משולש ארה"ב-רוסיה-סין: פוטין בוחש בקלחת ואובמה נשאר מאחור

פרופ' ג'ון מרשהיימר, מהחוקרים הבולטים בתחום היחב"ל בעשורים האחרונים, פרסם בחודש אפריל מהדורה מחודשת של ספרו "Tragedy of great power politics", שפורסם לראשונה ב-2001. למהדורה החדשה צירף מרשהיימר פרק שמוקדש רובו ככולו להתחזקותה של סין והשפעתה על מזרח אסיה בפרט והזירה העולמית בכלל.

חלק מהדברים שהוא מציג אינם חדשים כמו למשל, העלייה ההדרגתית במתיחות בין ארה"ב לסין, התוקפנות הגוברת של סין כלפי שכנותיה, הכניסה של סין לאמריקה הלטינית ואף לקנדה. בנוסף, הוא טוען כי אם סין תמשיך לצמוח כלכלית, היא תנסה להחיל את הדומיננטיות שלה על אסיה באופן דומה למה שעושה ארה"ב בחצי הכדור המערבי כולו ומרחיק וקובע כי סין תציג "דוקטרינת מונרו" משלה. ההתעצמות הסינית הזו, אליבא דמרשהיימר, תגדיל את הסכנה להתנגשות ישירה או עקיפה בין הצדדים "שתהיה בסבירות גבוהה יותר ממה שהייתה האפשרות להתנגשות בין ארה"ב לברה"מ".

בעוד שהגיוני להניח כי סין, כמו כל מעצמה מתחזקת, תתבע לעצמה יותר כתוצאה ממעמדה החדש ובוודאי בחצר האחורית שלה, קשה לראות אותה בוחרת באותה מדיניות כוחנית בה נקטה וושינגטון במשך 200 שנה כמעט. ראשית, ארה"ב יצאה למדיניות כזו בעידן אחר של העולם, בעידן שבו מעצמות זרות שלטו ישירות במדינות אחרות, שבו גבולות מדיניים טרם נקבעו סופית והתערבות גסה בענייניהן של אחרות הייתה עניין שכיח. זהו אינו המצב כיום. יתרה מכך – ניסיון סיני לנקוט במדיניות כזו עשוי אולי להצליח בחלק מהמקרים, אך יגבה מהסינים מחיר מדיני מול בנות בריתן למודות האימפריאליזם בעולם המתפתח, שבחרו בסין בשל מדיניות האי-התערבות המפורסמת שלה. לבסוף, מספיק להביט כיום בכל מדינה כמעט מדרום למקסיקו כדי להבין שאבד הכלח על דוקטרינת מונרו, והדרך להבטחת נאמנותן של מדינות קטנות עוברת בברית כלכלית ובשיתוף פעולה ולא בכפייה.

הנקודה המרכזית שאותה מקדם מרשהיימר ועליה נתעכב, היא טענתו כי הפתרון היחיד להתמודד עם ההתעצמות הסינית היא באמצעות ברית אזורית בין כל מדינות האזור ובתמיכת ארה"ב. בעיני רוחו, הוא רואה מסגרת שתכלול לא רק את כל המדינות הדמוקרטיות באזור אלא גם את רוסיה, מסגרת שתאפשר גם למדינות החלשות שאיתרע מזלן והן שוכנות על ים סין הדרומי או במקום אחר שבו לסינים עניין אסטרטגי, להתמודד עם הענק המאיים.

בעוד שאנו רואים ומסקרים בשנים האחרונות כיצד הדמוקרטיות במזרח אסיה הולכות ומהדקות את היחסים ביניהן ואת ארה"ב משדרגת יחסים עם הודו, יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה, קשה לראות תרחיש שבו רוסיה נכנסת לברית הזו. יתרה מכך – במצב עניינים כזה, שבו סין מתעצמת ומתמודדת עם ארה"ב והדמוקרטיות במזרח אסיה, הופכת רוסיה ל"שוברת השוויון" הן עבור סין והן עבור ארה"ב. מנגד כשרוסיה מוסיפה להתעמת עם המערב במזרח אירופה, הופכת סין לגיבוי האולטימטיבי עבור רוסיה.

המשולש החדש-ישן

ישנו אינטרס מובהק לכל אחת משלושת המעצמות, ארה"ב, רוסיה וסין, לשמור לעצמן את האופציה לשתף פעולה או לכל הפחות לשמר את הסטטוס-קוו עם כל אחת משתי המעצמות האחרות. אם הדבר לא יתאפשר יותר עקב אירועים גיאו-פוליטיים כדוגמת המשבר באוקראינה, תשאפנה כל אחת מהמעצמות לשדרג את יחסיה עם אחת מהמעצמות האחרות, כמשקל-נגד מול המעצמה השלישית.

צילום: shutterstock

רוסיה, באופן טבעי, תעדיף את הברית עם סין ממספר טעמים. ראשית, ארה"ב והמערב יתנו את צירוף רוסיה לחזית משותפת נגד סין בוויתורים רוסיים במזרח אירופה, מחיר שספק אם רוסיה תהיה מוכנה אי פעם לשלם. שנית, כבר כיום רוסיה אינה רואה בסין איום ולא מכוונת את תוכניות הפיתוח הצבאיות שלה לאזן את ההתעצמות הסינית, אלא את זו המערבית. השתיים אף מקיימות תמרונים צבאיים נרחבים זה מספר שנים. שלישית, בניגוד לתחרות העזה על השווקים במערב ולתנאים המדיניים הנלווים לכך, המשק הסיני הוא שוק רעב וקרוב, שרוסיה יכולה לייצא אליו כל מה שהיא יודעת לייצא, בתנאים טובים ועם סיכון נמוך שמישהו בבייג'ינג יחפש להחליף אותה בהזדמנות הראשונה.

האתגר המשמעותי ביותר עבור רוסיה במשולש הזה הוא הצורך "לשנות תקליט" ולהחליף את הגישה הפטרונית משהו כלפי סין מעידן המלחמה הקרה הראשונה, לגישה של שותפה שוות זכויות. סין מצידה, נמצאת במעבר מההתעצמות השקטה שלה לעידן אסרטיבי יותר במדיניות החוץ שלה. האינטרסים הסינים עשויים לעתים להתנגש עם אלו הרוסיים, בדיוק כפי שארה"ב חלוקה לפעמים בעמדותיה על בריטניה או גרמניה. המבחן האמיתי יהיה ביכולתן של רוסיה וסין לנהל את המשברים הללו, ולהכיר בחשיבות האסטרטגית של הברית שלהן עבור שתיהן.

השנה של פוטין?

אל מארג היחסים המורכב הזה נדרש נשיא רוסיה פוטין, שמתחילת השנה היה טרוד באירוח אולימפיאדת החורף בסוצ'י ומיד לאחר מכן במשבר באוקראינה. מאז פרץ המשבר, מובילה ארה"ב את הקו הקשוח של המערב נגד ההתערבות הרוסית באזור. סיפוח חצי האי קרים ואיום בהתערבות צבאית במזרח אוקראינה, הובילו לסנקציות כלכליות, אישיות ואף הדחה מפורום ה-G8, שחזר להיות G7 לראשונה מאז 1998, אז הוזמנה רוסיה של ילצין לפורום ע"י קלינטון.

על פי אחד האומדנים, 51 מיליארד דולר בהשקעות זרות "ברחו" מרוסיה ברבעון הראשון של 2014, סכום השווה ל-2.4% מהתוצר השנתי. למרות זאת, פוטין לא נראה נרגש יתר על המידה מהסנקציות וכמעט ולא טורח אפילו לאיים בתגובה קונקרטית. ואם היה מישהו במערב שחשב שהסנקציות על רוסיה יפעילו לחץ פנימי כלשהו – הרי שההפך הוא הנכון. ברוסיה הסולדת והמפחדת מהמערב, כמו במדינות אוטוריטריות אחרות, התפיסה היא שאם במערב מפעילים עליך לחץ – כנראה שאתה עושה משהו נכון. בין דצמבר 2013 למרץ 2014, החודשים שבהם אירחה רוסיה את האולימפיאדה והמשבר באוקראינה פרץ, זינקה התמיכה בפוטין משפל של 61% בדצמבר ל-80% בחודש מרץ. בסוף מאי, עמד שיעור התמיכה כבר על 83%.

מאז החל המשבר, השלים פוטין את סיפוחם של חצי האי קרים והעיר סבסטופול לאחר שרוב של 96% מקרב התושבים המקומיים, רוסים אתנים, הביעו תמיכה במהלך. את קידום הכוחות הרוסיים לגבול המזרחי של אוקראינה והסגתם לאחר מכן הוא תירץ ב"תמרונים צבאיים שתוכננו מראש" ולא יותר מכך. במקביל, בדלנים רוסים במזרח אוקראינה הביעו תמיכה בסיפוחם לרוסיה, וכך גם הלאומנים הרוסים בחבל טרנסניסטריה שבמולדובה.

נכון לכתיבת שורות אלו, 15 מדינות החברות באו"ם הכירו בתוצאות משאל העם שנערך בחצי האי קרים. את זהותן של רוב התומכות לא קשה לנחש – אלו הן הרפובליקות הסובייטיות לשעבר הקרובות ביותר לרוסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, בלארוס וארמניה; חברות הציר הלטיני האנטי-אמריקני: קובה, ונצואלה, בוליביה וניקרגואה; כמה מהמדינות המוקצות ביותר על ידי המערב – צפון קוריאה, סוריה, סודן וזימבבואה; שתי המדינות הנוספות ברשימה הן אפגניסטן, שבוודאי אין לה אינטרס להסתכסך עם רוסיה בעידן שאחרי יציאת האמריקנים ממרכז אסיה, ואוגנדה, שנציגה אמנם הביע תמיכה במשאל העם אך ביקש להבהיר כי "אין מדובר בנקיטת עמדה בסכסוך בין המעצמות".

מה מאפשר לפוטין להישאר רגוע כל כך נוכח הסנקציות? התשובה היא, איך לא, אוצרות הטבע של רוסיה, והתלות הנמשכת הן של האיחוד האירופי והן של כמה מדינות באסיה בגז ובנפט שזורמים מרוסיה. על רקע המשבר עם המערב, ובהמשך למשחק המשולש על הציר וושינגטון-מוסקבה-בייג'ינג, נסע פוטין לסין באמצע מאי כדי להשלים את המו"מ על עסקת גז היסטורית עם סין, עליה שוקדים הצדדים כבר קרוב לעשור. העסקה שנחתמה בסופו של דבר כוללת רכישה של 38 מיליארד מ"ק גז טבעי בכל שנה למשך 30 שנה, החל ב-2018. העלות הכוללת לא פורסמה, אך מומחים מעריכים אותה ב-400 מיליארד דולר, לפי מחיר של 350 דולר ל-1,000 מ"ק, מתחת למחיר שמשלמים במערב אירופה. בנוסף מעריכים שם כי לא תהיה זו עסקת הגז האחרונה בין הצדדים, בכפוף לפיתוח תשתית צינורות במזרח רוסיה, שעומדת בפני השקעה של יותר מ-50 מיליארד דולר בשנים הקרובות.

