הדור שהתפכח צריך להתחיל לנער את הסדר הישן

לשים פתק בקלפי זאת תמיד אחריות גדולה, אבל הפעם היד שלי תרעד. ידיהם של כל בני דורי אמורות לרעוד, כי אנחנו הדור שהתעורר. דור ההורים שלנו נרדם בשמירה, והילדים שלנו הם הדור שייאלץ לתקן. השאלה כעת היא כמה מעול התיקון נניח על כתפיהם, ועד כמה נעז למרוד במסורות ההצבעה של הורינו, ולא להצביע על פי הדיסק המדיני שהולחם לאונה הימנית שלנו והביטחוני שהונבט באונה השמאלית.

האם אנחנו נהיה הדור הראשון בהיסטוריה הישראלית שיכריע בחירות על פי הסדר הכלכלי-חברתי? האם אנחנו נכריז על מהפך? אחרי הכל – התפכחנו, קרענו את המסכות מעל המציאות שהוצעה לנו ולהורינו, ועיוותה את לשד החברה שלנו. אנחנו הדור שלא יוכל להיתמם ולומר לילדיו: "סליחה ילדים, נרדמנו בשמירה כי האמנו באמת ובתמים שמצעד השמאל-ימין הוא בסיס קיומנו הראשון והיחיד".

אנחנו כבר יודעים שההצעדה בתלם הקונספטואלי האזורי הייתה והינה לא יותר מהאסיסטנטית של הקוסם, שמסיטה את מבטנו אל הטפל בזמן שהוא עושה את הטריק וגונב את דעתנו ומסדר את חיי היום יום שלנו שלא בטובתנו, מארגן את מה שיהפוך לאי שוויון מאיים בכל תחומי החיים.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

ביום הבחירות, מאחורי הווילון מול הפתקים, יגיע כל אחד מאיתנו לשאלה מה מפחיד אותו יותר: השכונה הלא נחמדה שבליבה ממוקמת ישראל, או שכונות העוני והבערות המונחות למרגלות שכונות פאר מגודרות ומאובטחות בכסף טוב? קו הגבול המפריד בינינו לבין שכנינו הלא נעימים, או הגבולות הבלתי נראים המחלקים את ארצנו הקטנטונת למחוזות של פריבילגים יותר או פחות ומדוכאים יותר או פחות.

צילום: ingimage/ASAP

אנחנו רגילים לפחד. אנחנו לא רגילים לפחד מעצמנו. אולי בכל זאת לא יהיה כאן מהפך. על פי נתוני ארגון לתת, 69 אחוזים מהציבור סבורים כי הבעיה הדחופה ביותר היא העוני והפערים החברתיים, 61 אחוזים תופסים את החינוך כבעיה השנייה בדחיפותה, ואילו נושא הביטחון רק שלישי בחשיבותו עם 41 אחוזים. בראש, רובנו כבר חושבים אחרת; אבל מי ישלוט בנו ביום הבוחר? ההרגל או התקווה?

אז הבטחנו
כאימא לשלושה ילדים במערכת החינוך הממלכתית, הדילמות לא נותנות מנוח. איך אנווט את ילדיי אל העתיד? האם אמשיך להטביע בהם את החבילה הממלכתית הלאומית שההורים שלי האמינו בה בתום, ואני כבר יודעת דבר או שניים על אמיתותה?

להרגיע אותם כי שר האוצר יובל שטייניץ הציג נתון מרגיע ולפיו ישראל צמחה בין השנים 2009-2012 יותר מכל מדינה מפותחת אחרת, או שאגלה להם כי על פי נתוני ה-OECD אנחנו אמנם במקום הראשון בצמיחה, אבל גם במקום הראשון בשיעור העוני והפערים? שאספר להם כי 50 אחוזים מהילדים הקטינים למשפחות נזקקות נאלצים לעבוד – זינוק של 163 אחוזים לעומת השנה שעברה?

אנחנו הדור שידע את נתוני ה-OECD. נתונים המודדים את המציאות הישראלית במדדים אחידים למדינות המפותחות, ואחראים להתפכחות הבלתי נמנעת. מדדים המסבירים את הפער בין העוני, האבטלה, החינוך והצמיחה לחיים שאנחנו מכירים. נתונים שנתיים הקורעים את המסכה מול המיתוסים שתסכלו אותנו, בני הדור שהלכו בתלם, שאמור היה להבטיח לילדיו חיים טובים יותר, ולתדהמתו מצא עצמו נתמך על ידי ההורים.

רגע לפני שאעמוד מול הקלפי ואכריע אני מסתכלת קדימה על מסלול הילד הישראלי הממוצע – הילד שלי. מסלול התלם שסימנו לדור הבא. אני יודעת שמכאן הוא עולה על מסלול ארוך של הכשרה, שבו כולנו – מורים, הורים מחנכים – נשתול בו אמונות, ערכים, הבטחות, למרות שאנחנו שכבר הלכנו בו יודעים שבסוף מחכה ההתנפצות.

