על הממשלה להפסיק לפחד ולהתחיל לגבות מסים מכולם

לפי שעה, מצבה של הכלכלה הישראלית טוב ביחס לעולם. המשק הישראלי מונע מהמשך הגידול בייצוא לארה״ב, בעיקר טכנולוגיה עלית, ולאסיה, מעלייה בהוצאות הממשלה – בעיקר לשמירת רמת החיים של האוכלוסייה, ומעלייה בצריכה הפרטית, והתוצאה – עלייה חדה ברמת החיים. שיעור השתתפות הנשים בכוח העבודה (בגילאי 25־64) עלה מ־69.7% ב־2010 ל־73.1% ברבעון השני של 2012. אצל גברים נרשמה עלייה מ־%81.6 ל־%84.6. שיעור האבטלה בישראל עומד כיום %6.5, זאת לעומת 7.9% במדינות ה־OECD ו־%11.3 באיחוד האירופי.

ברבעון השני של השנה הגיעה הצמיחה בישראל לשיעור שנתי של 3.2%, ירידה לעומת קצב הצמיחה המהיר שנרשם בשנים האחרונות, כ־4.7%. סביר להניח שהחברות – שלצד הירידה בייצוא התמודדו גם עם תחרות הולכת וגוברת על רקע המחאה החברתית ונאלצו להוריד מחירים – ינסו לשרוד בין היתר באמצעות צמצום כוח העבודה.

על פי נתונים מסוף 2011, מאז 2008 העמיקה האבטלה במדינות ה־OECD, ואחד מכל שלושה מובטלים אינו עובד מעל ל־12 חודשים. מאז המצב רק החמיר: באיחוד האירופי 44% מהמובטלים אינם עובדים במשך למעלה משנה. מספר המובטלים למעלה משנתיים זינק ב־50% ל־7.8 מיליון. בארצות הברית עלה שיעור המובטלים במשך יותר משנה ל־30%, לעומת 10% טרום המשבר.
כדי לחזור למצב ערב המשבר יש צורך ביצירת 14 מיליון מקומות עבודה בגוש היורו.

תחושת המרמור בקרב משלמי המסים היא בלתי נמנעת | צילום: רויטרס

בישראל אמנם נרשמה ירידה בקרב המובטלים יותר משנה (20.2% מהמובטלים, לעומת 22.4% ב־2010) אבל אם יחריף המשבר באירופה, ולאור צניחה של 28% בקצב שנתי בייצוא בשלושת החודשים האחרונים, עלול שיעור האבטלה בישראל לעלות. בינתיים, הממשלה בוחרת לפגוע דווקא במנוע החזק ביותר של המשק – תעשיית העילית. הממשלה מפחיתה את מענקי המו״פ ומכבידה את נטל המס על העובדים, ולמעשה כורתת את הענף עליו אנו יושבים, כולנו.

מה אפשר לעשות? קודם כל, הממשלה צריכה להפסיק לחשוש מההשלכות הפוליטיות ולדאוג לקבל את המסים שצריכים לשלם כלל אזרחי המדינה – גם הגרים בכפרים וגם הגרים בחברה הומוגנית סגורה. כתוצאה מכך, בישראל עובדים יותר שעות ומקבלים שכר נמוך יותר בהשוואה לעולם – מה שפוגע בהמשך הדרך גם בפנסיה. הישראלים עובדים 1,890 שעות בשנה, הרבה יותר מ־1,776 ו־1,787 שעות במדינות ה־OECD ובארה״ב בהתאמה, הרבה יותר מבגרמיה (1,413) ואפילו יותר מיפן (1,728).

 במונחי כוח קנייה – כלומר, מה אפשר לעשות ריאלית עם הכסף – השכר השנתי הממוצע בישראל מגיע ל־28,804 דולר בשנה, הרבה מתחת ל־44,757 דולר שכר שנתי ממוצע במדינות ה־OECD, מתחת ל־54,460 דולר בשנה בארה״ב, ואפילו פחות מ־32,480 בסלובניה, הקטנה כמונו. זאת למרות שפריון העבודה בארץ בשנים האחרונות הוא מהגבוהים בעולם.

שיעור המס על עלות השכר הממוצע בישראל עומד על כ־20%, לעומת יותר מ־35% במדינות ה־OECD. למעשה, פרט לצ׳ילה, המס על עלות השכר בישראל הוא הנמוך ביותר, אך בישראל גם מקבלים הרבה פחות דמי אבטלה בשנים הקשות.

בעוד סקטורים שלמים במדינתנו אינם מדווחים על הכנסותיהם ואינם משלמים מסים כנדרש, אך זוכים להטבות בדמות קצבאות ביטוח לאומי (הכל יודעים למי הכוונה), עול המס העקיף בישראל גבוה מבמדינות אחרות. אמנם באמצעות המס העקיף ניתן לגבות מסים גם מאותם סקטורים שאינם מדווחים, אך הדבר פוגע בסופו של דבר בתאים הטובים של המשק, ביעילות הכלכלית ובהקצאה נכונה של מקורות ביחס להכנסות.

 תחושת המרמור בקרב משלמי המס היא בלתי נמנעת: הם לומדים, עוברים הכשרות, עובדים שעות ארוכות, שכר הנטו שלהם נמוך, וכך גם הפנסיה, ובגדול הם חשים כי אין תמורה הולמת ביחס למאמץ.

מלבד גביית המסים מהסקטורים המעלימים ובמקביל לה, יש להעלות מס מעסיקים כמקור נוסף להכנסה. בכספים הללו יש להשתמש באופן מיידי כמענקים לחברות שיסכימו להעסיק צעירים חסרי ניסיון ולסבסוד הכשרה מקצועית במקומות עבודה תוך כדי עבודה, להגדלת התקציב להכשרה מקצועית במקצועות הרלוונטיים, לתשלומים על בסיס הצלחה לחברות שיסכימו להכשיר עובדים מבין מחפשי העבודה או מובטלים. המטרה היא להפגיש בין הביקוש להיצע.

ב־12 החודשים שהסתיימו במאי טיפס מספר המועסקים ל־3.12 מיליון איש. אל תתנו לנתונים המחמיאים לבלבל אתכם. אם לא נדאג, במסגרת התקציבית הנוכחית, לשלב צעירים, בוגרי אוניברסיטאות ומכללות, חרדים וערבים בשוק העבודה, יתחלפו במהרה הכותרות המטעות על העלייה (העונתית, יש לציין) במספר הפונים ללשכות התעסוקה, בכותרות על בריחת מוחות מישראל לארצות נכר.

הדבר הנכון לעשותו הוא תמריצים: תמריצים למעסיקים ולהכשרות, אבל גם תמריצים לעסקים קטנים, הקלות ליזמים, הלוואות ליזמים קטנים בערבות המדינה, פתיחת אזורי תעשייה עם בתי מלאכה קטנים לעצמאיים, וכמובן – עם כל הכבוד לתעשיית ההייטק המקומית – לא לשכוח שיש מקום גם לעובדי כפיים, אומנים, יצרנים, נותני שירותים ועצמאיים. כך נצלח את המשבר.