לא משנה סטטוס: מעמד הביניים ימשיך לשאת בעול הקיצוצים

מסורת נאה ננקטה בידי שרי האוצר לדורותיהם: כל אימת שהם מכריזים על חבילת "גזירות" הפוגעות בכיסו של הציבור ומורידות את רמת חייהן של מרבית המשפחות, הם מצרפים לרשימה גם שורת צעדי מגן, שנועדו להגן על חלכאי הארץ מפני המהלומה. רשימת האוכלוסיות המוגנות אינה רשמית, אך ידועה לכל: קשישים, ניצולי שואה, נזקקים לקצבות הבטחת הכנסה ונכות ומשתכרי שכר מינימום.

הסטטוס שפרסם שר האוצר יאיר לפיד בפייסבוק לפני החג, שבר את הכללים פעמיים: בפעם הראשונה הוא הכריז על קבוצה חדשה האמורה לצאת נשכרת ממהלכיו החדשים – המעמד הבינוני-גבוה, הנושא העיקרי בנטל הגזירות. שבירה נוספת של הכללים הייתה בעובדה שלפיד הודיע על הנחיה שמסר לפקידי משרדו עוד בטרם התקבלו ההחלטות, באופן היוצר רושם שהוא עדיין מתקשה להירגע ממסע הבחירות המוצלח, שהסתיים רשמית לפני חודשיים.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

הסטטוס שכתב לפיד עורר תהייה: מה בדיוק אמרו לו פקידי האוצר לפני שהחליט למקד את הדיון בגברת כהן המיתולוגית? אילו נתונים והצעות הציגו לו – ומה הבין מהם שר האוצר הטרי? ומה בדיוק השיבו הפקידים בדיון שהתקיים בעקבות הנחייתו? לפיד מגלה רק שהם גלגלו את הטבלאות שלהם וחזרו עם "רעיונות, ניירות והצעות".

חלק מהגזירות מהונדסות היטב לפגיעה בלעדית במעמד הבינוני. צילום: רויטרס

אפשר להניח שבניירות החדשים הסבירו הפקידים ללפיד, אולי באותיות גדולות יותר ובקריאה מוטעמת, את מה שאמרו לו בדיונים שקדמו לדיון על הגברת כהן: כלכלת המדינה נמצאת בארנק של גברת כהן, וברגע שהיא תסגור את הארנק אפשר יהיה לסגור את המדינה ואת משרד האוצר. גברת כהן, הסבירו הפקידים, תצטרך להתאזר בסבלנות לפני שאפשר יהיה לשפר את מצבה.

אחיו העבדים ישלמו יותר

הבכירים סירבו להוציא את תוכן השיחות מהחדר, אבל מדברי הרקע שלהם אפשר לשרטט תמונה ברורה: בתום מספר ימי דיונים עם בכירי האוצר וצוות יועצים בראשות מנואל טרכטנברג, הבין לפיד שהמעמד הבינוני, אחיו העבדים שעליהם ואליהם דיבר לפיד במסע הבחירות שלו, הם שיישאו בנטל הגזירות. וכמו שהוא עצמו אמר – לפני שאפשר יהיה לשפר, יוחמר מצבם הכלכלי.

העשירים לא ייפגעו במיוחד מהגזירות, מפני שיכולתה של המדינה לרדת לנכסיהם מוגבלת ביותר. דווקא הדרישה שהועלתה לבטל את ההקלות על משיכת "רווחים כלואים" עשויה לעכב הכנסות שהמדינה זקוקה להן בטווח הקצר, ולהעביר חלק גדול יותר מהנטל למי שקל ונוח לגבות ממנו – המעמד הבינוני.

השכבות החלשות באמת, עשירונים 5 ומטה, כבר כמעט שאינן פגיעות. כל תוכנית כלכלית תהיה מלווה באיזונים שימנעו או ימתנו את הפגיעה בהן, אף שבאוצר מדברים בקול רם על הורדת סף הפטור ממס ההכנסה וקיצוץ בקצבאות הילדים. גם בהרכב הימני-קיצוני של הממשלה לא יוכל האוצר לפגוע בשכבות החלשות באמת.

נתניהו עשה זאת בעבר כשר אוצר, ושילם על כך מחיר פוליטי (אגב, בדיוק כמו לפיד, חתר נתניהו לפני עשר שנים לתפקיד שר החוץ, אך הסכים לקבל את תיק האוצר בלחצו של ראש הממשלה אריאל שרון, שהבטיח לו עצמאות בקבלת החלטות). למרות הזמן שחלף, לא שכח הציבור את עברו של נתניהו כשר שקיצץ בתשלומי העברה לשכבות החלשות.

