נבואת הזעם של ההיי טק: לא יעזרו כל האקזיטים אם לא יהיה בארץ יצוא אמיתי וחזק

האקזיט המוצלח של חברת ההיי־טק הישראלית פריימסנס, שנמכרה השבוע לאפל תמורת 350 מיליון דולר, לא ישנה את תמונת המצב העגומה של תעשיית הטכנולוגיה שלנו. ההיי טק הישראלי אינו דועך עדיין, אבל התעשייה נתונה במשבר מתמשך, שהחל עוד בשנה שעברה. אם מנכים את השפעתה של אינטל, מתברר שבשנת 2012 עבר "קטר הצמיחה של המשק" להילוך אחורי, ולראיה – יצוא תעשיית האלקטרוניקה צנח ב-12% לכ-16.9 מיליארד דולר בלבד.

הפעלתו המלאה של מפעל אינטל בקריית גת, האחראי לרוב התפוקה של החברה בישראל, שינתה את נתוני היצוא, ובסך הכל הסתיימה השנה שעברה בעלייה של כ־ 2% ביצוא ההיי טק. אבל מפעל אחד של אינטל אינו מספר את סיפורה העצוב של התעשייה כולה. אפשר לטעון שאין רע בכך שמפעל גדול וחשוב כמו אינטל משפיע על נתוני היצוא של מדינה אחת באופן דרמטי כל כך, אבל התלות באינטל, האחראית ל-21% מיצוא ההיי טק בישראל, עלולה להתגלות כהרת אסון.

יצרנית השבבים אינה חברה בצמיחה. בשנים האחרונות היא מתקשה להשתלב במחשבי הטאבלט ובסמארטפונים. בשיחה שערכתי עם בכיר בחברה, הוא טען שאם אינטל לא תערוך שינוי מהיר ויסודי בהתנהלותה, היא עלולה להתכווץ או אף להיעלם בתוך שנים ספורות. רע מאוד אם נבואות הזעם הללו יתגשמו, רע הרבה יותר אם חלק ניכר מעובדי ההיי טק בישראל תלויים לפרנסתם בחברה שתיאלץ לעבור קיצוצים כואבים.

סיכומי השנה הנוכחית טרם נערכו, אבל ההערכות הן שהפעם אינטל לא תשנה את התמונה באופן מהותי: לירידה ביצוא האלקטרוניקה תצטרף הפעם גם הירידה החדה במכירותיה של חברת טבע. לנוכח התוצאות הכריזה טבע, הנמנית עם ארבעת היצואנים הגדולים בישראל, על פיטורים והיערכות מחודשת.

צריכה לעבור שינוי מבני עמוק כדי לשרוד | צילום: רויטרס

שלמה וקס, מנכ"ל איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, אומר שהגורמים להידרדרות הם בעיקר השחיקה בשער הדולר, שהפחית את תמורות היצוא; גורמים נקודתיים מצטברים, כגון הקשיים של חברות כמו אי־סי־איי, טלקום ואלווריון; וירידה ביצוא הביטחוני, נוכח הקיצוצים בתקציבי ההגנה של מדינות הנאלצות להדק את החגורה בעקבות המשבר העולמי.

על התמונה הקודרת של התעשייה מחפה במידת מה פריחת ה"אקזיטים", חברות היי טק צעירות הנמכרות למשקיעים בחו"ל. העניין הגובר של חברות ענק בינלאומיות, וההתאוששות בשוקי ההון, עושות את 2013 לאחת משנות השיא של השקעות זרות בחברות סטארט אפ ישראליות. השנה טרם הסתיימה וכבר נמנו כ-20 עסקאות מוצלחות, בהיקף כולל של כ-5.5 מיליארד דולר, מחציתן עסקאות ענק בשווי של מאה מיליון דולר ויותר. אולם הן אינן נחשבות ליצוא תעשייתי ונכללות בחשבונות הלאומיים כתנועות הון פיננסיות. וקס מזכיר, בצדק, שהאקזיטים מנפחים את החזה מגאווה בהישגי הטכנולוגיה הישראלית ומטפחים את הדימוי הזוהר של עולם ההיי טק, אבל תרומתן של העסקאות הללו למדינה ולישראלים קטנה בהרבה מסכומי המכירה המסחררים.

מרבית ההשקעות המוקדמות בחברות הסטארט אפ נעשות על ידי משקיעים זרים, הפועלים באמצעות קרנות ישראליות וזרות ולכן גם החזרי ההשקעה והתשואה הגבוהה עוברים ברובם למשקיעים הזרים.

המסים על הרווחים מגיעים לקופת המדינה רק מבעלי המניות הישראלים, שהם לרוב היזמים. כאשר נמכרה חברת ווייז לגוגל תמורת קרוב למיליארד דולר, היה החלק הישראלי בעסקה כ-20% בלבד, וגם בעסקת פריימסנס צפוי החלק הארי ליפול בחלקם של המשקיעים הזרים.

שימו גז

השם סטפן בורגס אינו אומר הרבה למרבית הישראלים, אבל בחודשים הקרובים, יש להניח, נשמע ונראה אותו לא מעט. בורגס מנהל את חברת הענק כימיקלים לישראל (כי"ל), הנשלטת על ידי עידן עופר. הוא בן 48 , יליד גרמניה, למד ניהול עסקי בגרמניה ובשוויץ ועבר שורה של תפקידי ניהול בתעשיות כימיות ברחבי העולם. לתפקיד הוא מונה לפני שנה בדיוק, ובמקביל עבר להתגורר במגדל ברחוב רוטשילד בתל אביב. בורגס הוא מנהל כוכב, הנראה כאילו לוהק לתפקידו על ידי במאי הוליוודי: הוא בעל הופעה מרשימה, מדבר אנגלית רהוטה בהיגוי בינלאומי ושמץ ממוצאו הגרמני ניכר בו.

שנה קשה עברה על כי"ל: הכנסות החברה, שאך זה החל לנהל, צנחו עקב ירידת המחירים העולמיים של האשלג, המוצר העיקרי שאותו מפיקה החברה בים המלח. במקביל, החלו פקידי ממשלה ואזרחים לשאול אם אין התמלוגים שמשלמת כי"ל תמורת ניצול אוצרות הטבע של ים המלח, נמוכים מדי. שר האוצר מינה ועדה, בראשות פרופ' איתן ששינסקי, כדי לבדוק את השאלה. ששינסקי אינו מקבל שכר כדי לקבוע שהתמלוגים ראויים, או חלילה גבוהים מדי. ההחלטה היחידה שעל הוועדה לקבל היא בכמה אפשר להעלות את חלקה של המדינה בהכנסות.

מנכ"ל כיל, סטפן בורגס | צילום: רויטרס

המאבק בהמלצות הצפויות ומזעור הנזקים הוא אחת המשימות העיקריות המוטלות על בורגס. הקרב לא יהיה קל. בורגס מודע לתדמית השלילית של חברות ענק מסוגה של כי"ל. בראיונות ושיחות רקע שקיים לאחרונה, הוא חזר וטען שנתח המדינה בהכנסות כי"ל ממכירת אשלג גבוה מהתמלוגים והמסים שגובות ממשלות אחרות ממפיקי אשלג. 

השבוע, בוועידה השנתית של התאחדות התעשיינים ומול קהל אוהד, בחר בורגס לתקוף את ששינסקי מכיוון לא צפוי, ומתח עליו ביקורת בעניין התמלוגים על הגז. "הם החליטו לגבות את המס בפתח הבאר", אמר. "אילו היו פועלים כפי שעשו בארה"ב ובשאר העולם, וגובים את הכסף בצד השני של הצינור, אפשר היה להקים כאן תעשייה שלמה של מוצרים המבוססים על גז וליצור אלפי מקומות עבודה".

בורגס התכוון שאילו הייתה המדינה גובה פחות מסים על הגז, הוא היה זול יותר לשימוש וניתן היה להרוויח מייצור ויצוא מוצרים המבוססים על גז, כגון דלקים נוזליים. פרופ' ששינסקי דוחה את הטענה ואומר: "המס שהוטל בעקבות המלצתנו הוא על רווחי היתר של מפיקי הגז. הוא אינו מונע מכירה, במחירים סבירים, לתעשייה המקומית".

לאוטמן, לא רק תעשיין

התעשיין דב לאוטמן, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר, היה מן הסתם נהנה לקרוא את ההספדים עליו. לאוטמן ייזכר כיזם מוכשר שהקים תעשיית טקסטיל מפוארת וכפילנתרופ דגול של מפעלי חינוך. הוא ידע להתמודד עם משברים קשים: כאשר מפעלי טקסטיל אחרים נסגרו בזה אחר זה, מחוסר יכולת להתחרות בעלויות הייצור הנמוכות במדינות אסיה, הוכיח לאוטמן שבעזרת תחכום וידע ייחודי, גם ללא הגנה של חומות מכס, אפשר לקיים תעשייה בישראל ואף לייצא ולהרוויח. בעקבות הסכמי השלום הקים לאוטמן מפעלים גם בירדן ומצרים, ועל ידי כך נהנה מעלויות ייצור נמוכות וניסה להעניק ממד כלכלי להסכמים השבירים. הוא אומנם ספג ביקורת על העברת מקומות עבודה מישראל למדינות השכנות, אבל מהלכיו הצילו חברה ישראלית ולא מעט מקומות עבודה, שהיו אובדים אלמלא הועברו קווי ייצור. 

אבל המספידים הגזימו כאשר תיארו את לאוטמן כאיש שהתמסר לתעשייה בלבד. בעברו, ויש אומרים בשיאו, היה לאוטמן אחד הטייקונים המושמצים במשק. בתחילת שנות ה-80 נקלע המשק לסחרור: ראש הממשלה החדש, מנחם בגין, לא ידע דבר על ניהול כלכלי. לתפקיד שר האוצר הוא מינה את שותפו הפוליטי, שמחה ארליך, ששאב את ניסיונו הפיננסי מניהול חנות אופטיקה משפחתית. את הבטחת הבחירות, "להיטיב עם העם", ניסו השניים לקיים באמצעות הדפסת כסף וגירעון תקציבי אדיר. 

קופת המדינה התרוקנה, האינפלציה התגברה, אבל הבורסה הקטנה הגיבה לשפע הכסף בעליות מחירים מטורפות. מחירי המניות והנכסים הרקיעו שחקים וכולם רצו לקחת חלק בחגיגת הכסף הקל. כן, גם התעשיין הצעיר דב לאוטמן. לאוטמן היה הרוח החיה, או לפחות אחד האישים המרכזיים בקבוצת יזמים שהחליטה להקים קבוצת החזקות מגוונת בבעלות פרטית, שתהווה משקל נגד לשתי קבוצות העסקים הגדולות באותה עת: כור ההסתדרותית וכלל שבשליטה משותפת של בנק הפועלים ואי.די.בי. לחברה של לאוטמן ושותפיו קראו דנות, ועל הפרשה כולה ניתן לקרוא בביוגרפיה המעניינת "לא מרים ידיים", מאת כרמית גיא.

היה טייקון בעברו. דב לאוטמן ז"ל | צילום: יוטיוב

שותפיו של לאוטמן היו צמרת התעשייה והעסקים של התקופה: התעשיינים מרק מושביץ, יוסי פקר, אויגן פרופר (אביהם של דן וגד פרופר), אבא פרומצ'נקו מבעלי עלית, איש הביטוח אהרון סחרוב, איש הבנייה והתעשייה יחזקאל נוסבאום מבעלי אשטרום ואחרים. התאגדות כזו, לו הייתה קמה היום, הייתה מכניסה כמה מחבריה היישר לחדרי החקירות של הרשות להגבלים עסקיים. הקבוצה גייסה מעט הון עצמי, הרבה הון מהבורסה הרותחת ורכשה את השליטה בבנק הבינלאומי הראשון. בשלב זה הייתה דנות מה שהייתה אי.די.בי בשיא תפארתה: חברת השקעות עתירת מזומנים המנסה להפוך לאימפריה עסקית באמצעות מיזוגים ורכישות.

דנות ניסתה לרכוש עסקי תעשייה, תקשורת, פיננסים, נדל"ן, מסחר ושירותים. עד שהכל קרס: בנק ישראל טרפד עסקה למכירת הבנק הבינלאומי ברווח לבנק לאומי, בנימוק של פגיעה בתחרות בין הבנקים. הבינלאומי עצמו נקלע לקשיים תחת הניהול הכושל של אנשי דנות, וניצל מפשיטת רגל רק בזכות מכירה חשאית לבנקאי אדמונד ספרא. המשקיעים שרכשו את מניות דנות בבורסה, הפסידו את מרבית כספם. "תספורות" לבעלי אג"ח אי אפשר היה לעשות אז, מפני שהמדינה אסרה באותה עת על חברות פרטיות להנפיק איגרות חוב לציבור.

לאוטמן, כמו מרבית שותפיו, למד את הלקח: מוטב להיות תעשיין המתמחה בתחום עיסוקו מלהיות טייקון המתפרש על פני עסקים שברובם אינו מבין הרבה. קריסת דנות, כמו גם נפילתם של קבוצות עסקים אחרות מאז, לא הרתיעה יזמים חדשים מניסיון להצליח במקום שבו לאוטמן נכשל. טייקונים לא מתים. הם רק קורסים.