| פעמיים שירת צ'רלי צ'פלין בחזית המערב. בפעם הראשונה כחייל אמריקאי הלוחם בגרמנים, ובפעם האחרת כשהוא בצד ההפוך – טוראי בחיל התותחנים הגרמני, שנאבק בחיל המשלוח האמריקאי. צ'פלין, פציפיסט בהשקפתו הפוליטית, הכין כבר ב־ 1918 את "הכתף שק", שבו הוא מגלם מגויס ניו יורקי המשוגר לחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה.
קומדיה זו הופקה והוקרנה בציבור כאשר הכוחות הלוחמים עדיין כתשו זה את זה מדי יום. הסרט הנוסף, "הדיקטטור הגדול", שסצינות הפתיחה שלו מתחוללות אף הן באותה גזרת לחימה, הופק ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשמרווח שני העשורים שהפרידו בין המלחמות איפשר לצ'פלין לאמץ לרגע קט את זווית ההצצה של הגרמנים, הצד המפסיד במלחמה הראשונה, ולהוכיח בכך את ייחודו של המדיום הפילמאי.
כשהלאומן הסרבי גברילו פרינציפ חיסל לפני מאה שנה בדיוק את פרנץ פרדיננד, יורש העצר באימפריה ההבסבורגית, וסיפק בכך את העילה הישירה לפרוץ המלחמה העולמית, הייתה תעשיית הסרטים העולמית בת 19 שנים בלבד, ובקושי הספיקה להתייצב אז על רגליה הרכות. המפגש הרועם עם המציאות הלוחמת כמו הקפיץ את הסרטים משלב ההנקה המוקדם היישר אל גיל ההתבגרות. עד אז הקולנוע (עדיין בגרסתו האילמת) לא נאלץ להתמודד ולהנציח מלחמות של ממש. והנה עתה, בבת אחת, נדרשו בני הדור הראשון ליצירה הפילמאית להתעסק עם סוגיות סבוכות כמו ייצוג, נקיטת עמדה והטמעת ערכים תעמולתיים בתוך סרטים, שעלילתם נבדתה בין דפי התסריט.
"הכתף שק" של צ'רלי צ'פלין, 1918
נכון הוא שאמריקה יצאה כבר בשנת 1898, כשהקולנוע היה בן 3 בלבד, למלחמה נגד ספרד (שבמהלכה נכבשו קובה, פוארטו ריקו והפיליפינים), ונכון הוא שהאירוע המרכזי שהתחולל במלחמה ההיא – פיצוצה והטבעתה של הספינה "מיין" על 260 מלחיה – צולם ושולב בסרט פופולרי שהופץ באותם ימים קדומים. אך מה לעשות שפעולה מלחמתית מסעירה זו צולמה בתוך אמבטיה ביתית, והאונייה הכבדה לא הייתה אלא צעצוע המיועד לתינוקות.
מי בכלל חלם אז שהמדיום החדש שזה עתה הומצא, יכבוש בתוך זמן קצר יחסית את העולם כולו, ויעצב את התודעה הקולקטיבית במאה ה־20. ביטול החיץ בין בדיה למציאות, כפי שנעשה דרך סיקור מלחמת העולם, מצא ביטוי בהיר במיוחד בסרט הצרפתי "אני מאשים", שנחקק בהיסטוריה הפילמאית כסרט המחאה הפציפיסטי הראשון.
במאי הסרט, אבל גאנס שמו, נפצע במהלך קרבות מלחמת העולם הראשונה, ו"אני מאשים" שלו, שהופק ב-1918, במהלך השנה הרביעית ללחימה, השתמש במודע בסיסמה ההומניסטית שטבע הסופר אמיל זולא בעת מאבקו העיקש כנגד האנטישמים שרקחו את פרשת דרייפוס.
גיבורו של גאנס הוא חייל צרפתי הלום קרב, השב לחופשה ומגלה כי אשתו בהריון כתוצאה מאונס בידי חייל גרמני. הוא תולה על צווארו שלט מחאה ועליו הכתובת "אני מאשים", ויוצא למסע התעוררות פציפיסטי (כל זאת במהלך המלחמה!) ששיאו הפילמאי בסצינה בלתי נשכחת, שבה חיילים שנהרגו בקרבות המרים קמים לתחייה ויוצאים למצעד מחאה כנגד אימי המלחמה.