ייתכן שלפיד יצליח להשיג אישור לקיצוץ בקצבאות הילדים, אבל חלק גדול מהקיצוץ יצטרך לחזור לידי הנפגעים, כדי שלא להביא עד פת לחם אלפי משפחות, מרביתן במגזר החרדי ובמגזר הערבי. כך יהפכו שוב גברת כהן מחדרה וחבריה למעמד ליעדים החשופים של כל גזירה שמעלה האוצר על טבלאות האקסל, בתחומי העלאות מסים, ייקור שירותים וקיצוץ בהוצאות.

גברת כהן תיאלץ לחכות | צילום: מרק ישראל סלם

חלק מהגזירות המתוכננות מהונדסות היטב לפגיעה בלעדית במעמד הבינוני: ביטול הטבות המס על קרנות ההשתלמות לא יטריד במיוחד את מועדון האלפיון העליון, ואינו נוגע למשתכרי שכר המינימום והחיים מקצבאות הביטוח הלאומי. קיצוצים בתקציב המדינה, שיביאו לפיטורים או להקפאת משרות בשירות הציבורי, יפגעו גם הם כמעט אך ורק במעמד הבינוני.

יהיו מן הסתם בתוכנית גם סעיפים אחרים, שאינם פוגעים במעמד הבינוני ואולי אפילו מיטיבים איתו, כמו למשל תוספת דרגת מס שתכביד את המיסוי על בעלי הכנסות גבוהות במיוחד, הבטחות לרפורמות להגברת התחרותיות שעשויה להביא להפחתת מחירים וכו'. הבטחות אלה יזכו מן הסתם לקריאות עידוד בקהל, אבל למרבית הצעדים אין תרומה מיידית לסתימת החור בתקציב והיתר, כמו מסי ירושה ורווחי הון, אינו מניב הכנסות משמעותיות. חלק אחר של הצעדים עשוי להתקבל בהבנה, אבל המחאה תפרוץ כאשר יתבררו משמעויות הקיצוץ.

הכוונה לקצץ בתקציב הביטחון, למשל, אינה מעוררת בינתיים מחאה ציבורית, אולי מפני שהסיכוי למימושה אינו גבוה. אבל כדאי לשים לב שעיקר תקציב הביטחון המקומי (לא כולל סיוע חוץ שרובו מוקדש לרכישת ציוד בחו"ל) מיועד לתשלום משכורות, במישרין ובעקיפין. קיצוץ של מיליארדי שקלים מהתקציב עשוי לגרום לפיטורי אלפי עובדים במערכת הביטחון ובתעשיות הצבאיות – עובדים שרובם ככולם שייכים למעמד הבינוני. התעשיות הביטחוניות משמשות גם מעסיק מרכזי ביישובי פריפריה כמו קריית שמונה, וסגירת פרויקט גדול, כמו למשל טנק המרכבה, עשויה להיות מכת מוות לאזור כולו.

התעשיות הביטחוניות מעסיקות גם עובדי היי-טק רבים, כמו מר כהן מהסטטוס של לפיד. ייתכן שפקידי האוצר יגידו ללפיד שלא צריך לדאוג יותר מדי לתעשיות הביטחוניות, מפני שממילא הן מייצאות את מרבית מוצריהן והן יכולות להגביר את הייצוא במקום לפטר עובדים, אבל הדברים מורכבים יותר: חלק גדול מהמוצרים, ודווקא המתוחכמים שבהם, אינו ניתן לייצוא מסיבות ביטחוניות ואחרות. קושי נוסף הוא בעובדה שהעולם כולו נתון בתקופת מיתון וקיצוץ תקציבי ביטחון, ובראשו שוק היעד העיקרי למוצרינו, ארצות הברית.

"תנו לחיות בארץ הזאת"

לפיד היה מודע לפגיעה הצפויה במעמד הבינוני בעת שהעלה את הפוסט, ונראה שדווקא המודעות לבעיה הניעה אותו להוכיח לציבור בוחריו שהוא אינו פועל בחוסר מודעות ואינו הולך כעיוור אחרי פקידיו. כאילו אמר "בעוד אלה מדליפים לתקשורת את פרטי הגזירות שעומדות ליפול על ראשיכם, דעו לכם שפה בחדר הסגור יושב מישהו שדווקא רוצה להיטיב איתכם, ואפילו מורה לפקידי האוצר לפעול בהתאם". כאשר קבוצת כדורגל מפסידה, מתרץ לעתים המאמן את התוצאה בטענה ש"השחקנים לא מילאו את ההוראות". לפיד יתקשה לאמץ את קו ההגנה הזה.

