסיה – היא הניחה לסרקוזי לקחת את הקרדיט. "כשיש ויכוח בין שרים בצרפת", אומר בונארד. "הוא מתאפיין בתקופה של שקט ציבורי, שלאחריה באה הצהרה מפיו של הנשיא, שהיא סוף פסוק".

מרשימה עוד יותר הדרך בה התמודדה לגארד עם הכישלונות שלה. לה ולסרקוזי רקע דומה – עורכי דין מהמגזר הפרטי, אאוטסיידרים במערכת הפוליטית של צרפת ובעלי אינסטינקטים דומים של שוק חופשי. אבל מבין שניהם היא דבקה יותר בתיאוריה, והאיצה בו להפוך על פיו את חוק 35 שעות העבודה בשבוע ולחסל את המס הצרפתי על עושר. "סוג מיסוי ארכאי לחלוטין שגורם לאנשים לשמור את הכסף שלהם באפיקים מפוקפקים, או לעזוב את צרפת", היא אומרת.

כשהנשיא קרא לבטל את החוק בנובמבר האחרון, נדמה היה שהיא מנצחת. אבל באפריל שינה סרקוזי את דעתו. לגארד רתחה מזעם, אבל המסר שהגיע מלמעלה, היא אומרת, היה "יישרי קו או התפטרי". היא נשארה. אבל כמחאה שקטה היא סירבה לתמוך בצעד בפומבי, ושלחה את הסגן שלה כדי להגן על סיבוב הפרסה מול המחוקקים והעיתונאים.

לאוטונומיה רבה יותר זכתה בזירה הבינלאומית, שם מינפה את ניסיונה משנותיה בבייקר, כדי לשמש מתווכת בתקופת משבר החוב באירופה. "תפקידה לכל אורך הדרך היה לשבת במרכז ולהציע הצעות לשר האוצר האמריקני, טימותי גייתנר", אומר בונארד.

במאי 2010 התקיימה ועידת פסגה בת שלושה ימים, בה גובשה תוכנית סיוע ליוון, אשר נתקלה בהתנגדות גרמנית – כיוון שהיא מתבססת על מימון מכספי משלמי המסים. בעוד שמנהיגים אחרים גינו את הקשיחות הגרמנית, לגארד הקשיבה להסתייגויות שלהם ויצאה מהחדר. היא שלפה את האייפון ויזמה שיחת ועידה עם וושינגטון וטוקיו, כשהיא מדווחת על התרשמותה מעמדת גרמניה, ונכנסה חזרה לישיבה עם העצות שקיבלה מעמיתיה ל־7G. צעד זה הוליד פשרה: הלוואות דו־צדדיות ממדינות האיחוד האירופי, סיוע של קרן המטבע הבינלאומית ותוכנית צנע נוקשה.

שנה מאוחר יותר, זמן קצר לאחר שחבילת סיוע שנייה אושרה ליוון, עסקאות דומות של הלוואות־תמורת־קיצוצים הושגו באירלנד ובפורטוגל ועלה החשש שאיטליה וספרד הן הבאות בתור להתמוטט. ביצועיה של לגארד כמקשרת טרנסאטלנטית היו למניע העיקרי למינויה ליו"ר קרן המטבע. 

עניינים בינלאומיים

תוהו ובוהו שורר בקרן שטולטלה תחילה מהסקנדל, ואחר כך ספגה מהלומה ממשבר היורו. שטראוס־קאהן השאיר אחריו ארגון מיואש ובו 2,500 עובדים. התפטרותו הפתאומית לאור האשמות בתקיפה מצדה של עובדת המלון, הביאה לבחינה מחודשת של רומן שהיה לו ב־2008 עם אחת מהכפופות לו ושל יחסי העבודה בארגון, שחלק מהעובדות תיארו אותם כלא יותר טובים ממועדון פרוע של סטודנטים.

ריאיון העבודה שלה, נזכרת לגארד, "היה לפני מועצת מנהלים המונה 24 גברים. יש כאן מסר של גיוון; זה לא קשור כלל לקרן עצמה. יותר מ־45% מהצוות הן נשים. אך כפי שקורה לעתים קרובות, ככל שאתה עולה בהיררכיה, יש פחות ופחות נשים". לגארד אולי תצליח לשנות את המאזן המגדרי בקרן – אבל באשר לחברה האמריקנית, היא אומרת, "לא אצליח לשנותה בכוחות עצמי".

לגארד אינה פמיניסטית בסגנון בטי פרידן. בבייקר היא הייתה יושב ראש, לא יושבת ראש. כשנקראה לכהן כשרת המסחר, היא התקשרה לאמה. "שאלתי, 'את חושבת שכדאי לי לשנות את התואר לגרסה הנשית שלו?' והיא השיבה, 'לא. שני את האופן שבו הניהול מתבצע. זה מספיק בשבילך ילדתי". כך נשאר התואר "השר".

בעיה בוערת יותר, אולי, היא הקושי המתמשך בנוגע ללגיטימיות של קרן המטבע, בעיה שהחריפה כתוצאה מעזיבתו הסוערת של קודמה. זה זמן רב שהקרן מושמצת בעולם המתפתח בטענה שהיא מובילה תוכניות הלוואה שמדרבנות צמיחה, אך מחמירות את אי־השוויון ומייצרות מתיחות פוליטית.