לצורך גילום החיילים המתים שכר גאנס גדוד של חיילים לוחמים, ששהה אז בחופשה. על פי הידוע חזרו חיילים / ניצבים אלה אל שדה הקרב כעבור זמן קצר, ו־80% מהם מצאו את מותם. המדיום הפילמאי הטרי, עדיין ללא כללים ברורים של עשה ואל תעשה, הנציח למעשה את מותם, זמן מה לפני שזה התחולל בפועל.
מצביעים על המצביאים
כידוע, הוגדרה משחטת מלחמת העולם הראשונה, על 15 מיליון הרוגיה, על ידי בני התקופה כ"מלחמה שתסיים את המלחמות כולן". עם כניעת גרמניה ב־9 בנובמבר 1918, הקולנוענים כמו נכנסו להילוך גבוה, ובמהלך תריסר השנים הבאות סייעו סרטיהם בעיצוב התודעות הלאומיות באירופה המתחדשות, כמו גם בארצות הברית, שעד אז נחשבה לבלתי לאומנית.
כאמור, "הכתף 'שק" ו"אני מאשים" הופקו והוקרנו כשהקרבות עמדו עדיין בשיאם. למרות ההשקה הברורה בין סרטים אלה לבין הלחימה עצמה, דומה ששני הסרטים שהגדירו באמת את מלחמת העולם הראשונה – "המצעד הגדול" ו"במערב אין כל חדש" – היו דווקא יצירות שהופקו לאחר שיוצריהן הטמיעו בתוכן את פרספקטיבת הזמן.
ראשון הגיע "המצעד הגדול" בבימוי קינג וידור, שצולם שבע שנים לאחר סיום המלחמה. סרט זה עוקב אחר בן תפנוקים אמריקאי, שמפר את הוראות אביו השתלטן, ובמקום להתמסר לעסקי המשפחה, הוא קם ומתגייס ללחימה בחפירות החזית המערבית בצרפת. מובן שתחת האש הכבדה מגלה האמריקאי הצעיר את מהות הסולידריות, מונח זר לגמרי לתפיסת העולם הקפיטליסטית של אביו, ובתוך כך הוא נחשף גם לנפלאות האהבה לאישה זרה, כלומר לצרפתייה שבה נתקל בעת חופשה מאזור הקרבות.
התסריטאי לורנס סטאלינגס, שאיבד רגל בקרבות חזית המערב, העתיק את הסיטואציה הפרטית שלו אל הבד, כשעיצב את גיבורו כנכה על רגל אחת. "המצעד הגדול",שהיה ללהיט הקופתי הגדול ביותר של חברת MGM (עד "חלף עם הרוח", שהופק 15 שנים מאוחר יותר), שילב בסצינת הקרב המרכזית שלו (שצולמה סימולטנית על ידי חמש מצלמות!) 4,000 שחקנים, 300 כלי רכב כבדים, 100 מטוסים. הסצינה נותרה אפקטיבית גם כיום, 90 שנה לאחר שצולמה.
הסיפור סביב "במערב אין כל חדש" הוא מורכב יותר. אריך מריה רמארק גויס לצבא הקייזר הגרמני ב־1916, לחם בחזית המערב, נפצע באורח קשה, עוטר בעיטור הצטיינות בקרב, ועשר שנים לאחר תום הקרבות פרסם את ספרו הפציפיסטי הנודע, שתוך זמן קצר הפך למעין תנ"ך של מתנגדי המלחמות באשר הן. ב־1930, שנתיים לאחר צאתו לאור של הלהיט הספרותי הגרמני, הוא עובד לקולנוע דווקא בהוליווד.
כלומר, האמריקאים היו אלה שהפיקו סרט המשחזר את סבלו היומיומי של החייל הגרמני, שאך תריסר שנים מוקדם יותר נתפס כאויבם הנחוש. הסרט (בבימוי לואיס מיילסטון) עוטר בפרס האוסקר, ונאסר להקרנה, כמה לא מפתיע, דווקא בגרמניה שעליה הוא משתדל לגונן.
כרזת הסרט, "במערב אין כל חדש". מתוך Imdb
הגל הראשון של זיכרונות מאוחרים מהמלחמה כלל סרטים גרמניים (כמו "חזית המערב" בבימוי ג.וו. פאבסט), צרפתיים ("האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר), ואמריקאיים ("הקץ לנשק" עם גרי קופר), שבהם הועמקה ההתבוננות בסבל הלוחמים, תוך טשטוש מודע של ההבדלים ביניהם. שנים מאוחר
יותר, הצטרפו לרשימה הארוכה גם סרטים איטלקיים דוגמת "המלחמה הגדולה" (מריו מוניצ'לי), ובמיוחד התפרסם סרטו של סטנלי קובריק "שבילי תהילה", שהופק ב־ 1957.
