השקר שמאחורי דוח ה-OECD: יותר עניים ממקסיקו? קשקוש

דו"ח ה-OECD קובע: "מספר העניים בישראל הוא הגבוה מבין המדינות המפותחות" וגם "יותר עניים ממקסיקו". קשקוש. 

ועכשיו בכמה מילים – למה.

ראשית, עוד לפני שנדון בנתונים ובניתוח – מיהו עני?

אם אתם לא מתמטיקאים או סטטיסטיקאים שעובדים בלמ"ס, התמונה העולה בראשכם היא של ילד יחף, קשיש מחטט בפח זבל או אדם השוכב בשעת לילה על ספסל ציבורי ולצידו עגלת סופרמרקט המאפסנת את כל רכושו.

זאת התמונה שעולה לנו, אבל זה לא עוני. לפחות לא על פי ה-OECD.

לעמוד הפייסבוק של הקפיטליסט היומי לחצו כאן

מדד העוני המדובר הוא מדד אי-שוויון והוא מודד אנשים ביחס לאנשים אחרים, ולא ביחס לעצמם. למעשה גם אם יוכפל כל רכושם של אזרחי ישראל פי עשרה ביחס למצבם ההתחלתי, הרי שכמות העניים בישראל תישאר זהה. על פי ה-OECD, עדיין נסבול מכמות העניים הגדולה ביותר.

במילים אחרות, מדעני העוני של הארגון חושבים שלסימונה מדימונה (או ריקי כהן מחדרה) איכפת פחות מהעתיד שלה ושל ילדיה, ויותר מההווה של נוחי דנקנר או יצחק תשובה.

על פי ה-OECD, זה לא עוני | צילום: מרק ישראל סלם

העובדה שהיא מצליחה לחיות חיי מעש, שלילדיה יש סיכוי ללכת למוסדות אוניברסיטאיים בשכר לימוד שגובהו השנתי שכר ממוצע של חודש אחד, ולהגשים את חלומותיהם על פי יכולתם, כשרונם ומאמציהם יותר מצעיר מקסיקני, יווני, ספרדי או פורטוגלי לא מעניינת אותם.

ממש לא!
על פי מדד האי-שוויון שהינו, למעשה מדד הקנאה, הדבר היחיד שמעניין אותה הוא אם פרנסי כפר שמריהו שידרגו ממלון של 5 כוכבים ל-5 כוכבים דה-לוקס בביקורם האחרון בפריז או אם יצחק תשובה קנה עוד מטוס.

מופרך נכון?
הרי אין אדם שפוי שהיה מעדיף לחיות במקסיקו ("פחות עניים מאשר בישראל"), ואשר היה רוצה לבנות את עתידו במדינה כמו יוון או ספרד שכמחצית מצעיריה (20-30) מובטלים ולא בארה"ב, ארץ אי השוויון ו-"העוני".

הרי אין אדם שפוי שהיה דן את עצמו לכלא שוויוני-סוציאליסטי בו הביטחון התעסוקתי של החלק המסודר באוכלוסייה והכלכלה הסטטית הנובעת ממנו דנה אותו לחיי בטלה ועוני אמיתי – כזה בו אתה חס חוסר אונים אמיתי בנוגע לעתידך. כי אין עבודה, אין אופק, אין תקווה.

פה אנחנו מגיעים לנקודה השנייה והרלוונטית הנוגעת לחברה הישראלית מרובת הגוונים, הכוללת נראטיבים, חלומות וחזונות מתנגשים.

לכו לטיול במאה שערים או בבני ברק, מעוזים חרדים מהם על פי הכלל הסטטיסטי הקובע עוני (הכנסה של מחצית מהחציון) מגיעים חלק גדול מאוד מהעניים. הסיכוי שתראו שם ילד יחף, בטן נפוחה או אדם השרוי על ספסל בתנוחת שכיבה נמוכים מאוד.

הסיבה לכך היא כי החרדים אינם "עניים", אלא מחזיקים בסולם ערכים שונה – בו לימוד תורה וחיי רוח קודמים לקיום חומרי ברווחה. אנחנו נכנה את החרדי עני על שום כמות ילדיו, הכנסתו החודשית ותרגיל חשבונאי המציב אותו מתחת לקו דמיוני שמשרטט מדד הקנאה, אבל הוא, שכניו ויתכן שאף ילדיו מעדיפים את "העוני" הזה על העושר שלנו. לקרוא להם עניים זו פטרונות. להגדיר אותם כחולי חברתי סטטיסטי זו כבר כמעט עוינות.

עני הוא אדם דל או חסר תקווה, שמצבו החומרי והקוגנטיבי אינו מאפשר לו לעמוד על רגליו לבדו; גורם לו לחוש מנוכר לקהילתו; לעצמו, הסובל מייאוש – זה לא החרדי הממוצע. החרדים אינם מיואשים. מדובר במקרה שלהם בשקר סטטיסטי.

וגם במקרה של הערבים, המאכלסים יחד עם החרדים את שלושת העשירונים התחתונים של הציבור הישראלי ומהווים את "עניי ישראל". במקרה של הערבים (וגם של החרדים, אגב) הסיבה לפער בין המציאות לתמונת "העני" העולה בדימיוננו היא לא רק סולם ערכים, אלא גם דיווח לקוי וחלקי על הכנסותיהם. זו אינה דיבה אלא עובדה סטטיסטית. למעשה על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עצמה, העשירונים התחתונים חיים ברווחה גדולה הרבה יותר מזו עליה מלמד מבחן ההכנסה.

על פי סקר ההוצאות האחרון של הלמ"ס, העשירון התחתון מוציע למעלה מפי שניים יותר ממה שהוא מכניס – כיצד הדבר יתכן? התשובה חד משמעית: העשירון התחתון משקר. אדם לא יכול להוציא פי שניים ממה שהוא מכניס לאורך זמן: אף אדם או בנק לא יממן את זה.

או שאנשי העשירון התחתון מעלימים הכנסות בכדי להבטיח לעצמם זכאות לקצבאות או שמדובר במצב זמני. סטודנט, למשל, עשוי בקלות להיחשב ל"עני". אמנם הוא לומד משפטים ומינהל עסקים באוניברסיטה העברית, והתקבל להתמחות אצל רם כספי או בבית המשפט העליון, אך למרות שהוא צפוי על פי כל הערכות להיות אחד משועי הארץ – ושכעת הוא חי על חסכונות והלוואות על חשבון עתיד מבטיח – הרי שהוא עני. עאלק.

אם אנחנו רוצים להפוך לחברה טובה יותר אנחנו צריכים להפסיק למדוד קשקושים סטטיסטיים, לפיהם צפון קוריאה וונצואלה הן המאורות הגדולים ולהתחיל להתמקד במה שחשוב באמת: הפיכת החברה הישראלית לחופשית יותר וצודקת יותר, בה האזרחים נהנים מחירות מקסימאלית המאפשרת להם לזכות בנתח ההוגן מהעוגה – כזה הניתן להם על פי תרומתם, כישרונם, מאמציהם שלעולם לא היו ולעולם לא יהיו שווים. כי ככה זה בחיים.