נבטיח לו שוויון הזדמנויות. שלו ולשאר הילדים הגדלים בישראל תינתן הזדמנות שווה לממש את עצמם. שהפוטנציאל שלהם יקבל את הצ'אנס לכונן את המחר שלהם ללא כל קשר לנסיבות אליהן נולדו. לא הארנק של ההורים שלהם, ולא העיר שבה נולדו או השכונה אליה נקלעו יכריעו את עתידם. למה? כי אנחנו כחברה וכמדינה התחייבנו לתת לכולם את אותה הזדמנות. הבטחנו להיות שם.

אז הבטחנו. ועכשיו, כשהמספרים מספרים שהפער בין זכאי הבגרות בין יישובים מבוססים למוחלשים גדל, מה אני אמורה להגיד לו, לילד הישראלי הממוצע, לבן שלי? תשמע בן, זה לא בדיוק ככה. באמת שאנחנו מאמינים שלילדים בשוהם, בכוכב יאיר, בחוף השרון ובקריית אונו מגיע לקבל בדיוק מה שמקבלים ילדי בני ברק, כפר קאסם, אופקים וירכא, ולהיפך. רק שלא הצלחנו לתת להם את אותו הסיכוי. הכי טוב שיצא לנו זה 11 אחוזי זכאות בבני ברק ו-86 אחוזים בשוהם, 27 אחוז בכפר קאסם ו-85 אחוזים בכוכב יאיר.

ואז מגיעה הכותרת שמשלימה את התמונה: במגזר הערבי פותחים את השנה במחסור של 6,100 כיתות לימוד. למה דווקא להם? כשתגדל בן, אסביר לך איך המציאות נוגסת בצרור ההבטחות, האמונות, הערכים והסטנדרטים שניתנים לך בביטחון מלא כמדריך להבנת החיים.

צילום: ingimage/ASAP

מי שמתאמץ מצליח?
להגיד או לא להגיד לו שכדי לתת לילד הזדמנות שווה, המדינה צריכה להשלים את מה שהרשות המקומית לא מסוגלת ואת מה שההורים לא יכולים, ושזה לא קורה כי מה שהמדינה רצתה פעם להיות עבור ילדיה הוא כבר לא מה שהיא מתכוונת להיות?

ונגיד שהנה הילד שלי, שנולד בתל אביב לאמא ואבא במעמד בינוני-נמוך, יעלה על מסלול ישיר לבגרות, אפילו טובה, משם ליחידה צבאית מובחרת, אתנחתא אופנתית בדרום אמריקה או המזרח הרחוק, והופ אוניברסיטה והיידה לשוק העבודה.

המסלול הזה יבטיח את מה שאנחנו אומרים לו בביטחון מלא, מורים והורים, שמי שטוב מצליח, שאם יתאמץ השמיים הם הגבול? או שאולי גם אני, אמא שלו, שותפה לתכסיס שכנוע שכל תכליתו ללכוד אותו בתלם? לאן ייקח אותו התלם הזה?

הרי קראתי על שיא מפוקפק בנתוני האבטלה, שעל כל משרה יש 27 מתחרים ושכל מובטל שביעי הוא אקדמאי. לספר לו שהעבודה בעולם אוזלת? שגם השכלה היא לא ערובה למשרה, פרנסה ומחיה בכבוד? לספר לו שהתעשייה עוברת למדינות העולם השלישי, כך שמשרות הפועלים, וגם המהנדסים והמנהלים, נודדות לשם כדי להוזיל את החולצה שלו ואת הקפה שלי, ושמכונות כבר יודעות לעשות אפילו טוב יותר מה שפעם אנשים עשו, ושבעתיד הלא רחוק משרה אחת תחולק בין שניים- שלושה אנשים כי האוכלוסיה גדלה בזמן שמקומות העבודה מצטמקים?

ונגיד שדווקא הבן שלי הוא שימצא עבודה, ואפילו יעשה לו קריירה מפוארת, רופא מרצה, מהנדס או סופר – האם משרתו תבטיח לו חיים של כבוד? הרי חברים סביבי, מוצלחים ביותר, מתקשים להצליח. הוד מוצלחותם לא מאפשרת להם להחזיק חצי גוף מעל המים, בקושי ראש, מדויק יותר נחיריים מעל המים. הם חרוצים, מצטיינים, אבל נאנקים. עובדים מבוקר עד ליל, מצטיינים על המסלול עליו הונחו אז בכיתה א', ובכל זאת חיים בתחושת כישלון. רצים ולא מגיעים. מותשים.

דברים די פשוטים כמו חוגים, פירות ודגים יש. אבל הבית ארעי, הם חיים בשכירות ובנדודים מתישים בהתאם לקצב פעימות הנדל"ן. בית של ממש, כזה שאתה מרגיש בו בבית, ביתך מבצרך? כמו האופק – ככל שהם רצים לקראתו, כך הוא מתרחק.

ונגיד שהבן שלי יהיה מבין המעטים שיגיעו לבית, לעבודה ולקריירה מצליחה. מה יהיה הבית בשבילו? כמה הוא יבלה בו ? הרי עובד טוב הוא עובד טוטאלי. שוק העבודה עבר כבר מזמן משמונה-שמונה-שמונה – שמונה שעות עבודה שמונה שעות פנאי ושמונה שעות שינה – ל-14 שעות עבודה בממוצע. מי שעובד כך לא נמצא בבית גם כשהוא מגיע אליו. רובנו מכירים את החוויה. אנחנו עובדים עד כלות. העבודה התמקמה בחיינו כך שהיא חיינו ממש. אם היא זו שמגדירה אותנו, ניתן לה את חיינו. ורובנו נותנים.

צילום: רויטרס

שחיקה מוגדרת כמחלה של המאה ה-21. המשאבים שלנו מוגבלים, ואנחנו עובדים בתוך יעדים מופרכים שדנים אותנו להמשיך לרוץ בדרך אל תסכול פרמננטי, שימשיך להניע אותנו במרוץ. תחילה אנחנו מוותרים על חברים, על תחביבים, על מעגלים רחוקים של משפחה, ולבסוף על הזוגיות ועל הילדים, על החיים. או לפחות על חוויית החיים. עד שגם הזהות של האדם העובד תישחק ונוחלף בעובד אחר, כי כמו שאמרנו, על כל משרה יש 27 מתחרים.

האחריות על הקופורמיסטים
זה התלם עליו הונחנו בכיתה א', ורובנו עדיין רצים עליו מתוך אמונה שה-GPS של החיים יבשר לבסוף: הגעתם ליעד. מן אשליה שלוכדת אותנו ומשכנעת אותנו לשרת קומץ, בניגוד גמור לטובתנו וטובת הכלל.

ואז, אחרי שבני יעבוד עד כלות כמו כל הדור הזה, רגע לפני שיהפוך מחומר לאבק, יחלץ אותו הגיל השלישי. יחלץ אותו מהמעגל היצרני היישר אל הספסל, ויגלה לו שהדרת פני זקן, כמו שהמורה הסבירה בכיתה, לא תורגם כהלכה למציאות.

שהגילנות, קרובת משפחתה של הגזענות, גם היא שחקנית מפתח בחברה שמדירה את האחר, את הלא-יצרני, את מי שתועלתו לא נמדדת במספרים. כך, בפנסיה שתימשך אל הנצח, הוא יישב עם חברים על ספסל, יסתכל בדיעבד על מסלול חייו, יתחשבן עם הסיסמאות שמכרו לו וישאל מה הייתי עושה אחרת לו ידעתי את שאני יודע עכשיו.

האם לשם לוקח התלם את בני? האם אוסף הבטחות ריקות, ערכים כתובים על לוח שננטשו מזמן ומיתוסים אינטרסנטים הם צידה הולמת לדרך הערמומית הזאת? האם תמונת הביטחון הפיקטיבית היא הכרחית לצמיחתו, או שמה עלי לגלות לו בהדרגה את הסדקים שנמצאים בה? מה אמא טובה אמורה לעשות? מה?

אני אקח את בני, ואראה לו את מגילת העצמאות התלויה בכיתתו ממש לצד הלוח, עם תמונות נשיא המדינה וראש הממשלה, ואומר לו שכאן כתוב מה רצינו להיות. זאת דמותה היפהפייה של המדינה שהתכוונו להיות. במציאות מתנסחת מגילה שלא בדיוק לשמה התכנסנו. אציע לו קריאת מציאות ביקורתית שתתכתב עם הצהרת הכוונות האידילית.

אגיד לו שכל המילים היפות וההבטחות האלה הן יעד, שאיפה. שהן העתיד. שהמציאות כרגע סדוקה, אבל שהוא ובני דורו מסוגלים להיות האור שייכנס דרך הסדק.
כך או כך, אנחנו – הדור שהתפכח – משאירים לילדינו מלאכת תיקון מפרכת. ביום הבוחר חובתנו להתחיל להעז, להשאיר את ההרגל על הכורסה ולעשות מעשה. להתחיל לנער את הסדר, להצביע בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו על פי אידיאולוגיה כלכלית.

דווקא עלינו הקונפורמיסטים נגזר להתעורר לתוך תקופה של שינוי עולמי מהותי. גם אם נדבוק בהרגל ונמשיך לעמוד מנגד, מה שהיה הוא לא מה שיהיה. כל שנותר הוא להחליט אם אנחנו משפיעים על המציאות המשתנה והמתעצבת, או להמשיך להביט מהצד, לזרום, ולהשאיר לילדינו עולם שהוריו לא נקפו אצבע בעיצובו.