סרט המחאה החריף של קובריק התמקד כמובן בנעשה בשוחות החיילים, אך התעמק בעיקר במנגנונים הפוליטיים שהניעו את הוראות הלחימה בחזיתות המדממות. קובריק, באמצעות הדמות שמגולמת על ידי קירק דאגלס, מרחיב את המבט על הציניות ומשחקי הכוח בפיקוד העליון הצרפתי, שלא ראה ממטר את החייל הלוחם. דברים דומים מתוארים בסרט האוסטרלי "גליפולי" (בכיכוב מל גיבסון), שמתעמק בסיבות שהובילו לקרבות הקשים בטורקיה, שגבו 350 אלף נפגעים.
בסרטים מאוחרים עוד יותר, המתצפתים על קורותיה של מלחמה זו, מושם דגש חזק עוד יותר על התעללות הפוליטיקאים בחיילי החזית. "שנים של אירוסין" (2004), בכיכובן של אודרי טוטו ומריון קוטיאר, מלכות הקולנוע הצרפתי בן זמננו, מביא סיפור קיצוני העוסק בהוצאה להורג של חמישה חיילי שוחות, שמפקדם החליט לחוס על כדורי הרובים הצרפתיים ולכן שיגר אותם לריצה בין גדרות
התיל, אל עבר עמדות הצד השני. כל זאת, מתוך ידיעה ברורה שהמקלענים הגרמנים המחופרים ממול, ייטיבו לקצור את הנידונים למיתה באופן לא פחות יעיל מאשר כיתת יורים צרפתית. מבקרי תרבות עכשוויים יכולים בוודאי לחוש שזוהי מעין גרסה מוקדמת לרעיון הרולטה הרוסית, שעומד כיום בבסיס משחקי הריאליטי מגירי הרייטינג הטלוויזיוני.
גבירותי ורבותי, אמריקה
לא פחות מעניין הוא המעקב אחר המניפולציות שהניעו החלטות של אולפני הסרטה להפיק סרטים סביב אירועים שהתחוללו במלחמת העולם הראשונה. המקרה הידוע ביותר קשור לסרט "סרג'נט יורק", שזיכה את גרי קופר בפרס האוסקר לשנת 1942. הסרט מגולל את סיפור חייו של אלווין יורק, איש טנסי, שנודע כחייל האמריקאי המעוטר ביותר בקרבות המלחמה הגדולה. יורק, נוצרי אדוק, היה פציפיסט שסירב לאחוז ברובה. אלא שכישורי הצליפה יוצאי הדופן שלו גרמו למפקדיו להאיץ בו לנטוש באחת את עמדותיו הדתיות.
עם כניסתה המאוחרת של אמריקה (באפריל 1917) למעגל הלחימה, נשלח גם יורק המגויס בעל כורחו אל החזית בצרפת, וב־4 באוקטובר 1918 נחקק שמו בתולדות הזהב של הצבא האמריקאי. בזכות כושר הצליפה החריג שלו, השכיל הפציפיסט (לשעבר) לחסל בזה אחר זה 20 חיילים גרמניים, ובתוך כך לקחת בשבי 132 גרמנים נוספים.
במשך 25 שנה לא התעניינה הוליווד במעשיו של הגיבור הלאומי, עד שהגיעה המתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941, שבעקבותיה הצטרפה ארצות הברית למעגל הדמים של מלחמת העולם השנייה. דעת הקהל באמריקה של אותה העת הסתייגה ממשלוח לוחמים לאירופה או למרחבי האוקיינוס השקט. בשל כך נדרשו אולפני הוליווד להטות שכם למאמץ התעמולתי שעשה ממשל הנשיא רוזוולט לשם שינוי האווירה הציבורית ולשם עידוד ההתגייסות מרצון. אז, ורק אז, נזכרו שם בהוליווד בגבורתו של יורק הנשכח, וכך בא לאוויר העולם, באיחור אלגנטי של חצי יובל שנים, הסרט ששחזר את מעשיו.
גרי קופר זכה עליו באוסקר. מתוך הסרט "סרג'נט יורק"
כיום זה נשמע מוזר, אך עבור מרבית האמריקאים היוו הגיוס לצבא והיציאה לקרבות החזית המערבית בצרפת בבחינת הנפקת דרכון ראשונה, וביקור ביכורים ביבשת הישנה. המפגש של גברים צעירים עם תרבות ושפה אחרת, תואר לא אחת כזעזוע תודעתי לא פחות מעצם הפגישה המסוכנת עם תותחים ומקלעים גרמניים. אם כך, אין זה מפליא שלמגויסים אלה, או לפחות למייצגים הפילמאים שלהם, המתין צ'ופר רומנטי בלתי מבוטל – אישה אירופית.
כבר ב"הכתף שק", שכזכור הופק על ידי צ'פלין כששדות הקרב הניבו עדיין מאות אלפי הרוגים, זוכה החייל המשלומפר לטובת הנאה בדמותה של גברת צרפתייה פנויה, שבעלה אינו בבית. גם הוא גויס. והנה כי כן, זרועותיה נפרשות לרווחה, לקלוט לתוכן את בדידותו של הטמבל האמריקאי הראשון שבו היא נתקלת. דברים דומים קורים לגיבור "המצעד הגדול" או לטוראי הגרמני, שמוביל את עלילת "חזית המערב" או לטייס הצרפתי גיבור "האשליה הגדולה" (בגילומו של ז'אן גבין הצעיר), שנמלט ממחנה שבויים ישר לחדר המיטות של אשת כפר גרמנייה.
ב־1932 ביים ארנסט לוביטש הגדול, בדרך כלל יוצר של קומדיות מתוחכמות, את "האיש שהרגתי", דרמה פסיכולוגית מדהימה בנועזותה, המתחוללת על רקע שדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. גיבורו הוא חייל צרפתי, שבסערת הקרב הרג טוראי גרמני. מאוחר יותר מסתבר כי ההורג, וכן גם ההרוג, הינם מוזיקאים מוכשרים.
עם שוך הקרבות, חוצה הצרפתי את הגבול, מגיע לכפרו של הגרמני שהרג, מאתר את הוריו ומתיידד עמם. הוא מציג עצמו כחברו הטוב של ההרוג, שאותו הכיר כביכול מתקופת לימודיהם המשותפת בקונסרבטוריון של פריז. שיאו של הסרט הוא במפגש בין הצרפתי ההורג לארוסתו האבלה של הגרמני ההרוג. מובן שהשניים מתאהבים זה בזה, ובכך מטושטש סופית קו הגבול שחצץ בין האויבים.
גברים בשדה הקרב
מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמת ההמונים הראשונה. עד אז נוהלו המלחמות בין חיילים וקצינים של צבאות מקצועיים, שאחזו, לפחות למראית עין, בקודים התנהגותיים שההמון המגויס לא מסוגל היה לרדת לעומקם. הכמיהה לתקופה אבירית זו, שהתבטאה בין היתר בטיפוח חיל פרשים אצילי, מצאה לעצמה תחליף ראוי בדמות ההערצה הספונטנית כלפי חלוצי הטיס הצבאי. עבור רבים מאלה שהתגעגעו למלחמות בנוסח הישן, שימשו חלוצי הטיס מעין סובלימציה לחיל הפרשים, שסולק מבימת ההיסטוריה עם הולדת קווי החפירות, גדרות התיל והטנקים הראשונים.
סרטים כמו "כנפיים" (חלוץ זוכי האוסקר), "מלאכי הגיהינום", "מקס הכחול", "הברון האדום" ו"האשליה הגדולה" שכבר אוזכר קודם לכן, כמו הקימו לחיים מחודשים את ההדר האבירי שאפיין את הלוחם הרוכב ואת סוסו הצחור. במיוחד אמורים הדברים לגבי עיצוב דמותו של מנפרד פון ריכטהופן, הטייס הגרמני שכונה "הברון האדום" ונודע כמי שפגע והפיל לפחות 80 מטוסים, בטרם נורה והופל ביחד עם מטוסו.
דמות היסטורית זו הונצחה ב־ 15 סרטים לכל הפחות. אחד מהסרטים הללו, "לילי היקרה" (1970) בכיכובה של ג'ולי אנדרוז, משתדל לאחד בין שני זרמים רומנטיים, שהתסיסו את זיכרונות מלחמת העולם הראשונה. מצד אחד, מתמקד הסרט בעלילות הגבורה של הברון האדום הפועל בשליחות הרעים. מהעבר האחר, מתחקה הסרט אחר פעילותה של אנדרוז, המגלמת בדרנית בריטית פופולרית, שמשמשת בסתר כמרגלת המספקת מידע חיוני לטייס המסוכן. היו אלה דמויותיהן המסתוריות של שליחות השירות החשאי הגרמני – מאטה הארי ופראולין דוקטור (שחידת זהותה האמיתית לא נפתרה עד עצם היום הזה), שעמדו בבסיס עיצוב דמותה של אנדרוז בסרט מוזר זה.