אבל מה שנחשף בעקבות הסטטוס האומלל אינו העובדה המצערת שמעמד הביניים ימשיך לשאת בעול הקיצוצים והגזירות, גם אם יצליח שר האוצר החדש להשחיל סוכרייה קטנה שתמתיק במשהו את המרורים, אלא התגובות החריפות נגד הניסיון לצ'פר את בני מעמד הביניים נוכח המכות העומדות לנחות עליו.

לאחר הפגנות המחאה שהובלו על ידי בני המעמד הבינוני, ומערכת הבחירות שבה ניסו כמעט כל המפלגות לדבר בשמו, אפשר היה לחשוב שמצוקת המעמד הבינוני "יצאה מהארון", ומותר יהיה לשר האוצר לדבר ולפעול גם לטובתם של מי שאינם משתכרים אל הצרור הנקוב. זו אפילו לא "פוליטיקה חדשה". בתחילת שנות ה-50 יצאה מפלגת הציונים הכלליים, מפלגה ליברלית שהתבססה על בני המעמד הבינוני ודגלה באידיאולוגיה קרובה להשקפותיו של לפיד, בססמת הבחירות "תנו לחיות בארץ הזו".

הססמה כוונה נגד מדיניות הצנע שהונהגה באותה תקופה על ידי הממשלה בראשות מפא"י והייתה למעשה המחאה הראשונה שהתעוררה בקרב המעמד הבינוני העירוני כנגד המדיניות הכלכלית והאידאולוגיה הסוציאליסטית השלטת. הציונים הכלליים זכו באותן בחירות ל-20 מנדטים, קרוב מאוד למספר המנדטים של יש עתיד, מה שמרמז שמשקלו של המעמד הבינוני באוכלוסייה לא מאוד השתנה במהלך 62 השנים האחרונות. בדומה ללפיד, לא הצליחו הציונים הכלליים לשנות את השיח המרכזי בחברה ובפוליטיקה הישראלית, ונקפו עוד 26 שנים עד ששלטון מפלגות הפועלים הוחלף בשלטון הליכוד, שבחלקו הקטן הוא גלגול של הציונים הכלליים.

אבל גם הליכוד, ובמיוחד העומד בראשה באותה עת, מנחם בגין, ראה עצמו ופעל כמייצג השכבות החלשות, והשינוי העיקרי היה בדמותו הייצוגית של המעמד הבינוני: תחת שלטון מפא"י זוהה המעמד עם עצמאים, סוחרים, בעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. עכשיו היו אלה "הקיבוצים", אנשי המפעלים ההסתדרותיים ושאר מוטבי השלטון הישן.

לא הישראלים הייצוגיים

המעמד היחיד שמותר לאנשי האוצר לפעול להגנתו ואף לשיפור מצבו, הוא בני העשירונים התחתונים. יש לכך, כמובן, גם הצדקה פוליטית ושיווקית: השכבות המוחלשות הן בעצם הרוב הדומם, שקולו נבלע במהומת המחאה החברתית של קיץ 2011 , וגם היום מתקשה שר האוצר החדש לשמוע את אנחתו.

בניסיון למתן את הביקורת, ניסו "מקורביו" של לפיד להסביר שהוא לא התכוון למשפחה המרוויחה 20 אלף שקל נטו, אלא 20 אלף שקל ברוטו. אבל גם אז יכולה גברת כהן הגנרית מחדרה לייצג לא יותר מ-20% מהמשפחות בישראל, שרובן מתקיימות משכר נמוך בהרבה.

למרות מספרם העצום של המפרנסים שאינם יכולים לחלום על מותרות כמו נסיעה לחו"ל וספק אם הם יכולים להחזיק מכונית עם שכר כזה, הם אינם מצטייירים בתקשורת כישראלים הייצוגיים. הם לא שם כאשר בעיתונים מדווחים בתחילת הקיץ ש"הישראלים מתנפלים על חבילות הנופש ליוון" או "גודשים את סוכנויותהרכב מחשש להעלאת המס" ואפילו לא "רצים לקנות דירות בגלל הריבית האטרקטיבית על המשכנתאות". ספק אם הצליחו למלא עגלת סופרמרקט לרגל החג.