על החשיבות הכלכלית הישירה של העסקה דומה כי אין צורך להכביר במילים. אך מה לגבי החשיבות הגיאו-פוליטית? מזכיר המדינה קרי ניסה להמעיט בחשיבות החתימה על ההסכם בעיתוי הזה כשהזכיר כי המו"מ נמשך כבר קרוב לעשור. אחרים טענו כי מבחינת סין אין עניין מיוחד בעסקה מעבר ליתרונות הכלכליים הישירים שלה, אלא שאלו מתעלמים מההקשר הרחב יותר ומהתזמון שהוא הכל חוץ ממקרי.

במהלך מאי, במקביל לביקור פוטין בסין והחתימה על ההסכם, קיימו צבאות רוסיה וסין תמרון ימי משותף, שתוכנן להיערך גם במקביל לפסגה בינלאומית לביטחון שאירחה סין בבייג'ינג. בנאומו בפסגה הצהיר הנשיא הסיני שֹי כי "הביטחון באסיה צריך להישמר בידי אסיאתים" – רמז עבה כמו פיל לדעתם של הסינים על הנוכחות וההתערבות האמריקנית באזור.
צעד נוסף, אגב, להידוק היחסים בין שתי המעצמות וביסוסם כחלופה למערב הוא הכרזתו של שר האוצר הרוסי ימים ספורים לאחר החתימה על עסקת הגז כי שתי המדינות יקימו סוכנות דירוג חדשה, במקום להסתמך על פיש, מודי'ס וגופים מערביים אחרים. צעד כזה, אם אכן יתממש, עשוי להגיע ביחד עם נטישת הדולר כהלך החוקי לעסקאות שבהן מעורבות שתי המדינות, מהלך שסין מנסה לקדם כבר מספר שנים.

אם כן, קשה להתחמק מהמסקנה כי כל הצעדים שנוקטות בשנים האחרונות רוסיה וסין מובילים לברית אסטרטגית ראשונה בחשיבותה עבור שתיהן, ומול האיום האמריקני והמערבי. ימים ספורים לאחר ההסכם עם סין, כינס פוטין את מקביליו מקזחסטן ובלארוס והשלושה חתמו רשמית על הקמתו של האיחוד האירו-אסיאתי החל ב-1 בינואר 2015. על פי התכנון, יוקם שוק משותף בין שלוש המדינות בתוך 10 שנים, במהלכן צפויות מדינות נוספות להצטרף, דוגמת ארמניה, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. גם מדינות אחרות באזור הביעו עניין או שזכו לחיזורים מצידה של רוסיה. כפי שניתן לנחש, מדובר בארגון שמטרותיו חורגות הרבה מעבר לתחום הכלכלי.

גם כאן, כמו בעסקה עם סין, אין מדובר במשהו חדש, אלא בחתימה רשמית על משהו ש"התבשל" במשך זמן רב. אלא שתזמון החתימה על שני ההסכמים הוא מסר רוסי חשוב לשני צדדים: למערב הוא אומר שרוסיה היא לא איראן, או סוריה או סודן, ושאותה המערב לא מסוגל לבודד, לא פוליטית ולא כלכלית. לסין ההסכם הזה מהווה תזכורת להשפעה האדירה של רוסיה במרכז אסיה, ובפרט בקזחסטן שם העלתה סין פרופיל בשנתיים האחרונות. אזור זה צפוי להוות אתגר ליחסי רוסיה-סין בשנים הקרובות, ומידת הצלחתן להימנע מעימותים בתחרות על השווקים המקומיים תתרום משמעותית ליציבות הברית ביניהן.

התוכנית האחרונה של אובאמה?