אולם, הגלובליזציה הפכה מדינות שהיו זקוקות פעם לסיוע הקרן, למעוזים של עוצמה. עובדה זו מקשה יותר ויותר על מדינות מערביות, השולטות בהנהלת הקרן ובתפקידים הבכירים בה, להכתיב מדיניות עבור מדינות מפותחות פחות. פרשת שטראוס־קאהן רק ליבתה את האש הזו.

לא קל להפוך את הדף הכואב של העבר הקרוב. שטראוס־קאהן ביצע רפורמות בקרן המטבע. הוא קידם גישה אנושית לכלכלה, ושם דגש על משרות ועל אינדיקטורים חברתיים – לא פחות מאשר על יעדי אינפלציה. הוא פיטר כלכלנים בעלי גישות מסורתיות והביא אחרים בעלי רקע ומומחיות מגוונים יותר, שהיו יותר פרגמטיים מאידאולוגיים. הוא עודד מדינות לוות לשאוף להתרחבות פיסקאלית ולרגולציה מחמירה יותר, והוא הבטיח להעניק לשווקים מתעוררים גדולים – כמו הודו וסין – כוח רב יותר במועצת המנהלים של הקרן.

לגארד לא תבטל את כל הדברים הללו: היא תסיים את תהליך הענקת הצביון הבינלאומי למועצת המנהלים. היא מצדדת בצורך בכלכלנים ובצוותי מחקר פחות קונבנציונליים. היא עומדת מאחורי הגישה האנושית למחקר כלכלי. "תמיכה בשוק חופשי היא לא מה שגורם לך להיות אדיש למקופחים", היא אומרת.

אבל בכל הנוגע למדיניות, תפלס לגארד נתיב משל עצמה. לקרן יש קצת יותר מ־375 מיליארד דולר שנועדו לסיוע למדינות העניות בעולם (כתוצאה מתפקוד כלכלי לקוי ממושך) ולתגובה למשברים בלתי צפויים, כמו אסונות טבע. משאבים אלה נמתחו עד לנקודת פקיעה, כתוצאה מכך שקרן המטבע נאלצה להצטרף כשותפה משנית בהלוואות של האיחוד האירופי למדינות החלשות בגוש היורו. כאן טמון קונפליקט נפיץ פוטנציאלי.

מוכנה למתקפה

תחת הנהגתו של שטראוס־קאהן הפכה קרן המטבע לשוטר הטוב החובר לשוטר רע (בדמות האיחוד האירופי), שכפה תנאים נוקשים יותר על הכלכלות האירופיות החלשות. לטענת הכלכלן הבכיר אוליביה בלנשרד, מומחה לתעסוקה שאותו מינה היו"ר הקודם ב־2008, ייצוב פיסקאלי נחוץ בטווח הבינוני, אבל ההמלצה הכללית של קרן המטבע לממשלות, במבט לעתיד, צריכה להיות "להשתמש ביותר כלים לעומת מה שהיינו ממליצים לפני עשר שנים, לרבות שליטה בתמריצים ובהון".

לגארד מכירה בכך שהקרן שחררה המלצות מדיניות "שונות מהותית" בגוש היורו וגם בכמה ארצות מתפתחות, תחת הנהגתו של קודמה. אבל היא רואה בהן תגובות למשברים פיננסיים. כעת, היא אומרת, הגיע הזמן שהקרן תפעיל הגבלות פיסקאליות קשות.

בתחילת אוגוסט, כשהורדת הדירוג לחוב של ארה"ב והחששות המתמשכים בנוגע לבנקים האירופיים הכניסו את השווקים למערבולת, לגארד ניצבה איתן. ההלוואה ליוון מיולי (נוסף לתוכנית צנע) והעברת תוכנית צמצום הגירעון בקונגרס האמריקני באחרונה, הן "אלמנטים קריטיים הרבה יותר ביציבות הפיננסית", היא אומרת, וניתן ליישמם "מבלי לחתור תחת הצמיחה".

היא נוקטת עמדה מסוכנת: מלחמה על אזורי שליטה מול אנשי צוות בכירים מתקופתו של שטראוס־קאהן, המאמינים כי קרן המטבע חייבת להגן על מדיניותו הפיסקאלית כחלק ממשימתה ללחום בעוני ובאי־השוויון. מסוכנת אף יותר היא הצהרתה הגלויה של לגארד על השמרנות הפיסקאלית בנוגע לשוק חופשי, המציבה אותה כעומדת לצדן של המדינות האירופיות העשירות; הן גיבו אותה והמשיכו לתמוך בתוכניות צנע לשכנותיהן העניות יותר.

העמדה שלה מציתה מחדש את הוויכוח המקטב בנוגע לקרן המטבע, שאותו נועדו לערער הרפורמות שיצר שטראוס־קאהן. עבור חלק מהמדינות המתפתחות זוהי הוכחה לכך שהקרן אינה אלא בובת חוטים של המערב. לגארד מוכנה למתקפה. איך היא מתמודדת עם הלחץ? היא מחייכת. "אני נושמת".

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן