אבל אחריות תאגידית אמיתית צריכה להתבטא בליבת העסקים של הארגון, במקומות שבהם יש לו השפעה עמוקה על דמות החברה והסביבה. אם מנכ"ל חברת סלולר מעביר זקנות את הכביש בזמנו החופשי – או אפילו על חשבון שעות העבודה – זה מעשה אנושי וערכי מצדו. אבל בכל הנוגע לאחריות תאגידית, השאלה החשובה יותר היא מה הוא עושה כשהוא חוזר למשרד. האם, למשל, הוא מקדם כמיטב יכולתו טכנולוגיות מפחיתות קרינה במטרה להגן על בריאות הציבור? או מנהל הבנק: האם הוא ממשיך להעניק אשראי לחברות מזהמות? להזיק ביד אחת ולהתנדב ביד השנייה זו לא קבלה אמיתית של אחריות. במקרה הטוב זה מעיד על רצון טוב; במקרה הרע על חוש מפותח ליחסי ציבור.3 סביבה וחברה הולכות ביחד. ככל שהשיח החברתי והסביבתי משתכלל, מתחדדת ההכרה שאין שום דרך להפריד בין אחריות סביבתית וחברתית. קיימות היא מכלול. תאגיד שמצמצם את השימוש בנייר ואת הפליטות המזהמות לאוויר עושה מהלך חשוב, אבל כל עוד פער השכר בין המנכ"ל לאחרון העובדים עומד על כמה אפסים, קשה לקרוא לזה קיימות. אולי הגיע הזמן להמיר את המילה קיימות, שהיא תרגום לא מוצלח ל־sustainability, במונח פשוט ונגיש יותר: צדק. צדק סביבתי וצדק חברתי. כשתאגיד פולט מזהמים, זה לא צודק. לא כיוון שכדור הארץ נעלב, אלא משום שאין סיבה שכולנו ננשום אוויר מזוהם, כדי שמישהו אחר יהיה יותר עשיר. הגיע הזמן להפנים שפגיעה בסביבה וצריכה מופקרת של משאבים היא לא עניין שבין האדם לכדור, אלא בין אדם לציבור. לכן, כשתאגיד מפחית את כמות הנייר שהוא צורך, הוא מצמצם את כריתת העצים שמשרתים את כולנו והופך לארגון צודק יותר; אבל כדי להיות ארגון צודק באמת הוא גם צריך לדאוג לזכויות עובדיו ולצמצם ככל הניתן את העסקת עובדי הקבלן. מה אתם יודעים, הם לא פחות חשובים מעצים. 4 דוחות בחלל ריק. בשנים האחרונות גדל מספר התאגידים שמפרסמים דוחות אחריות, וגם מספר העמודים בדוח ממוצע הולך וגדל. וכגודל הדוחות, כך גודל התסכול: "מושקעת הרבה עבודה ומחשבה בדוח הזה", קונן באוזני יועץ תקשורת של אחד התאגידים הגדולים. "כל מילה ונתון בו נבדקים בחרדת קודש. הדוחות האלה נתפסים כחלק מהדיאלוג של החברה עם הציבור, עם ארגוני הסביבה, עם התקשורת. הארגון חושף חלק מהקרביים שלו ומצפה לפידבק, לתגובה – שלילית, חיובית, העיקר שיגידו משהו. רק שכמעט לא אומרים. כולם, ובעיקר ארגוני הסביבה, יודעים לבקר אותנו, לפעמים בהתלהמות. ההגינות המינימלית מחייבת אותם לקרוא את הדוחות של התאגידים ולחוות דעה, אבל הם לא טורחים". יש מן הצדק בטענות הללו. אי אפשר לנהל דיאלוג במעמד צד אחד בלבד. כמובן שהתאגידים צריכים לדווח ולשמור על שקיפות גם בהיעדר ההד הציבורי שהם מצפים לו, אבל לאורך זמן תתפתח כאן תרבות של אחריות רק אם תתקיים תרבות של דיון: אם לדיווח ולשקיפות לא יהיה ביקוש, קשה להאמין שיהיה היצע. יש מספר סיבות לכך שארגוני הסביבה, וגם התקשורת, כמעט לא מרימים את הכפפה הזו: מחסור בכוח אדם ובזמן, היעדר יכולת אמיתית לבדוק את אמינות המידע והנתונים המופיעים בדוחות. אלה תשובות אמיתיות, אבל לא מספקות. הנה הצעת ייעול ל"אדם, טבע ודין", למשל: כשם שהעמותה מפרסמת מדי תקופה מדד של הח"כים בהתאם לפעילותם הסביבתית, היא יכולה לפרסם גיליון ציונים שנתי של דוחות האחריות התאגידיים לפחות בקטגוריות הירוקות המובהקות. אנחנו העיתונאים נשמח לקפוץ על המציאה, ונדמה לי שגם מפרסמי הדוחות – לפחות אלה שימוקמו בצמרת הטבלה – לא יצטערו. 5 הכל יחסי. רבים מבעלי ההון בישראל, והתאגידים שבבעלותם, מתהדרים בתרומותיהם הנדיבות. אל המבקרים שמחמיצים להם פנים הם מתייחסים כאל עדת כפויי טובה. כדי להעמיד דברים על דיוקם, חשוב לזכור במקרה הזה את המילה פרופורציה: רוחב הלב של התורם נמדד לא רק בסכום הנומינלי, אלא גם בגובה היחסי שלו מתוך הונו של הנדבן. רוב העשירים בישראל תורמים סכומים שמקבילים לשקלים ספורים עבור אדם בעל משכורת ממוצעת. גם אני תורם כמה עשרות שקלים בחודש למטרות צדקה ולא מצפה שיפרגנו לי על זה בעיתון.
|
||||||||