בזמן שפוטין מניע מהלכים דרמטיים וסין מסכלת אפשרות אמריקנית לברית כלל-אזורית נגד סין עוד לפני שהחלה, בוושינגטון נערך אובאמה לשנתיים וחצי האחרונות שלו בתפקיד. במשך חודשים התמיכה בו נעה סביב 40%-45% תמיכה, גם כשהציג עמדה תקיפה נגד רוסיה ופוטין. אובאמה נתפס אצל הרפובליקנים וגם במדינות רבות מחוץ לארה"ב כנשיא חלש שלא משתמש מספיק בעוצמתה של ארה"ב לפתור סכסוכים. כעת, כשבחירות האמצע בנובמבר כבר מעבר לפינה וקיים סיכוי סביר בהחלט שהדמוקרטים יאבדו את הרוב שלהם גם בסנאט, זוהי השעה האחרונה לנסות ולהניע משהו חדש.

עסוק בדיבוריםֻ | צילום: reuters

בסוף מאי, בשעה שפוטין סגר את העסקאות שלו ובאוקראינה קיבלו את פניו של נשיא חדש, התייצב אובאמה מול בוגרי אקדמיית "ווסט פוינט" המפורסמת לנאום "מכונן" על מדיניות החוץ שלו. מה שיצא, היה הרבה פחות מכך, ולא יותר מכתב הגנה על המדיניות שנקט עד היום, בלי בשורה אמיתית להמשך.

הנשיא האמריקני טען כי מלחמה היא לא בהכרח הדרך הנכונה: "כמה מהטעויות היקרות ביותר שלנו הגיעו לא מהימנעות מצעדים, אלא מהנכונות שלנו לצאת להרפתקאות צבאיות… למרות שיש לנו את הפטיש הכי טוב, זה לא אומר שכל בעיה היא מסמר… ארה"ב תשתמש בכוח חד צדדי כשהאינטרסים שלה דורשים את זה, כשהאנשים שלנו מאוימים, כשהביטחון של בנות בריתנו יהיה בסכנה. גם אז, צריך לשאול אם הצעדים שלנו פרופורציונליים וצודקים".

במקום שימוש בכוח, טוען אובאמה לכל אורך נשיאותו, וכך גם בנאומו, שהוא בעד הדרך המולטילטרלית, ונגד החלטות חד-צדדיות של ארה"ב. זוהי כמובן תגובת נגד לחד-צדדיות האגרסיבית שהציג ממשל בוש הבן: "יש כאלו שממעיטים בחשיבותן של פעולות מולטילטרליות, שרואים בפעולה דרך מוסדות בינ"ל סימן של חולשה. אני חושב שהם טועים… באוקראינה, גישה מולטילטרלית כבר עובדת כשהצליחה למנוע מרוסיה לפלוש… בדרום מזרח אסיה, ברית מולטילטרלית היא שמאפשרת למדינות הקטנות לעמוד על שלהן בסכסוכים טריטוריאליים מול סין".

האמנם זה כך? בנושא האוקראיני, אובאמה מתהדר בבלימת פלישה רוסית למזרח אוקראינה, אלא שזו מעולם לא הוצהרה כמטרה וכלל לא בטוח שתואמת את האינטרסים הרוסיים. יתרה מכך – בשורה התחתונה חצי האי קרים נמצא כעת תחת ידיו של פוטין שנהנה מפופולריות אדירה, ונרשמה התעוררות בכיסים פרו-רוסיים נוספים במזרח אירופה לחבור לרוסיה; אשר למזרח אסיה, עתיד האזור כפי שכבר הוזכר אכן בברית מולטילטרלית, אך זו טרם עמדה ולו למבחן אמיתי אחד מול סין ולכן הצהרות בשבחה הן מוקדמות בשלב הזה.

לשתי הנקודות האלו ניתן להוסיף גם את תקוותו של אובאמה לפריצת דרך משמעותית בסוגיית הגרעין האיראנית, שאינה חפה ממחלוקת, ואת התנהלותו בנושא הסורי. אובאמה חוזר וטוען כי האיום האמריקני להשתמש בכוח בסוריה הוא שהוביל את הרוסים להתערב ולהניע מהלך של פירוק הנשק הכימי בסוריה. אמנם מדובר במהלך שאין לזלזל בו ויש לקוות להצלחתו, אך במבחן התוצאה לא חולף חודש שבו לא מתקבלים דיווחים על שימוש המשטר בנשק כימי נגד אזרחיו, וזאת כמעט שנתיים אחרי הצהרתו של אובאמה כי שימוש בנשק כזה יהווה "קו אדום".