מאטה הארי, רקדנית סטריפטיז ממוצא הולנדי, שהעניקה שירותי ריגול לגרמנים, הוצאה להורג ב-1917 ודמותה שימשה כבסיס ל־25 סרטים, שבהם גילמו שחקניות כמו גרטה גרבו וז'אן מורו, את האישה שסיימה את חייה הסוערים מול כיתת יורים.
ואם בהוצאות להורג של 1917 מדובר, אזי "למען ידעו" (1964), סרטו המרשים של ג'וזף לוסי מבהיר בצלילות מרבית את הרקע למעשי הקטל העצמיים הללו, שנפוצו בחזיתות השונות במהלך המלחמה. 306 חיילים בריטים נורו למוות על ידי כיתות יורים, ולוסי מתמקד באחד מהסיפורים המדכאים האלה.
גיבורו הוא טוראי שהתנדב למלחמה ומגלה כי בזמן שהוא נמק בשוחות הבוצניות, אשתו המירה אותו בגבר אחר, שדווקא משתמט מהקרבות. הטוראי המבולבל, בגילומו המופלא של טום קורטני, מחליט לנטוש את החפירות בצרפת וללכת הביתה. ברגל.
הוא נתפס מיד, ועומד לדין שדה, כאשר פרקליט צבאי מנוכר (דירק בוגרד הנהדר) מתמנה להגן עליו. במקביל להליך המשפטי המאולתר הזה, מארגנים חיילי השוחה משפט שדה גם לעכברוש, אחד מתוך עשרות מיליונים ששרצו בקווי החזית, וכתב האשמה המוטח במכרסם המכוער, חריף אף יותר מזה שמושמע באוזני הטוראי התמהוני.
הסצינה המרכזית ב"למען ידעו" מתארת את השעות שבין מתן גזר דין המוות לחייל, לבין מועד ביצועה של ההוצאה להורג. חבריו לשוחה, שהם עצמם יהיו אלה שירכיבו את כיתת היורים, מתכנסים ביחד עם הנידון למיתה לחגיגה הזויה שניתן בקלות להגדירה כאורגיה הומוסקסואלית, שנועדה להקל על החי־המת את המעבר מהשוחה הגדושה בעכברושים אל קברו הממשי.
החיבור המיני בין גברים הדחוסים יחד במשך שבועות ארוכים ביחידת מגורים שגודלה כמאורת שועלים, שעליו רק נרמז בסרטי המלחמה שהופקו בשנות ה־30 , מקבל נפח וממשות אצל לוסי ("המשרת", "התאונה"), שבמהלך הקריירה הארוכה שלו הרבה להתעמק בסוגיות הנגזרות מעולמות הגייז.
זוכרים את הקורבנות
במחקרו "הנופלים בקרב" (הוצאת עם עובד), מצביע ההיסטוריון היהודי־גרמני ג'ורג' ל. מוסה על תעשיית הזיכרון – טיפוח בתי קברות צבאיים, הצבת אנדרטאות ושלטי הנצחה וכמובן הנהגת ימי אבל וזיכרון – שנפוצה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כעל ציר המרק שבו התבשלה ההתפרצות הלאומנית, שמאוחר יותר ניצבה בבסיס מלחמת העולם השנייה.
ב"כמה טוב לחיות" (1989), סרטו החכם של ברטרן טברנייה, מגלם פיליפ נוארה דמות של רופא שמונה ב־1920 על ידי ממשלת צרפת לרכז את תהליך זיהו 300 אלף הגופות שנותרו בשדות הקרב. לצד זיהוי ההרוגים, מוטלת על הרופא משימת משנה, לא פחות חשובה – איתור גופות אלמוניות שלא ניתנות לזיהוי, שבהן אפשר יהיה לעשות שימוש כקברי החייל האלמוני, שהפכו עם הזמן למוקד עלייה לרגל, שבו טופחה דת המלחמה בצרפת.
הן ההיסטוריון מוסה והן הקולנוען טברנייה מסכימים, אם כך, שחיילים גרמנים וצרפתים, אפילו אם הם כבר נטמנו שבע אמות באדמה, מוסיפים להילחם זה בזה באמצעות תעשיית ההנצחה הלאומית, שלעד תשתמש בלקחי העבר כחומר דלק למלחמות העתיד.
לכתבה במעריב השבוע
|
|