הנשיא האמריקני המשיך ודיבר גם על שינוי פאזה במלחמה העולמית בטרור, על רקע הנסיגה הקרובה מאפגניסטן. מסיימי המחזור הנוכחי של ווסט פוינט, הזכיר אובאמה, יהיו הבוגרים הראשונים זה עשור שלא יישלחו למלחמה. כתוצאה מהפגיעה באל קעידה "ירדה הסבירות" למתקפה נוספת דוגמת 11/9, אך גדל הסיכון "לפגיעה בשליחים אמריקנים מעבר לים… לפגיעה ביעדים שקשים יותר להגנה".

עם סיום המלחמות הגדולות באפגניסטן ובעיראק, טען אובאמה כי האיום החדש הוא תאי טרור פזורים שמחפשים להשפיע ולפגוע בעיקר במדינות שבשטחן הם פועלים. על מנת להתמודד עם תאים אלו, ומתוך שאיפה לצמצם למינימום את מספר החיילים האמריקנים הנלחמים בקרבות מקומיים, הכריז אובאמה על תקציב מיוחד של 5 מיליארד דולר לטובת הכשרת צבאות בנות ברית הנלחמות בטרור. בין היתר, סימן אובאמה סיוע לצבא תימן מול אל קעידה ולכוחות מקומיים בלוב. אלא שהמשימה בתימן מסתמנת כמורכבת נוכח אוזלת ידו של הצבא המקומי וקשה לראות כיצד יוכל להתמודד עם האתגר לבדו. בלוב, כמו בסוריה, נתקלים האמריקנים ובני בריתם בדילמה – כיצד להבטיח שהכוחות שבהם הם תומכים ואשר אותם הם מאמנים, אינם קיצוניים בעצמם שיפנו את קנה האקדח אל עבר כוחות ארה"ב בהזדמנות הראשונה.

הקרב הדו-גושי

החלפת החד-צדדיות של בוש במדיניות רב-צדדית שמחפשת תמיכה בינלאומית הייתה צעד מתבקש כמעט ב-2008, אלא שמאז התבהרה התמונה. במערב התעוררו מהחלומות על רוסיה של מדבדב כשותפה אפשרית ל"אתחול מחדש" כלשהו, ומעטים הם אלו שבונים כיום על סין כשותפה למאמץ שכולל התערבות בענייניה של מדינה שלישית כלשהי. גם את הציר בייג'ינג-מוסקבה ספק אם יש מישהו במערב שמאמין כיום שאפשר לשבור. לפיכך, ההסכמה של "הקהילה הבינלאומית" שאותה מחפש אובאמה היא לא יותר משיתוף פעולה בין בנות הברית הדמוקרטיות.

אם להשתמש במונחים של המלחמה הקרה השנייה: צעדיו של אובאמה לשיתוף פעולה עם שאר המדינות הדמוקרטיות הגדולות הביאו להידוק השורות בתוך הגוש הדמוקרטי, אך הם עלו לאמריקנים בוויתור משמעותי על מעמדם מול שאר החברות בגוש. עד כדי כך, שנשיא אמריקני אחר שיחפש לתבוע מחדש את הדומיננטיות האמריקנית בתוך הגוש הדמוקרטי, עשוי לגרום למשבר ביחסים עם המדינות הגדולות באירופה לדוגמא.

כל זאת, בזמן שהקרב האמיתי הוא בכלל במקום אחר – בין הגוש הדמוקרטי לבין הגוש הריכוזי, שאותו מנהיגות רוסיה וסין ששדרגו משמעותית את היחסים ביניהן החודש.